ארכיון פוסטים עם התג "אלימות"

ידע זה כח

יום שלישי, 24 ביוני, 2014

מידענית

כל מי ששומע שאני ספרנית (ומידענית חובבת) מוצא את עצמו באיזשהו שלב מגחך ואומר "נו, כמה זמן לקח הקורס לעשות "שששש"… ".
ספק רב אם הוא היה מעז לומר את אותו הדבר לונסה "מיקל" מונרו. ספק גדול יותר אם הוא היה שורד זמן רב אחרי אמירה כזו.

"מיקל" מונרו היא בחורה צעירה שהספיקה לא מעט בחייה. היא נולדה באפריקה להורים מסיונרים ובסופו של דבר כישורי החיים שלה הפכו אותה ל… למי שהיא בעצם. מונרו יודעת למצוא דברים. אנשים. מידע. כל מה שתחפשו.  אני מניחה שכשטבעו את המשפט "ידע זה כח", התכוונו ל"מיקל".
כשריצ'רד ברברנק, איל נפט, פונה אליה על מנת שתעזור לו לעלות על עקבותיה של בתו האובדת אמילי, היא נוטה לסרב.
היא עייפה. מותשת, נכון יותר. היא חזרה ממשימה קשה. אבל משהו מושך אותה.
אולי זו העובדה שהיא אמורה לחזור לאפריקה, ארץ שהטביעה עליה ביותר מצורה אחת, חותם לכל חייה. ו"מיקל" נוסעת לאפריקה. בדרך היא תצטרך להתעמת לא רק עם אנשים רעים, אלא בעיקר עם השדים שלה עצמה ועם עברה.

מסובך היה לי לכתוב על הספר הזה.
זה ספר מתח מעולה. נכון שהסוף היה די ברור, אבל העלילה מהוקצעת, מדובר בספר ראשון בסדרה (שאני בהחלט מתכוונת לעקוב אחריה), והגיבורה, כמו שרבים וטובים ממני אמרו לפני, מזכירה מאוד מאוד את ליסבת סלנדר הבלתי נשכחת (של סטיג לרסן).  היא לא ממש ליסבת, כי ליסבת לא יודעת לפעול בחברה. היא פגועה לא פחות ממנה, מצולקת וחשדנית, אבל יודעת לשחק את המשחק טוב יותר לטעמי.
אבל הרגשתי, כנראה מהמקום המקצועי הפרטי שלי, מעט מרומה. זה לא ממש מידענית. זה יותר "סופר מידענית". היה פה פחות חיפושי מחשב והרבה יותר שכל ועורמת רחוב. זה לרגע לא פגם בעלילה, סתם עצבן אותי.

לסיכום מס. 1, ובנימה אישית, יש משהו מעט אירוני בעובדה שזהו אחד הספרים האחרונים שקראתי כשאני עדיין כשעבדתי כספרנית. זה אירוני כי כל הזמן אנחנו שומעים שמקצוע הספרנות הולך ועובר מהעולם, כי אנשים כבר לא באים לספריות (לא לפי מה שקורה בספריה שלי) , וכי היום ספרנית היא לא באמת "רק" ספרנית, אלא גם (ואולי בעיקר) מידענית.

לסיכום 2, אני אוהבת את "מיקל". הלוואי והיו עוד גיבורות נשיות שכאלו. הלוואי והיו עוד (א)נשים כאלו גם בחיים, אולי אז מצבנו היה טוב יותר. בעצם, לא בהכרח בטוח, כי הן באות ממקומות מאוד מאוד רעים. אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.

הסופרת, טיילור סטיבנס, היא סיפור מדהים לכשעצמו. היא נולדה בכת "ילדי האלוהים", כת בה הילדים נשלחים למדינות שונות בהן הם אמורים לקבץ נדבות/לעבוד בפרך. רק כשהייתה בשנות העשרים לחייה הצליחה לברוח מהכת ולצור לעצמה חיים. אין ספק שרק מי שעבר חיים כאלו היה יכול לצור חיים דומים בתכלית לגיבורה בספר.

לסיכום הסיכומים (כי עצוב לראות מה קורה לילד/ה שעובר חיים של גיהנום, אבל איזה יופי של גיבורה ספרותית!)

המידענית/טיילור סטיבנס
The Informationist/Taylor Stevens
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2014
335 עמ'

זו לא חובה לחיות

יום ראשון, 12 בינואר, 2014

13 סיבות

"הכללים הם די פשוטים. יש רק שניים. כלל מספר אחת: אתם מקשיבים. כלל שתיים: אתם מעבירים את החבילה הלאה. יש לקוות שאף אחד מהשניים לא יהיה לכם קל" (עמ' 13).
כשאדם מתאבד, לא כל שכן נער/ה צעיר/ה, תמיד יהיה מי שישאל "למה", לפעמים, אם בסביבה יש אנשים שהם קמצת יותר רגישים, אולי תישאל השאלה "מה היינו יכולים לעשות". במקרה הנוכחי האנה נדיבה מספיק כדי לענות על השאלה הזו.


האנה בייקר, בת 16 במותה. שבועות לאחר התאבדותה המפתיעה מקבל קליי ג'נסן חבילה ממנה. בחבילה יש 13 קלטות, או בלשון האנה, "13 סיבות".

בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא הייתה הילדה הכי דחויה בשכבה. נכון שגם עליה צחקו, אבל היא ידעה להתמודד עם זה. בערך.
היא גם לא עברה בהכרח טראומה איומה ונוראה.
היא בסך הכל, אפשר לומר, לא יכלה עוד.

מכירים את התחושה הזו, שאתם צריכים רק עוד דחיפה קטנה אחת? רק עוד אחת קטנה כדי שתוכלו לעשות את הדבר הכי נורא שאתם רוצים לעשות לעצמכם?
"אתה נגעת בי.. אבל אני ניצלתי אותך. הייתי זקוקה לך כדי שאוכל להרפות ממני לגמרי.
לכל מי שמקשיב, אני רוצה שזה יהיה ברור לגמרי. אני לא אמרתי לא ולא דחפתי מעלי את היד שלו. כל מה שעשיתי היה לסובב את הראש הצידה, לחשוק שיניים ולהיאבק בדמעות. והוא ראה את זה. הוא אפילו אמר לי להירגע" (עמ' 230).

באופן כללי, הייתי אומרת שזה כתב תביעה חמור ביותר, ואמיתי ביותר (ע"ע פרשות בני הנוער האחרונות), כנגד בני הנוער. כנגד האטימות. הרוע. הטיפשות. האכזריות ובעיקר, כנגד שתיקת העדר השתיקה (הן של המבוגרים והן של בני הנוער).
"ואני יכולתי לעצור את זה. ולא משנה מה היה התירוץ שלי. העובדה שהתפרקתי לגמרי לא מצדיקה את זה. אין לי שום הצדקה. הייתי יכולה לעצור את זה- נקודה. אבל הרגשתי שכדי לעצור את זה, אני צריכה לעצור את כל העולם מלהסתובב. כאילו הכל נמצא מחוץ לשליטתי כבר כל כך הרבה זמן, שכל דבר שאעשה כבר לא ישנה כלום" (עמ' 197-198).

מעולם לא האמנתי שכולם חייבים לחיות. בכל מחיר. האמנתי שכל אדם זכאי להחליט באם הוא רוצה לחיות או לא. זכותו.
בגיל ההתבגרות שלי, שהיה אי -אז לפני שנים רבות, חידד את המסר נציג הדור המזויין דאז, אביב גפן, בשורתו האלמותית "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".
ידעתי שאקרא את הספר הזה, ספרים על בני נוער ועל התאבדויות ועצב הם ספרים שאני נוטה לקרוא, אבל לא הייתי מוכנה לתגובה הרגשית שלי לספר הזה.

מכירים את התחושה הזו, שמשהו איום ונורא עומד לקרות? מין כאב בטן כזה שמתחיל לכם עמוק עמוק מבפנים?
כאב הבטן הזה תקף אותי בערך בעמוד השני של הספר. הוא נמשך גם אחרי שסיימתי אותו, ובאיזשהו שלב התחלף בכאב לב.

ג'יי אשר, שהוא ספרן במקור, ולכן אוטומטית אני בעדו, כתב את הספר הזה בשנת 2007, ומאז הספר נמצא ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בראיונות רבים עמו הוא ציין כי הוא חובב נלהב של הסידרה "my so-called life" ("אלה הם חיי", אחת מסדרות הנוער הטובות שהיו כאן בעשורים האחרונים), והדבר ניכר בהחלט לטעמי.

הספר הוא חלק מהסידרה החדשה (והמצויינת!) "מהעולם האמיתי: סיפור על החיים שלנו".
הוא אמנם מוגדר כספר לבני נוער, אבל אני מודה שהייתי מתלבטת לפני שהייתי נותנת למישהו מתחת לגיל 16-17 לקרוא אותו.

לסיכום,

13 סיבות/ ג'יי אשר
Thirteen reasons why/ Jay Asher
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
250 עמ'

הצד האפל של הגבר

יום שלישי, 26 בנובמבר, 2013

הצד האפל של הגבר

תארו לעצמכם שהייתם קוראים ספר אחד, רק אחד, ואז הייתם מבינים הכל. הייתם מבינים למה הגברים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, למה הם אף פעם לא באמת יהנו ללכת איתך לשופינג, למה הם מתלהבים כל כך ממשחקי כדורגל, למה לשכב עם נערות צעירות מדליק אותן (לא, זה לא את כולם, אני יודעת. שמעתי יותר מדי חדשות בשבועות האחרונים…), ולמה הם (לא כולם!) אלימים. נכון שזה היה יכול להיות מגניב??

אז זהו, שזה לא לגמרי מדוייק.
מייקל גילירי הוא פרופסור לאנתרופולוגיה שעבד בעיקר באפריקה ובאסיה עם קופי שימפנזה, היצורים הקרובים ביותר מבחינה אינטליגנטית לבני האדם (וכן, זה בהחלט הזמן לבדיחה סקסיסטית על גברים ושימפנזים 😆 ). טענתו הבסיסית, המעצבנת, שנשמעת כמו תירוץ שחוק, היא שהאלימות הגברית היא ברובה אסטרטגיית רביה (גברים צריכים לשכב עם נשים רבות כדי שיהיו להם הרבה צאצאים/גברים צריכים להרוג גברים אחרים כדי שהם ישרדו/בלה בלה בלה).

הוא מתחיל ומסביר את ההבדלים בין נשים וגברים (בינינו, לא ממש קראתי את החלק הזה. אני אישית עוברת ישר לחומר המעניין…) ואז מתחיל לנתח את כל ספקטרום האלימות הגברית- החל בלחימה וברצח עם וכלה ברצח ובאונס. כל פרק מתחיל בדוגמאות מ'העולם האמיתי' ואז הוא עובר לשדה המחקרי.

אז הנה החדשות הרעות- במידה ותהיתן (גם אתם הגברים) למה יש לא מעט גברים אלימים, ולמה האלימות, ברובה, מגיעה מהצד הגברי, הנה התשובה! לאדם יש צד אפל ואגרסיבי, כי כך הוא מתוכנת. התוקפנות הגברית היא מציאות בלתי ניתנת לשינוי.

זה לא ספר שמיועד בהכרח לחובבי פשע. הספר הוא הרבה יותר תיאוריה, והרבה פחות "בשר". מצד שני, אני לא קרימינולוגית, אבל המסקנות שגילירי מגיע אליהן לא ממש מקוריות. לטענתו האונס, בניגוד לטענה הרווחת, אינו מבוסס על כח אלא על תשוקה (בואו נגיד שאני מסכימה חלקית. אולי הוא גם על תשוקה, אבל בלי המרכיב של הכח, דהיינו שהתוקפן מרגיש שהוא בעל השליטה והקורבן הוא בהכרח המוחלש, גם חברתית וגם נקודתית, ספק אם זה היה שכיח כל כך), ושאם כמה קורבנות שוד יירו בשודדים שלהם, אולי יהיו פחות שודים…

לסיכומו של דבר, מדובר בספר די מאכזב, הגם שמסקרן בחלקים ממנו

הצד האפל של הגבר: שורשי אלימותו של הזכר האנושי/ מייקל פ' גיליריי
The Dark side of man/ Michael Ghiglieri
מאנגלית: עמנואל לוטם
הוצאת משרד הבטחון, 2001
408 עמ'

הספר ששבר את ליבי

יום שני, 22 ביולי, 2013

שתיים דובים

"אישי, בעלי הראשון, הזהוב והדק, הסתלק ואיננו. בעל שני- לבן ועבה ואחר- בא תחתיו. עוביו כולו כוח. לובנו לובן מוות. עין השמש לא משזפת אותו, עיני האדם לא שוזפות" (עמ' 20).
זהו סיפורה של רותה, אם שכולה, אישה שבעלה נעלם ונאלם, שאמה ברחה למרחקים.
לא פחות מזה, זהו סיפורה של ישראל של פעם. של ישראל שהייתה, ואיננה, ובמידה רבה טוב שכך.

רבות נכתב כבר על ספרו שליו, "הספר הראשון שמדבר על נקמה ואלימות", כך קראתי בעיתון, וישר אמרתי "הו, זה בשבילי" :lol:. ואכן, הנקמה איומה ונוראה, נקמה חולנית שגרמה לי לשבת ולחשוב שוב ושוב איך מאיר שליו, אדם שנראה כה עדין ונחמד, יכול להיות אכזר כל כך, נקמה אכזרית בהתאם למשל ממנו נלקחה. אבל מעבר לסיפור הנקמה, זהו ספר שמדבר על שכול, על אבל ובעיקר על מה קורה כשהלב נשבר אבל הגוף עדיין מתפקד.

מעשה במשפחה שורשית. מכובדת. מאותן משפחות המכונות "מלח הארץ". כולם יודעים שעם זאב, אב המשפחה, לא מתעסקים. גם אנחנו, הקוראים, נלמד את זה. נכון שיש כל מיני שמועות, אבל על כל משפחות האצולה יש שמועות….

יכולתי לשבת ולנתח שעות את העובדה שהאיש שרוחו נושבת לכל אורך הספר, זאב תבורי, איבד את עינו ומסתובב עם רטיה שחורה; אפשר היה להוסיף ולומר שהוא, כמו תמיד אצל שליו, בן למושבה ותיקה; שהוא היה הראשון שנולדה לו בת במושבה (אם כי יש לציין שמשה דיין היה הילד השני שנולד בקיבוץ דגניה. כמעט זהה). אבל הקריצות הללו, הגם שהוסיפו לנדבך הסופי, האיום- משהו של הספר, פחות עניינו אותי.

כי אותי עניינו רותה ואיתן ונטע. רותה שאהבה את איתן, שאהב את רותה. ונטע, בנם יחידם שנולד מאהבה, וכשמת נדמה היה שלקח איתו את אהבתם "נטע נקבר בבית הקברות ואיתן נקבר בתוך עצמו" (עמ' 147).

כי מה כבר אפשר להגיד כשהילד שלך מת? אפשר לדבר על אשמה. אפשר לדבר על געגוע. אבל איך מדברים על הריק הזה? על מה שנעלם ואיננו?
ושליו, דווקא בקול נשי, עשה זאת היטב: "צעד ועוד צעד, שנה ועוד שנה, שתים עשרה אזכרות שבהן לא השתתף, שינם עשר ימי הולדת שציינתי לבדי, שנים עשר סדרי פסח בלי נטע ובלי אביו, שישב לבד ועישן במשתלה ולא שעה אל הקניידעלך ואל הגעפילטא פיש שדוביק הוציא אליו כמו שמוציאים שיירים לכלב שקשור בחוץ, ומאות ביקורים שלי, בלעדיו, בבית הקברות, והמתנה אחת, ארוכה, לא לנטע, ידעתי שנטע לא ישוב. חיכיתי לאיתן- שיחזור" (עמ' 149).

ספר שהצליח לגעת בי ולהרטיט כל נים ונים בלבי.
לא חוכמה שבכיתי בו, לא חוכמה שרצתי לחבק את העולל. לא חוכמה שנהנתי מהעובדה ששעתיים שלמות ישבתי ובכיתי לי.
לא חוכמה שרותה, המורה לתנ"ך, הזכירה לי את ל', חברתי המורה לתנ"ך. שתיהן חיות את התנ"ך בדרכן, בימי היומיום, וזה חימם לי את הלב.
החוכמה היא שלמרות הכל, למרות כל העלילה שנבנית, בנקודה מסוימת הצליח שליו להקפיא לי את הדם (ומי שמכיר את אהבתי לרוע יודע עד כמה זה קשה), ובעת ובעונה אחת גרם לי לחבק את הספר אל לוח ליבי כשסיימתי אותו.
והיה לי עצוב, כי יש גם משל ונמשל. והנמשל הם אנחנו. ומה שאנחנו מוכנים ויכולים לעשות. וממה אנחנו מוכנים להעלים עין.

אני מודה, אני לא מחובבות שליו. אני מתקשה עם סופרים ישראלים ותיאורים ארוכים- ארוכים.
אבל עכשיו, כשרוחו של הספר עדיין בליבי, כשזעזוע ועצב עוטפים אותי בעת ובעונה אחת, יש לי חשק עז לקרוא עוד ממאיר שליו.

לסיכום, לא לבעלי לב חלש (אבל זכרו, מה שלא הורג- מרגש!!)

שתיים דובים/ מאיר שליו
הוצאת עם עובד, 2013
369 עמ'

תקלה ברגשות

יום ראשון, 16 ביוני, 2013

תקלה ברגשות

"זה עניין של זמן, אני יודעת. זה יכול לקרות כרגע ממש או בעוד שעתיים או שאולי מחר או שבעוד יומיים, ואולי גם את הזה שיהיה בעוד יומיים אני אפספס, אבל לבא אחריו, או לזה שיבוא אחרי הבא אחריו, אני כבר אגיע" (עמ' 29-30)

בעבר הלא- רחוק זו הייתה המציאות בארץ, אבל יותר מכל בירושלים. התחושה הזו שאתה יוצא מהבית, ולא ברור אם תחזור. ואיך. ומתי.
ולא ברור אם תהיה בפיגוע הבא, או שאולי בפיגוע שאחרי זה. ואולי כבר היית בפיגוע, אבל ניצלת ולכן זה לא נחשב.

השנה היא 2001.
גיבורי הספר הם לא האנשים הקטנים. כלומר, הם כן, אבל בנישה ספציפית מאוד.

מעשה בחמישה אנשים. כמו תמיד, גם כאן יש את האישה, את הדוס לשעבר, את הערבי, את האב/הבעל ואת זה שהמשפחה שלו מתפרקת. תמהיל שגרתי למדי בחיים.
חמישה אנשים שעובדים בלב לבו של איזור אסון.

איריס, יהודה, יוחאי, ראיד ובנצי עובדים בתחנת מד"א. הם אלו שמגיעים ראשונים לכל מקום. הם אלו שאוספים את הפצעים, ואת הגופות,
ואת הכאבים עד שהם שוכחים לעצור לרגע, להרגיש. ומכאן גם שם הספר. כשאתה מתמודד עם טראומות יומיומיות, אין לך באמת זמן להרגיש. וכשאתה לא מרגיש, בסופו של דבר יש תקלה ברגשות. במונח מקצועי יותר אפשר לקרוא לזה גם פוסט טראומה.

ספר על חמישה אנשים שמנסים לחיות את חייהם לצידה של טראומה משותפת להם, אבל מעבר לזה- ספר על ירושלים שלפני עשר ומשהו שנים, ירושלים של אנשים שניסו לשרוד, ולא תמיד הצליחו.
"מה זה מה זה מה זה אלוהים אדירים עוד עולה מהם עשן והריח הנורא פשוט נורא בשר שרוף חרוך נמס ושקט איזה שקט איזה שקט שקט ואקום אין סאונד כלום ואין אמבולנסים אף אחד עוד לא הגיע ואין לי כלום שום ציוד פצוע ראשון מפורק אבל בוא נשים יד על הדופק אני יש לי מצפון אין דופק אקס…." (עמ' 64)

זה לא ספר מופת, אבל אני גם לא חושבת שהוא מתיימר להיות כזה.
זה לא ספר מקורי במיוחד, אבל גם החיים לא מקוריים במיוחד.
זה ספר שכן מתאר ברגישות, עם לא מעט ציניות והומור שחור את החיים, וזה ספר שכתוב בצורה טובה ואינטיליגנטית.
זה ספר שמכל דפיו אפשר להריח את ירושלים. אפשר לגעת בה, ולכן אני משוחדת לגמרי 😆 .

ספר ראשון של סופרת צעירה, איילת ליפשיץ- פחיס, שכתבה על עולמה שלה. היא עבדה במשך שמונה שנים כפרמדיקית במד"א ירושלים, ומן הסתם חוותה יותר מפיגוע אחד או שניים. אני, בכל מקרה, מחכה לספר הבא.

לסיכום, לא רק לחובבי ירושלים וER

תקלה ברגשות/איילת ליפשיץ- פחיס
הוצאת מעריב, 2013
324 עמ'

הממלכה במלוא כיעורה

יום שני, 8 באפריל, 2013

כיסא פנוי

אני אנגלופילית ידועה. זו לא רק העיר הזו, לונדון. זה המבטא הבריטי שמרעיד מיתר בלבבי.
אלו הנופים של סקוטלנד. אלו הנימוסים של פעם. זו ג'יין אוסטין. זה אפילו, רחמנא לצלאן, ג'יימס בונד (למרות שלבי שייך לרוג'ר מור ולא לסקוטי היהיר-מדי שון קונרי).

אבל את קן לואץ' אני לא אוהבת. אולי כי הוא מספר את האמת על הממלכה ההיא, הרחוקה כל כך. אולי כי הוא מראה שמאחורי הארמונות הזוהרים והרומנים השערורייתים יש גם את העם הפשוט. והעם הפשוט לא חי חיים טובים במיוחד. ויש לומר כי את חוסר אהבתי ללואץ' הייתה הרבה שנים לפני שהצטרף לכל הso-called תרבותיים שונאי ישראל. אבל סטיתי מהנושא…

העיירה פגפורד לא שונה מעיירות אנגליות אחרות. גם בה יש כיכר שוק וכנסייה. גם בה הכנסייה מהווה את מקום המפגש המרכזי. גם בה מרבית ההתרחשויות נותרות בין הקלעים, כי בכל זאת, לא נעים להוציא את הדברים החוצה…
אבל כשחבר מועצת העיר, בארי פראבדר, מת באופן מפתיע כל העיירה נכנסת למרקחה. מי יירש את מקומו?

לקח לי זמן להיכנס לסיפור. היו לא מעט רגעים שאפילו חשבתי לעזוב אותו, אני לא ממש חושבת שכל ספר בהכרח חייבים לסיים.
אבל מתישהו , בסביבות העמוד ה-60 זה קרה. יש את הרגע הזה, שכל אוהבי הספרים מכירים, שבו אנחנו נשאבים לספר ויודעים שזהו. אנחנו חייבים לקרוא אותו. זה לקח זמן, אבל זה הגיע.

אז איך אפשר לכתוב על הספר הזה? יש בו המון דמויות, וכל פעם העלילה מתוארת מזווית מבט שונה. זה לא ממש מבלבל, וזה בהחלט מוסיף עניין.
אז מה יש בספר הזה? הכל. מוות, אהבה, יאוש, אידיאליזם, סמים, אלכוהול, בדידות, גיל ההתבגרות. "החיים האמיתיים". על רוע, ועל אכזריות, ועל כאב. אין כאן טובים או רעים, פשוט אנשים שחיים במקום לא פשוט, ובתנאים לא פשוטים, וחיים פשוט. לכן האסוציאציה שלי לקן לואץ' הייתה חזקה כל כך.

למי שמחפש ספר בסגנון "הארי פוטר", זה לא הספר המתאים. רולינג כינתה את הספר "קומדיה שחורה" וגם לזה לא ממש התחברתי.
זה ספר לא פשוט. הוא השאיר אותי עם (קצת) כאב לב כשסיימתי. יש דמויות חזקות יותר, יש דמויות רעות יותר. אבל זכרו- בספר הזה אין דמויות רעות, יש דמויות שרע להן ;-).

ובדיוק כשסיימתי לכתוב את הסקירה, הודיעו ברדיו שתאצ'ר נפטרה. תאצ'ר הייתה האוייבת הגדולה של המעמדות הנמוכים באנגליה, לפחות למיטב זכרוני הרעוע. והנה עוד סגירת מעגל בסקירה. בעיניי הפרובינציאליות, בכל מקרה, היא לנצח תהיה האישה עם התסרוקת הבלתי אפשרית.

לסיכום, לאנגלופילים ולחובבי קן לואץ'

כיסא פנוי/ג'יי קיי רולינג
The Casual Vacancy/J.K. Rowling
מאנגלית: אסף גברון
ידיעות אחרונות, 2013
558 עמ'

נוסחה (לא) מנצחת

יום שני, 7 בינואר, 2013

 

ריי חי חיים מחורבנים. אין דרך טובה יותר לומר את זה. הוא חי חיים כאלה כבר שבע עשרה שנה.
מייגן חיה את החלום האמריקאי, וחיה לה בפרברים יחד עם משפחתה האוהבת. היא מאושרת, אבל מתגעגעת לחיים הסוערים שהיו לה פעם, לפני שבע עשרה שנה.
הבלש בלום הוא בלש מוערך, שלא יכול לשכוח את סטוארט גרין, שנעדר כבר שבע עשרה שנה ללא סימן חיים.
או במילים אחרות: יש כאן קבוצה של אנשים שמושפעת מאירוע בעבר, כשכל אחד מהם מושפע בצורה שונה ורואה אותו בצורה שונה.

הרלן קובן חביב עלי מאוד. למען האמת, יש לי מדף שלם (וצבעוני) בבית של כל ספריו.
מאוחר יותר התאהבתי גם בדמותו של מיירון בוליטר, גיבור סדרת ספרים אחרת שלו. ובקיצור- אין ספר שקובן כתב ולא קראתי. באמת.
אני כותבת את זה בנימה מצטדקת משהו. כי קובן, כמו גרישם, סופר שבזמנו קראתי את כל ספריו עד שעייפתי, וכמו למעשה כל סופר סדרתי, כותב בנוסחאות. תמיד מדובר בחיי פרברים. תמיד יהיה אדם עם עבר מסתורי שחוזר לדפוק על דלתו. תמיד יהיה האדם האחר, שסוחב אשמה (מוצדקת או לא) על דבר שקרה (או לא).

אבל הפעם, נוסחה או לא, העלילה לא מאוד מקורית. התחושה שליוותה אותי לאורך כל הספר הייתה שאת הגיבורים הללו פגשתי כבר בספרים אחרים, וגם דמויות שנראות מעט יותר מקוריות היו קלישאיות.

מה שכן, הטריילר של הספר חביב ביותר.

לסיכום, אכזבה גדולה מאוד. (ובשפת הכדורגל, הנפתי כרטיס צהוב. אם יהיו עוד אכזבות, יש עוד מספיק סופרים בים)

(למכורי קובן בלבד, וגם זה- עם ציפיות נמוכות בלבד)
תישאר קרוב/ הרלן קובן
Stay close/ Harlan Coben
מאנגלית: ירון פריד
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
383 עמ'

ניצוץ של תקווה

יום שני, 19 בנובמבר, 2012

יש בניין אחד ברחוב אחד בדבלין. בניין מספר 66 ברחוב סטאר.
לא גרים שם אנשים מאושרים במיוחד (בכלל, נתקלתם פעם בספר שמדבר על אירלנד ויש בו אנשים מאושרים?). הם לא מאושרים, אבל כמו שאומרים "יש להם פוטנציאל".

קחו לדוגמה את קייט, שגרה בקומה העליונה, ועובדת בעבודה נחשקת. היא כבר בת 40. יש לה גבר שהיא אוהבת, אבל היא חושבת שמגיע לה יותר (בתכל'ס, היא גם צודקת).
או אנדריי ויאן, שני פועלים מפולין שלא ממש סובלים את אירלנד, אבל נושאים את סבלם בדממה (יחסית) כי הם צריכים את הכסף.
או את הגיבורים האהובים שלי, מאט ומייב. הם אוהבים אחד את השני כל כך, אבל משהו שם מפריע להם.

קשה לכתוב על הספר הזה בלי לעשות ספוילרים.
אפשר לומר על הספר שהמספר הוא דמות ייחודית. הכוונה היא שבסופו של דבר אנו מגלים מי הדובר, ולמרות שזה כבר לא מפתיע, זה נחמד.
אפשר לומר שכמו ספרה הקודם של קיז, גם בספר הזה היא נוגעת בנושאים לא פשוטים, אבל הפעם היא עושה את זה בצורה מעודנת יותר, צינית פחות. אולי גם היא התרככה עם השנים.

יש ימים כאלו, שכל מה שבא לך לי לעשות הוא להתחבא מתחת לשמיכה עבה, לשקוע בחיים של מישהו אחר ולחשוב על אהבה, אירלנד, וכל מה שביניהם. בימים כאלו, שבהם יש טילים, ושמים קודרים, אני נוטה לחפש את הספרים הציניים ושוברי הלב, ומריאן קיז טובה בזה. 

בקיצור,
ספר שמדבר על בדידות ויאוש. על כך שגם בזוגיות מאושרת יש בדידות, ויש סודות, ויש כאבי לב. על הדבר הקטן הזה שכל אחד צריך, להרגיש שהוא/היא אהוב ורצוי. על העובדה, שאף אחד לא מספר לנו, שלפעמים אהבה זה לא מספיק. לפעמים צריך יותר מזה. ושהרבה פעמים אהבה זה כואב.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי בשבילי כל ספר של מריאן קיז הוא חגיגה, אבל לא ברור לאן נעלמה הציניות, שכל כך אהבתי…)

הכוכב הנוצץ בשמים/מריאן קיז
The Bright star in the sky/ Marian Keyes
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת מטר, 2012
621 עמ'

להציץ לתוך הגיהנום

יום ראשון, 24 ביוני, 2012

בשנים האחרונות אנחנו נחשפים יותר ויותר לרוע. בין אם מדובר בהתעללות בילדים, באונס נשים, או סתם ברצח לשם רצח. אחת התופעות האיומות ביותר לטעמי היא חטיפה. לא סתם חטיפה, אלא חטיפה ושבי. גם על זה אנחנו שומעים לא מעט בשנים האחרונות, בין אם מדובר בספרה של נטשה קמפוש, המתאר חטיפה אמיתית, ובין אם מדובר בספר בדיוני לחלוטין, דוגמת "חדר" של אמנדה דונהיו.
אבל אין ספק שאחד הספורים הנוראיים ומעוררי הסלידה ביותר היה ספורו, ובעצם חייה של אליזבת פריצל.

 

כשהייתה בת 11 החל אביה, יוזף, להתעלל בה מינית. היא ניסתה לברוח כמה פעמים מהבית, אבל המשטרה תמיד החזירה אותה. לכן איש לא הופתע במיוחד כשהיא נעלמה לפתע פתאום. היא הייתה אז בת שמונה עשרה.
במהלך השנים שלאחר מכן היא יצרה קשר מועט עם משפחתה. הקשר היה בעיקר על ידי השארת תינוק על סף הדלת. בפעם הראשונה זה היה בשנת 1992. אליזבת הייתה אז בת 24. כעבור שנתיים הושארה תינוקת נוספת. וכעבור שנתיים עוד אחד.
ואז שתיקה.

שתים עשרה שנה מאוחר יותר מביא יוזף אל חדר המיון נערה צעירה במצב בריאותי קשה. הנערה, קרסטין, בתה הבכורה של אליזבת מאושפזת במצב קשה (ומורדמת למספר שבועות עד שתתאושש). בית החולים מזעיק את המשטרה. פריצל מספר להם בסופו של דבר היכן נמצאת אליזבת. עשרים וארבע שנים לאחר שנכלאה, אליזבת סוף סוף יצאה לחופשי.

אמה טענה שלא ידעה דבר. נ', חברתי הרחומה, הייתה מאמינה לה. אני פחות רחומה, מה גם שיש לא מעט עדויות שעובי הקירות היה כזה שניתן היה לשמוע את הצעקות שהיו בשנה שנתיים הראשונות.

שנה לאחר מכן, במרץ 2009, הורשע יוזף פריצל ברצח, חטיפה, אונס, כליאה וכו' ונידון למאסר עולם. הפרוטוקולים מבית המשפט נותרו חסויים.

וכמו כולם, גם אנחנו היינו רוצים לדעת מה בדיוק היה שם. כי כותרות כבר לא מספקות את יצר הסקרנות מציצנות. אנחנו צריכים לדעת לפרטי פרטים כדי שנוכל להזדעזע ולדעת שאצלנו זה לא היה קורה.

וכאן נכנס לתמונה פאולו סורטינו, המתבסס בצורה חופשית למדי (כאמור, הפרוטוקולים מהמשפט נותרו חסויים ואין כמעט ראיונות עם גיבורי הפרשה) על הפרשה.
הרומן, הגרפי מאוד יש לומר, מתמקד בעיקר בימיה הראשונים של אליזבת בשבי, ובעצם מתאר את הלך הרוח שלה ושל יוזף. אין ספק שמדובר בספר שחצה לגמרי את גבול הצהוב, אבל לא יכולתי לעזוב אותו (קצת בדומה לארנבת העומדת מהופנטת למול פנסי הרכב השועט אליה).

לסיכום, לא לבעלי לב חלש ולחובבי הז'אנר בלבד.

אליזבת/פאולו סורטינו
מאיטלקית: יורם מלצר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
205 עמ'

שקרים של הלב

יום רביעי, 2 במאי, 2012

אפשר להתחיל את תיאור הספר כך:
"זה אחד מאותם רגעים סוריאליסטיים בחיים, לשבת באולם המשפט ולנעוץ עיניה בעיני רוצחו של בעלה" (עמ' 11).

ואפשר גם לומר אחרת:
"יש אורות שחייבים להשאיר כבויים בשעות מסויימות בלילה, בגלל החללים שהם מאירים, חללים שאין בהם עכשיו כלום מלבד אוויר, מנורות שצריך להדליק בערב, כדי שיבלעו את הצללים במקום שבו הוא נהג לשכב על השטיח האפור הרך ולראות את השמש צוללת מאחורי עצי האלון בחצר האחורית" (עמ' 24-25).

קייט אוהבת את ניק בכל לבה. ניק אוהב את קייט בכל ליבו. יש לומר אהב, כי ניק מת. וכך נהרסו חייה של קייט.

היא הייתה האשה שלצידו. מי היא בכלל, עורכת סרטים תיעודיים שלא מסיימת אף אחד מהם, לעומת ניק, שמטפל באנשים הסובלים מליקויים בדיבור ומשנה חיים של אחרים?

זה ספר שמדבר על עולם שמתפרק בבת אחת.
ג'רי, אחד ממטופליו של ניק, המטופל האהוב על קייט ועל ניק, רוצח אותו (לכאורה) בדם קר, וקייט נשארת מאחור, מתאבלת על אובדן הגברים הקרובים אליה.

למעשה הספר מדבר בעיקר על השאלה מה זוכר הלב אחרי מותו של אדם. האם באמת זוכרים רק את הדברים הטובים? האם אפשר להתעלם מהזכרונות הרעים?
ביהדות אומרים "אחרי מות, קדושים אמור". אבל מה קורה עם זכרון מעוות, צבוע בוורוד, שאינו מאפשר לראות את המצב כמות שהוא, ואינו מאפשר להמשיך הלאה?
או יותר בפירוש- מה יותר חשוב אחרי מוות, להאדיר את הנפטר או להסתכל נכוחה במציאות?

ספר מעניין, מעורר מחשבה ומעצבן לעיתים.
לא הבנתי מדוע הספר מוגדר כספר מתח פסיכולוגי (את הצד הפסיכולוגי הבנתי, אני מניחה שהמתח נובע מהשאלה למה בוצע הרצח), אבל אין ספק שכספר פרוזה הוא מעניין.

לסיכום,
(כי הספר קצת לא יודע אם הוא מתח או פרוזה ולכן מתפזר יותר מדי)

שקרים של הלב/ מישל בויג'יאן
Lies of the heart/ Michelle Boyajian
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2010
376 עמ'