ארכיון פוסטים מהחודש "יוני, 2010"

אם תיגע בי אני אצרח

יום חמישי, 24 ביוני, 2010

לפני שש עשרה שנה לערך פורסם ברעש גדול ספר חושפני על טליה, בעברה ילדה מוכה ונאנסת, היום אישה "בלתי מתוקנת, אישה עם כאב לב גדול, שחי בקרבה בתוך בור בלי תחתית ומשך אותה פנימה" (עמ' 155).

זה היה אחד הספרים הראשונים בארץ שנכתבו (ועוד בעברית) ותיארו לא רק את תחושותיה של הקורבן, תחושות של אשמה ושנאה גם יחד- "בגללה קרה אחר כך כל מה שקרה- היא הייתה תינוקת יפה מדי, ילדה חכמה מדי ומעצבנת, והיא הביאה את אביה להתנהגותו הרעה. ועכשיו, בגלל האשמה והאחריות, כשהיא מביטה לאחור, היא לא יכולה לראות כלום" (עמ' 32), אלא גם את תחושותיו של הרע בספור- של האבא וולף (שם מעניין לכשעצמו, הלא כן?).

מעניין לקרוא את הצד של וולף, לחשוב על העובדה שהספר נכתב בשנת 1994, ולהזכר בכל הדברים שאנחנו שומעים יום יום ברדיו ובטלוויזיה- "מכות לא היו דבר חדש אצלנו. לא הייתה דרך להשתלט עליה. היא הייתה ילדה פראית ולא צייתנית. אני הייתי אומר לה לעשות משהו, והיא הייתה שואלת למה" (עמ' 12). באופן כללי, הוא לא חושב שהוא פושע, אחרי הכל "היא הייתה בתו, פרי זרעו. רשאי היה לעשות בה כבשלו" (עמ' 78).

טליה, שגדלה לה בין הזאבים, מצאה עצמה מוקפת בגברים כל ימי חייה. אלו היו הגברים שניסו לטפל בה, שראו את הפצע עוד לפני שטליה עצמה הייתה מודעת לו, אלו אותם גברים שטליה שיחקה בהם והרחיקה אותם כל אימת שהתקרבו מדי.

אותם גברים סופדים לה במהלך השבעה, לאחר התאבדותה (הצפויה למדי) וכך אנו נחשפים לרבדים נוספים בדמותה.

שלא יהיה ספק, זה ממש לא ספר מופת. חוץ מהעובדה שהוא באמת היה אחד הראשונים בארץ שנכתבו על ידי סופרת שהסכימה להודות שהוא מבוסס על דברים אוטוביוגרפיים, אין כאן יותר מדי.

כמו שכבר ציינתי, הרעש הגדול סביב הספר נבע בעיקר בשל זהותה של המחברת שלו. מיכל מירון- שקד, דמות ידועה יחסית בברנז'ה העתונאית, טענה כי הספר כולל גם פרטים אוטוביוגרפיים. כתוצאה מטענה זו, ניתקה משפחתה (בחלק מהאתרים כתוב שרק אביה) את הקשר עמה.
בסופו של דבר הספר צלל למעמקים ונשכח. אפילו בקטלוג המקוון של הוצאת כתר אין זכר לספר הזה.

מיכל מירון שקד נולדה ב1958 בירושלים. היא החלה לכתוב כילדה בעיתון "דבר לילדים", והמשיכה בבגרותה לכתוב בעתונים שונים.בשנת 1998 שמשה כשנה כדוברת רשות השידור, ובשנת 2000 הייתה ממקימות אתר האינטרנט Iwomen.
נפטרה בשנת 2007 ממחלת הסרטן.

לסיכום,
ספר שהוא אבן דרך בספרות הישראלית בכל הנוגע לגילוי עריות. לא מעבר. כספר- לא מומלץ במיוחד.
(בגלל שהוא איפשר לדבר על דברים. ואך ורק בגלל זה)

אם תיגע בי אני אצרח/ מיכל מירון שקד
הוצאת כתר, 1994
155 ע"מ

שלושים יום/יומן אבל

יום שני, 21 ביוני, 2010

סבא'לה שלי,

שלושים יום עברו, ומה אוכל להגיד?

"הנה כך אוכל להגדיר את האבל שלי.
הוא אינו מתבטא ישירות בבדידות, בחיי המעשה וכו'. שם יש בי מין נינוחות, שליטה שבגללה ודאי נדמה שאני מתייסר פחות מכפי שהיה אפשר לחשוב. הוא נמצא במקום שבו שב ונחתך קשר האהבה, ה"אהבנו זה את זה". הנקודה בוערת ביותר בנקודה המופשטת ביותר" (עמ' 45).

לפני שלושים יום קברנו אותך, והחיים ממשיכים.

עוד לא הספקנו לגמרי לעכל, עוד לא הספקנו להפרד לגמרי.
עדיין כל יום שישי אני רוצה לומר, כמעט אומרת, "שבת שלום סבא'לה".

אבל החיים ממשיכים.
ואמא שלי? אמא שלי גם ממשיכה לחיות. היא איבדה אבא.

רולאן בארת איבד אמא.
יום אחרי מות אמו החל בארת לכתוב יומן, בו תיאר את אבלו וגעגיועו.
גם הוא, כמו אמי, סעד את אמו עד שנפטרה (סבתי, שתחיה, עדיין חיה- למען הסר צל צלו של ספק).
בהתייחס לטיפול שלו באמו, ולו כדי לנסות להסביר את הכאב הגדול, כתב:
"במשך חודשים הייתי אמהּ. הרי זה כאילו איבדתי את בתי (כלום יש כאב גדול מזה?. לא חשבתי על כך)" (עמ' 64).

שלושים יום עברו, סבא'לה, וסבתא חיה איתנו, נושמת ומתגעגעת כל כך.
לפעמים אני תוהה, איך אפשר לחיות כשחצי ממך איננו עוד. לפעמים  אני תוהה על חוזקו של אדם, שעבר זוועות ותלאות ועודנו שורד.

"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק- עתה החוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר"(עמ' 49).

רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, כתב יומן המתעד את אבלו על מות אמו. הוא לא התכוון לפרסם אותו. היומן היה גנוז במשך 30 שנה, והוצא לאור רק בשנת 2009 (בצרפת. בארץ הוא פורסם השנה).

סבא'לה שלי,
שלושים יום עברו, והיום נתכנס כולנו ליד קברך.
אני עדיין לא תמיד מעכלת לגמרי שאינך.
אהבתי אותך, אוהבת אותך.

ולגבי הספר?
(כי הוא טוב לתחומו, אבל לא הייתי מסתכלת עליו ו/או קוראת אותו בעיתוי אחר)

יומן אבל/רולאן בארת
מצרפתית: חגית בת עדה
הערות ואחרית דבר: דרור משעני
הוצאת מטר, 2010
219 עמ'

איזה ספר מקסים!

שבת, 19 ביוני, 2010

לפני כמה חודשים סיפרו לי שX, מישהו שפעם חשבתי בטעות שאני אוהבת, מאושר.
ולמרות שאני במקום מדהים, מאושרת עם נסיך אמיתי, הדבר הראשון שחשבתי היה "שלא תעז להיות מאושר, חתיכת מנוול".

מאחורי הספר המקסים הזה עומדת הכרה בעובדה פשוטה וטרגית: לא באמת משנה כמה ולאן אנחנו הולכות, דברים (ו/או גברים) תמיד ילוו אותנו, ויצוצו מהעבר.

גרייס, מורין ולולה- כל אחת חייתה בעולמה שלה, עולם שהחל להתמוטט ברגע ששמעו את הידיעה על חתונתו המיועדת של פאדי דה- קורסי.
בינינו, מי לא הייתה מתלהבת מפאדי? גבר שרמנטי, שמסוגל להביע רגשות כנים, סקסי, הרפתקן, עם עתיד מובטח בפוליטיקה.

אז למה כל הנשים מסביבו קורסות?
לולה בורחת לעיירת חוף נידחת, מרני בורחת לשתיה, וגרייס, גרייס בורחת בעיקר מעצמה.

אני אוהבת את מריאן קיז.
אני אוהבת אותה כי היא כותבת ספרים על נושאים לא קלים בצורה קלילה- תמיד יש אצלה משפחות לא מתפקדות, אלימות, אלכוהול ושאר דכאונות, אבל כל התיאורים מסביב גורמים לקורא (בד"כ קוראת) להרגיש יותר בנוח.

הפעם קיז התעלתה על עצמה בכל כך הרבה מובנים: מדובר בספר עבה. כפול מספריה הקודמים.
יש פה הומור ציני- בריטי- מושחז [קבלו טעימה לדוגמה:
" "אני לא רוצה להשוויץ," אמר
"אז יש לך טיק כזה? או תסמונת טורט?"
"מה?"
"אתה לא שולט בזה?"
🙂 " (עמ' 654) ]
אבל המסר כאן הוא מאוד ברור וגלוי לעין "מה?! גם את? חשבתי שאני היחידה!" (בשער הספר)

ספר על אהבה ותשוקה, על ידידות והקרבה, על החיים והדברים האפלים יותר, ספר שמראה שוב עד כמה אנו מוכנים לסבול למען האהבה, עד כמה יקר המחיר שאנו משלמים כשאנו מסתירים סודות, ועל השינוי שאנחנו יכולים לעשות בחיינו.

כשאביבה סיפרה עד כמה התלהבה מהספר, הנהנתי. קיז תמיד גורמת הנאה, אבל לא הייתי מוכנה למה שקרה.
את הספר התחלתי אתמול, לפני השינה. התכוונתי לקרוא פרק אחד או שניים, אבל דחיתי השינה בשעות ארוכות, רק כדי לקום השכם בבוקר ולהמשיך לקרוא, ולעזאזל המבחן שיש לי השבוע, ושאני צריכה ללמוד אליו.

לסיכום,
(כי הוא מצחיק למרות הנושא האפל, כי הוא גרם לי לרצות להגיע עכשיו לאירלנד, כי הוא מתאים לחום הזה, וכי בסך הכל- יש עוד איזה שלושה שבועות למונדיאל- והספר בהחלט מספק את הסחורה).

לקריאת הפרק הראשון.

איזה גבר מקסים/ מריאן קיז
The Charming Man/ Marian Keyes
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מטר, 2010
806 ע"מ

אפרופו מלחמת הקודש החדשה הפורצת כאן….

יום רביעי, 16 ביוני, 2010

שלט שראיתי בימים האחרונים ברח' שטראוס, רחוב מרכזי למדי בירושלים (שקרוב לשכונת מאה שערים):

וסליחה על האיכות, צולם בפלאפון לחצו על התמונה כדי להגדיל אותה

ביזיון בית המשפט

יום שלישי, 15 ביוני, 2010

בעבר היו שופטים בישראל. שופטים שדנו במעשים ופשעים, חשבו ובסוף החליטו האם האדם אשם הוא, או חף מפשע.

בעבר (או שמא אני רק נאיבית?) היו אנשי הפרקליטות חלק מאותו מעמד עלום שם של "שומרי חוק". פירוש הדבר היה, כך לפחות רציתי להבין, שהם ירדפו עד חומרה את העוברים על החוק ויענישו אותם בחומרה.

על פי הנחיות פרקליטות המדינה, כפי שמופיעות באתרהּ, הסדר טיעון יערך במידה והדבר "עולה בקנה אחד עם טובת הציבור" ובתנאי שהוא "מביא בחשבון את מידת הנזק [..] שנגרם לקורבן העבירה".

פעם, שוב, באותם ימים טובים בהם אנשים ממש עבדו תמורת הכסף שהם מרוויחים, עסקאות טיעון היו מוצעות בעיקר במקרים בהם הייתה בעיה להוכיח את האשמה, או כאשר הקורבן היה/הייתה במצב  נפשי קשה.

ומה היה הפעם?
תפסו אותו על חם. יותר "חם" מזה, זה בלתי אפשרי.
יש עדים שראו את התקיפה בפועל. יש אנשים שהתעמתו איתו תוך כדי.
יש את הקורבן, שגם אם היא לא שמחה במיוחד להעיד (ובינינו, אפשר להאשים אותה?), הייתה מעידה.
יש את התירוצים שגובלים ב"הכלב אכל לי את המחברת" של הנאשם.

אה, והוא מאבטח הרמטכ"ל. מטובי בנינו. מה הפלא שסגרו עסקת טיעון? 👿

זה לא רק בזיון לפרקליטות, זה ממש בזיון בית המשפט. מה תפקידו של השופט? להיות חותמת גומי?

בזיון למדינה, בזיון למשה לדור, פרקליט המדינה, בזיון לשופטים שהתירו את עסקת הטיעון.
בזיון לנו, שאנחנו לא יוצאים לרחובות.

הקוראת המלכותית

יום שני, 14 ביוני, 2010

לפעמים אני מקנאה בילדים שרק עכשיו לומדים לקרוא. יש משהו בגילוי דבר חדש, בכניסה לעולמות קסומים, שלא חוזר על עצמו לעולם, גם לא בקרב תולעי הספרים הותיקים.

מלכת אנגליה מעולם לא קראה ספר. זה היה מיותר. לא הייתה שום סיבה בעולם שתעשה דבר שכזה. כל מה שרצתה לדעת, היו מבררים לה. היה עליה למלא את מחוייבותיה, ותו לא.

ואז, יום אחד, היא יצאה לטייל עם הכלבים שלה.
אני יכולה לדמיין אותה צועדת במורד גבעה ירוקה (אני איכשהו תמיד מדמיינת את אירלנד כשאני חושבת על אנגליה), כשלפניה רצים ומשתובבים הכלבים. לפתע פתאום היא מבחינה במכונית, אולי טרנזיט? מוזרה. היא סקרנית, ומציצה פנימה.
ועולמה משתנה בבת אחת.

"היא גילתה איך ספר אחד הוביל אל משנהו, דלתות נפתחו על כל צעד ושעל והימים לא היו ארוכים דיים להכיל את כל הקריאה שרצתה להספיק" (עמ' 25)

אוהבי הספרים בינינו יכולים לומר לא אחת "הספר הזה שינה את חיי". גם כאן, שינתה הקריאה את המלכה, "זו הייתה הקריאה, וכל כמה שאהבה אותה, היו ימים שהצטערה על שפתחה אי פעם ספר ונכנסה דרכו אל חיים אחרים. הקריאה קלקלה אותה. או לפחות גרמה לה לרצות ממנה עוד ועוד" (עמ' 65).
יש לציין שלא כולם אהבו את זה. למעשה, לפתע פתאום המלכה כבר לא הייתה רק מלכה, אלא אשה בעלת רצונות, סקרנות ומחשבות משלה. לא כולם מקבלים את זה כמו שצריך.

המשרתים עושים הכל כדי להחזיר את המצב לקדמותו, הם מרחיקים ממנה את משרתה האישי, אותו אדם שלמעשה הכיר לה את עולם הספר, הם מנסים להרחיק ממנה את הספרים, הם חוששים שכל מעשיה נובעים מ'היחלשות מוחה' (פוליטקלי קורקט לסניליות, אני מניחה).

זה לא ספר עם עלילה גדולה, זה ספר עם אהבה גדולה.
ספר שמיועד לאוהבי הספרים, ולאוהבי אוהבי הספרים (שקלתי לתת לנסיך לקרוא אותו, אבל חששתי שבתגובה הוא ינסה להחביא את הספרים שלי:lol: ).
ספר שמיועד לאוהבי אנגליה, כי הסנוביות האנגלית נושבת מהדפים, וממלאה את החדר בניחוח בריטי- אריסטוקרטי: "בימים עברו היו שולחים אותו לגרדום; כיום האירוע הקנה לו כרטיס חזרה לניו זילנד ומינוי לתפקיד הנציב העליון. גם זה סוג של הוצאה להורג, אבל כזו שאורכת זמן רב יותר" (ע"מ 109).

לסיכום,
 (כי הספר מילא אותי בחדווה. כי הסוף היה מקסים וגרם לי לחייך. כי אני גם תולעת ספרים- ולצערי לא מלכת אנגליה…)

הקוראת המלכותית/אלן בנט
The Uncommon Reader/ Alan Bennet
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2008
149 ע"מ

בקצרה

שבת, 12 ביוני, 2010

1. האמת הפשוטה והלא כל כך נחמדה 👿

הוצאת מודן הוציאו לא מזמן ספר חדש של דיוויד באלדאצי, העונה לשם "האמת הפשוטה".  הכל טוב ויפה, אבל לא פורסם בשום מקום אני לא נתקלתי בשום מקום באיזשהו ציון קטנטן המצביע על כך שמדובר בהוצאה מחודשת של ספר שיצא כבר בארץ בשנת 2001.
פייר, התאכזבתי. מה חשבתם, שלא נשים לב?

2. בהמשך לפוסט על הEvrit

ביום רביעי האחרון הייתי ביום עיון שנערך במכללת דוד ילין. אחת הדוברות בכנס הייתה גב' סימה שמעוני, ספרנית בספריה האזורית מטה אשר (היא גם בעלת בלוג קיוון הרוח), שדיברה ארוכות אודות הקינדל.
כמו שכבר ציינתי אני לא ממש נגד הקידמה, ואין לי ספק שבסופו של דבר קינדל (או מכשיר ישראלי כלשהו) יגיעו אלי- אני חייבת להודות שהרצאתה של גב' שמעוני בהחלט עוררה אצלי תאבון גדול לקינדל.
לאותה גב' יש חזון מאוד מאוד קיצוני לטעמי- היא טוענת כי בעתיד הקרוב למדי (גם אם לא מחר בבוקר), הוצאות הספרים תפסקנה להוציא ספרים מודפסים, כי מרבית האנשים יעברו לקורא אלקטרוני. אני טענתי מנגד כי נכון להיום, כל הקוראים האלקטרונים מאלצים למעשה את הקונים להיות במעין "גטו"- קינדל עובד רק עם ספרים שרוכשים באמאזון (וזו בעיה יחסית קטנה, כי באמאזון יש משלל ההוצאות), אבל אני מתקשה לראות איך בEvrit נוכל לקרוא ספרים מהוצאת "זמורה ביתן" ו"מודן".
בכל מקרה, מבחינתי החזון שלה היה אפוקליפטי למדי. ומאוד עצוב. 😥

גן הקיץ- רצוי לוותר

שבת, 12 ביוני, 2010

אם יצטרכו לתאר אותי, אחד הדברים שיגידו עלי זה שאני רומנטיקנית ללא גבולות, ושלנצח אלך שבי אחרי קלישאות וסיפורים קטשיים.

זו הייתה הסיבה שהתאהבתי כל כך בטרילוגיית הספרים  של פאולינה סיימונס.
גם אני הייתי צועדת כמו טטיאנה, כך אני רוצה לקוות, ומחפשת את אהובי הנסיך (או אלכסנדר, במקרה של טטיאנה). גם אני הייתי רוצה לשחרר אותו מהשבי במבצע הרואי.
גם הנסיך שלי, כך אני מאמינה, היה צועד בשבילי בלנינגראד הנצורה כדי להביא לי אוכל. גם הוא היה עושה הכל כדי להשאיר אותי בחיים.

אז איך הגעתי למצב שבו אני אומרת לעצמי שחבל שטטיאנה לא השאירה את אלכסנדר במחנה השבויים?
איך הגעתי למצב שבו אני אומרת לעצמי שחבל, שהאהבה הזו היא לא מה שהייתה פעם?
איך הגעתי למצב שבו אמרתי לעצמי "נו באמת", והבנתי שיש גבול לקיטשיות?

כי הפעם, אולי בגלל שהזמנים השתנו, אולי כי אלכסנדר עכשיו לא במלחמה באמת, אבל נשאר בה נפשית זמן ארוך, הדברים לא כל כך מוצלחים.
אני לא מדברת על תקופת ההסתגלות של אלכסנדר, ואני לא מדברת על הזכרונות והסיוטים, אני מדברת על ההתנהגות.

אלכסנדר הופך להיות גבר פרימיטיבי ששונא שאשתו עובדת, שלא מוכן שהילדים יתנגדו לדעתו, וכל פעם שטטיאנה מנסה לדבר איתו, הוא משתיק אותה ב(עוד)סקס פרוע.
אולי אני נאיבית, אולי הבעיה היא שאני מהדור הלא נכון, אבל איכשהו קסמו של אלכסנדר הלך והועם במהלך הספר השלישי.

זו לא כל הבעיה שלי עם הספר. יש לי בעיה חמורה עם העלילה עצמה- מילא תאורי המין שהולכים ומתרבים (תמיד אפשר ללמוד משהו חדש 😉 ) אבל- – –  עכשיו ספויילר, כך שמי שלא מעוניין אנא עברו פסקה.

זהירות! ספויילר!!

מתי יודעים שיש בעיה בעלילה? כשממחזרים צרות.
מילא שטטיאנה מצליחה לאתר איכשהו את אלכסנדר במחנה שבויים ולהציל אותו. מילא. נקרא לזה כוחה של האהבה.
אבל שאנתוני, בנם של טטיאנה ואלכסנדר, יפול בשבי בויטנאם ואלכסנדר יצליח להציל אותו? זה כבר היה יותר מדי בשבילי….

נגמר הספויילר!!

לסיכום,
(רק כי אני זוכרת חסד נעורים, ורק כי גם הסוף ממחיש שהייתה שם אהבה גדולה).
לרומנטיקנים בלבד. וגם זה בערבון מוגבל. אני הייתי מפסיקה לקרוא אחרי "אלכסנדר וטטיאנה".

גן הקיץ/ פאולינה סיימונס
The Summer Garden/ Paulina Simons

מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2010

888 ע"מ

שיח שכולים- האם אתה שומע

יום רביעי, 9 ביוני, 2010

יש דברים שאנחנו לא יכולים להבין או לתפוס. יש דברים שאנחנו לא רוצים להתקרב אליהם, כי אנחנו מפחדים. מפחדים מהכאב. מפחדים מהזעם. מפחדים לדעת שאולי אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות במקרים כאלה.

יש אנשים שאנחנו לא באמת מסוגלים להבין את המקום שלהם, את הכאב. את קולות האנשים האלה אנחנו מסוגלים לשמוע, וגם זה במשורה, רק בימי זכרון.

הספר הזה, שיח שכולים "האם אתה שומע", הוא הוצאה מיוחדת של הוצאת יד לבנים.
זו הפעם הראשונה ש"יד לבנים" מוציא חוברת שכזו לציבור הרחב. בד"כ מדובר בהוצאה פנימית, המגיעה בדיוור לכל חברי יד לבנים.

הספר מחולק לשערים, המתארים את כל תהליך ההתמודדות: החל מהדפיקה בדלת, דרך הגעגועים, ועד הזכרון. בספר יש גם ההספד שאמר דוד גרוסמן על בנו, אורי.

למזלי הרב, במשפחתי הקרובה לא היו חללים, ובמשפחתי המורחבת השכול הכה פעם אחת (רב סרן עינת ברנע ז"ל). המוות לא נגע בי, אלא מרחוק. הכאב היה עמום, מרוחק. כאב של חברים קרובים שהלכו ונעלמו בכאבם, כאב של אנשים שהלכו והתבצרו במוות של חייל ששירתו עמו.
הספר הזה עזר לי, ולו במעט, להבין את החלל הענק שנשאר מאחור.

המטרה המוצהרת של הוצאת הספר הייתה להגיע לכל בית בישראל.
כחלק מהנסיון לעורר עניין כתבו בספר גם אנשי ציבור דוגמת  יעל גרמן, אביגדור קהלני, רוביק רוזנטל, רזי ברקאי ועוד.
הספר נמכר בזמנו ב"צומת ספרים" במחיר שווה לכל נפש- כמדומני 15 ש"ח. אני מקווה שאנשים רבים קנו את הספר.
לפרטים נוספים על הספר

לסיכום, כרגיל בספרים שכאלה- קטונתי מלתת ברבורים.
ספר שלא נועד לקריאה ולשכחה. הוא ישאר על המדף עד יום הזכרון הבא, ובכלל.

שיח שכולים
הוצאת יד לבנים, 2010
112 ע"מ

משחק הציד

יום שני, 7 ביוני, 2010

זוכרים את התוכנית של דובי גילהר, "ילדות בסכנה", אותו תחקיר בו נחשפו לעיני כל פדופילים מסוכנים?
גם אני ישבתי אז מול הטלוויזיה, וגם אני התמלאתי תעוב ורציתי לזרוק לכלא את כל האנשים האלה.
וגם אני, עד היום, לא יודעת האם כל האנשים שהואשמו בתוכנית נמצאו אשמים באמת, אבל אני כן יודעת שזה כבר לא ממש משנה, כי מה שרואים בטלוויזיה הוא הדבר שזוכרים. זו האמת, ואין בלתה.

ומה אם אחד האנשים הגיע לשם בטעות? מה אם זו הייתה מלכודת שנועדה להרוס את חייו?
האמת היא, שאיש לא מאמין לתירוצים כאלה. אף אחד לא מאמין באמת בקונספירציות. לך תוכיח שאתה חף מפשע כשכולם רואים אותך בTV.

זו הייתה הבעיה של דן מרסר. פעם הוא היה עובד סוציאלי מוערך. ובשניה אחת הוא הפך להיות אחד האנשים השנואים. לך תוכיח שזה לא נכון.
ואולי זה נכון?

אני אוהבת את ספריו של קובן (לא את כולם, את הסדרה של מיירון בוליטר אני לא סובלת). לא משנה שקו העלילה ברור וידוע, תמיד תהיה קונספירציה, תמיד מה שחשבת בהתחלה לא יהיה מה שקרה באמת.

לסיכום,
 (כי זה ספר מצויין, אבל הנוסחה מוכרת למדי)

לדף הספר בהוצאה

משחק הציד/הרלן קובן
Caught/ Harlan Coben
מאנגלית: ירון פריד
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
350 ע"מ