ארכיון פוסטים עם התג "בגידה"

ידע זה כח

יום שלישי, 24 ביוני, 2014

מידענית

כל מי ששומע שאני ספרנית (ומידענית חובבת) מוצא את עצמו באיזשהו שלב מגחך ואומר "נו, כמה זמן לקח הקורס לעשות "שששש"… ".
ספק רב אם הוא היה מעז לומר את אותו הדבר לונסה "מיקל" מונרו. ספק גדול יותר אם הוא היה שורד זמן רב אחרי אמירה כזו.

"מיקל" מונרו היא בחורה צעירה שהספיקה לא מעט בחייה. היא נולדה באפריקה להורים מסיונרים ובסופו של דבר כישורי החיים שלה הפכו אותה ל… למי שהיא בעצם. מונרו יודעת למצוא דברים. אנשים. מידע. כל מה שתחפשו.  אני מניחה שכשטבעו את המשפט "ידע זה כח", התכוונו ל"מיקל".
כשריצ'רד ברברנק, איל נפט, פונה אליה על מנת שתעזור לו לעלות על עקבותיה של בתו האובדת אמילי, היא נוטה לסרב.
היא עייפה. מותשת, נכון יותר. היא חזרה ממשימה קשה. אבל משהו מושך אותה.
אולי זו העובדה שהיא אמורה לחזור לאפריקה, ארץ שהטביעה עליה ביותר מצורה אחת, חותם לכל חייה. ו"מיקל" נוסעת לאפריקה. בדרך היא תצטרך להתעמת לא רק עם אנשים רעים, אלא בעיקר עם השדים שלה עצמה ועם עברה.

מסובך היה לי לכתוב על הספר הזה.
זה ספר מתח מעולה. נכון שהסוף היה די ברור, אבל העלילה מהוקצעת, מדובר בספר ראשון בסדרה (שאני בהחלט מתכוונת לעקוב אחריה), והגיבורה, כמו שרבים וטובים ממני אמרו לפני, מזכירה מאוד מאוד את ליסבת סלנדר הבלתי נשכחת (של סטיג לרסן).  היא לא ממש ליסבת, כי ליסבת לא יודעת לפעול בחברה. היא פגועה לא פחות ממנה, מצולקת וחשדנית, אבל יודעת לשחק את המשחק טוב יותר לטעמי.
אבל הרגשתי, כנראה מהמקום המקצועי הפרטי שלי, מעט מרומה. זה לא ממש מידענית. זה יותר "סופר מידענית". היה פה פחות חיפושי מחשב והרבה יותר שכל ועורמת רחוב. זה לרגע לא פגם בעלילה, סתם עצבן אותי.

לסיכום מס. 1, ובנימה אישית, יש משהו מעט אירוני בעובדה שזהו אחד הספרים האחרונים שקראתי כשאני עדיין כשעבדתי כספרנית. זה אירוני כי כל הזמן אנחנו שומעים שמקצוע הספרנות הולך ועובר מהעולם, כי אנשים כבר לא באים לספריות (לא לפי מה שקורה בספריה שלי) , וכי היום ספרנית היא לא באמת "רק" ספרנית, אלא גם (ואולי בעיקר) מידענית.

לסיכום 2, אני אוהבת את "מיקל". הלוואי והיו עוד גיבורות נשיות שכאלו. הלוואי והיו עוד (א)נשים כאלו גם בחיים, אולי אז מצבנו היה טוב יותר. בעצם, לא בהכרח בטוח, כי הן באות ממקומות מאוד מאוד רעים. אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.

הסופרת, טיילור סטיבנס, היא סיפור מדהים לכשעצמו. היא נולדה בכת "ילדי האלוהים", כת בה הילדים נשלחים למדינות שונות בהן הם אמורים לקבץ נדבות/לעבוד בפרך. רק כשהייתה בשנות העשרים לחייה הצליחה לברוח מהכת ולצור לעצמה חיים. אין ספק שרק מי שעבר חיים כאלו היה יכול לצור חיים דומים בתכלית לגיבורה בספר.

לסיכום הסיכומים (כי עצוב לראות מה קורה לילד/ה שעובר חיים של גיהנום, אבל איזה יופי של גיבורה ספרותית!)

המידענית/טיילור סטיבנס
The Informationist/Taylor Stevens
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2014
335 עמ'

זאב בודד

יום רביעי, 26 בפברואר, 2014

זאב בודד
פעם, לפני לא מעט שנים, עברתי ניתוח. לא משהו מסובך במיוחד, אבל בהרדמה מלאה. אחד הדברים העיקריים שחשבתי עליהם שחששתי מפניהם היה מה יהיה אם. מה יהיה אם משהו ישתבש. מה יהיה אם לא אתעורר?
לי היה ברור מה הולך להיות, והשארתי הוראות מאוד מאוד (מאוד!) מפורטות לנסיך.

גם ללוק היו הוראות מפורטות מה לעשות. הבעיה עם ההוראות של לוק הייתה ש(1) אלו היו הוראות שניתנו קרוב לעשר שנים קודם לכן ו-(2) התייחסו למצב קיצון שבו ימצאו אותו אחרי שהיה עם.. זאבים. (3) ניתנו לבנו הבכור, אדם שהתנכר לו מזה עשור.
 

מה הייתם עושים אם יום אחד עולמכם היה קורס עליכם?
ככה, אני חושבת, הרגישה ג'ורג'יה כשבאמצע הלילה התקשרו אליה מבית החולים והודיעו לה שבתה, קארה נפצעה קל בתאונת דרכים. מצבו של בעלה לשעבר, לוּק, לעומת זאת, היה חמור הרבה הרבה יותר.
לוּק הכריזמטי, שלא הסתיר ולו לרגע שאהבת חייו היו הזאבים, סחף אחריו אנשים רבים כל כך, ביניהם גם ילדיו שלו. אני מניחה שיש פה אירוניה מכוונת היטב שלוק, איש הזאב אם תרצו, התפעם כל כך מהמחויבות המשפחתית של הזאבים, לא דבק במחוייבותו האישית.

אבל עזבו את הפילוסופיה.
אני אוהבת את ג'ודי פיקו. פעם אהבתי אותה מאוד, היום אני עדיין קוראת אותה אבל היא כבר קצת לעוסה לי מדי.
נכון שהיא מדברת כאן על נושאים שקרובים ללב כולם: על העובדה שככל שאנחנו מתבגרים כך הורינו כבר לא כל כך מושלמים אלא, רחמנא לצלאן, בני אדם. יש פה אכזבות משפחתיות שצריכות להתעלות על עצמן. כמו ברבים מספריה, גם הפעם יש פה מצב רפואי חמור והחלטות קשות שצריכות להתקבל.

אבל הפעם… זה לא הלך. אני חושבת שאם היה מדובר במשפחה "נורמלית" זה היה יותר מעניין. אני אישית השתעממתי עד מוות מתיאורי הזאבים (ואני חיפשתי רומן ולא ספר זואולוגי/אנתרופולגי), אולי כי קראתי את הספר בעברית (וכבר ציינתי שאני מעדיפה את פיקו באנגלית), פשוט לא היה לי אכפת. לא התרגשתי ממאבקה של קארה, לא התלהבתי מאדוארד, האח הגדול והמנוכר שחוזר לפתע. כל מה שרציתי זה שקארה תשתוק ותפסיק להיות כזו ילדה… מתבגרת.

לסיכום, פיקו היא סופרת נוסחאתית. ככזו, היא טובה למדי. הבעיה היא, שכמו כל סופר שעובד לפי נוסחא, גם היא מתעייפת. וכשהיא מתעייפת, גם  אני מתעייפת.

כך שבסופו של דבר (וגם זה בעיקר כי אני זוכרת לה חסד נעורים)


זאב בודד/ ג'ודי פיקו
Lone wolf/ Judi Picoult
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת כנרת, 2014
421 עמ'

דלישס ממש!

יום שני, 20 בפברואר, 2012

כשאני עוצמת עיניים וחולמת על איטליה אני רואה בעיני רוחי כפר קטן, ובכפר בית. ובבית אישה גדולה מבשלת במטבח. על הגז סירים מבעבעים וכמה ילדים קטנים משחקים בחוץ.
נו, להיות רומנטיקנים זה לא כזה פשע, נכון?

אבל איטליה היא גם מקום מלא מסורות, ומנהגים, ושמרנות, ונוקשות לפעמים. ואיטליה של שנות השישים הייתה אפילו מסורתית יותר.
ובין המסורת והשמרנות, לבין האוכל והריחות גדלה מריה דומניקה, נערה צעירה ועקרנית שרוצה לצייר, לבשל ולממש חלומות, ולא רק, במחילה, להתחתן ולעשות תינוקות.
לזכותה יאמר שהיא מנסה, אבל לחיים יש חוקים משלהם וגם מריה דומניקה מגלה שיש גבול לחלומות, וצריך להתמודד עם המציאות.

רומן שנע בין שנות השישים לשנות השמונים, בין איטליה לאנגליה, בין גברים לנשים.
ספר שתוהה לכל אורכו, ולא ממש עונה לשאלה, האם החיפוש אחר האהבה הוא שנותן טעם לחיים, ואם כן, האם הוא עלול להפוך למרכז החיים, ובכך ליטול מהחיים עצמם את הטעם.

לא ספור אהבה קלאסי. אין פה אשה וגבר ואהבה גדולה. אבל מכל שורה ושורה בספר מרגישים את האהבה לאיטליה, את ריח האוכל, את השתוקה ואת האפרוריות (שאני אישית מאוד אוהבת) של אנגליה.

לסיכום,

דלישס/ ניקי פלגרינו
Delicious/ Nicky Pellegrino
מאנגלית: מרים שפס
הוצאת אריה ניר, 2011
302 עמ'

נרדף עד מוות

יום שישי, 17 ביוני, 2011

"עתיד אני למות, ועדיין איני יודע לאן פורחת הנשמה ואם יש חיים מעבר למוות. אני מנסה לכבוש את פחדי. אמש כתבתי שלוש מאות פעמים משפט אחד בלבד: אני עתיד להצלב" (עמ'   8  )

מאז שקראתי את "המיוחלת" המצויין (ואת ספר ההמשך, הפחות מוצלח בעליל) אני מוצאת עצמי נמשכת לישו, או יותר נכון לסיפורים אודות ישו.
באחד מחיטוטיי במדפי הספרים הישנים ומעלי האבק שבהם איש לא נוגע (מלבד כמה תולעי ספרים משוגעות לדבר) נקרה לידי ספר המדבר על תקופת ישו, אבל על אדם אחר לגמרי.

יהודה איש קריות, ששמו היה ככל הנראה יהודה בן שמעון, היה אחד משנים עשר תלמידיו הקרובים של ישו.
ברבות הימים פנה, כך על פי הברית החדשה, אל כהני ישראל והציע להם להסגיר את ישו לידיהם (ובכך למעשה לידי הרומאים). מכאן, ולנצח, מקושר שמו של יהודה איש קריות לבגידה.
עד כדי כך האסוציאציה היא חזקה, עד שבספרו של דנטה "הקומדיה האלוהית" נדון יהודה איש קריות להישאר במדור הנמוך ביותר של הגיהנום, כאחד משלושת החוטאים הגרועים ביותר, כדי להיאכל לנצח בפיו של השטן (לוציפר). שני החוטאים הנוספים הם ברוטוס וקסיוס (ראשי המתנקשים ביוליוס קיסר) שחטאו אף הם בחטא הגדול ביותר- הבגידה באדוניהם.

בספר "יהודה איש קריות" אנו פוגשים ביהודה עשר שנים לאחר צליבתו של ישו.
יהודה, לפי מוסינזון, הוא בעצם אדם קטן ופשוט שנקלע, שלא בטובתו, למהלכים הסטוריים גדולים, או בעברית צחה יותר: לפוליטיקה מלוכלכת.
הוא בורח ליוון, שם הוא מאמץ לעצמו זהות חדשה, אנטיפטר האדומי, מתחתן ועובד כבעל אכסניה.
הוא טוען, לאורך כל הספר, כי הוא תלמידו הנאמן של ישו, שעשה אך ורק את אשר ציווה אותו מנהיגו. לטענתו, רצה ישו להפטר מגופו הגשמי.
אבל יהודה נרדף גם ביוון, בין אם בשל יסורי מצפונו, הנזונים מהתעוררות הנצרות ביוון (ומכאן גם משטף ספורי הזוועה על בגידתו) ואם בשל הגעתם לאי של תלמידים אחרים של ישו, המזהים אותו.
סופו של יהודה ידוע מראש, לא משנה אם התאבד (לפי המסורת) או נצלב (לפי מוסינזון).

יש בספר הסתכלות צינית למדי על "תעשיית הקדושים". אחת הסיבות להוצאת יהודה איש קריות להורג בסופו של דבר, הוא הצורך ביצירת קדוש חדש, ומכאן כותרת המשנה של הספר- גרימוס הקדוש, שאמור להיות אדם פשוט מהישוב, השנוא על כולם, ההופך לקדוש בעיקר בשל העובדה שלא עשה דבר בעולם אכזרי.

ומי אמר שהספרות מחקה את החיים ולא להיפך? בשנת 1984 נמצא במערת קבורה במצרים מסמך המכיל, בין היתר, את "הבשורה על פי יהודה איש קריות". בגרסת "הבשורה" נטען כי ההחלטה להסגיר את ישו לרומאים הייתה של ישו ושל יהודה איש קריות יחדיו, בין השאר כדי להציל את תלמידיו של ישו מרדיפה.

הספר יצא בשנת 1962 בהוצאת עם עובד, אך לצערי לא מופיע באתר ההוצאה. בשנת 1991 הוא עוּבד לתסכיתי רדיו עבור קול ישראל. הספר תורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית והולנדית.

לסיכום,
ברבורים (כי הנושא מרתק, השפה עינגה את לבי עד מאוד, אבל באיזשהו שלב העלילה כבר 'נמרחה' מדי)

יהודה איש קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש/ יגאל מוסינזון
הוצאת עם עובד, 1964
222 עמ'

אמלין

יום חמישי, 30 באפריל, 2009

"זהו ספורה של אמלין מושר, שלפני יום יום הולדתה הארבעה- עשר נשלחה מביתה בחווה שבמדינת מיין לעבוד לפרנסת משפחתה במטוויית כותנה במדימת מאסאצ`וסטס. השנה הייתה 1839".

דמיינו לכם שאתם נערה צעירה, הגדולה מבין תשעה ילדים, שחיה עם משפחתה האדוקה בחוה קטנה בסוף העולם פחות או יותר. העוני גדול, אין אוכל בבית, אין יבול מהשדה, עד כדי כך שאבי המשפחה מסרב ללכת לכנסיה בטענה ש"אם אין לאלוהים זמן לטרוח למענו, כי אז גם לו אין פנאי לאלוהים" (עמ` 11). קרובת משפחה שבאה לבקר מציעה לשלוח את אמלין ללואל, עיר גדולה יחסית, שתעבוד שם בטוויה. לאחר לבטים קצרים למדי, אמלין מופרדת מבני משפחתה ונוסעת לעיר הגדולה.

דמיינו לכם את אמלין, נערה צעירה אפילו יחסית לשאר הנערות שנשלחו לעיר הגדולה, מגיעה לעיר המתוחכמת יחסית. היא מתגוררת שם עם עוד נערות בבתים קטנים, המנוהלים על ידי גברות קפדניות. היא לומדת מהר את השיעור הראשון "אם יהיו לה קשיים, ואנשים יראו זאת- הם פשוט ישליכו אותה" (עמ` 37). והיא באמת משתדלת. היא שולחת את כל כספה למשפחתה, עד כדי כך שהיא לא קונה אפילו את המצנפת בה מתגנדרות כל הבנות. היא עובדת קשה. היא משתדלת כל כך להיות חלק מהבנות, אבל היא הצעירה שבהן, והן אינן רוצות בה. והיא בודדה כל כך.

אמלין מתאהבת. היא יודעת שאסור לה. הזהירו אותה שמר מקגווייר הוא לא כזה נחמד, אבל הוא נחמד אליה. נכון שהוא נשוי, ומבוגר ממנה בשנים רבות. אבל לפחות הוא מתייחס אליה. והכל (כמעט) מושלם, עד שיום אחד היא מסתכלת על עצמה ורואה את "תלולית הבטן שלה. היא היתה קטנה, אך גדלה והלכה, עובדה שעד כה לא הניחה לה לחדור לתודעתה" (עמ` 162), ואז הכל נגמר.

היא מוחזרת בבושת פנים לקרובת משפחתה, שם היא יולדת את בתה ומוסרת אותה לאימוץ. לאחר מכן היא חוזרת למשפחתה. אבל היא כבר לא אותה אמלין. יש בה כעס לא מבוטל על משפחתה, שלא שואלת על מעשיה בעיר הגדולה, ובכך גוזרת על אמלין שתיקה שנמשכת שנים ארוכות. נצח כמעט. אמלין גדלה לאשה קשה, שכל אחיה ואחיותיה מתחתנים בעוד שהיא מסרבת לשמוע בכלל על קשר עם גברים. עד שיום אחד היא פוגשת במאתיו. ואהבה גדולה ניצתת ביניהם.

אבל יש אנשים, דוגמת אמלין, שחייהם לא שפרו עליהם, וטרגדיה מכה באמלין והופכת שוב את חייה על פיהם.

אני אוהבת את הסופרת, ג`ודית רוסנר. כבר כתבתי עליה בעבר, וסקירה של ספר נוסף בדרך. היא כותבת על גיבורות נשיות, בעיקר אנטי גיבורות למעשה. נשים שעבדו/עובדות קשה, נשים שלא פועלות על פי הנורמה החברתית, ובעיקר היא כותבת על הצביעות החברתית האופפת אותן. אני אוהבת את הספרים שלה, כי הם לא נוגעים רק לתקופה המדוברת בספר. והרי גם היום יש בינינו מאות אמליניות שכאלה, שזקוקות לכל שקל כדי לפרנס משפחה קרובה או רחוקה גאוגרפית. יש בינינו לא מעט אנשים שמנצלים את מעמדם ואת כוחם על אותן נשים (וגברים), ובעיקר יש המון אנשים שעדים למתרחש ומסתתרים מאחורי גינוני כבוד ומוסריות.
לצערי הרב לא רבים מספריה תורגמו לעברית, ובנסיעתי הקרובה לארה"ב אני בהחלט מתכוונת להצטייד בספרים נוספים שלה.

"רגשות בעלי עוצמה כה גדולה, שרק האלוהים לבדו יכול לעורר אותם, מביאים בני אדם אחדים לעשות דווקא את המעשים שדבר האלוהים מרשיע בתקיפות גדולה מאין כמוה. לשווא ייאמר לזולת שכל דיבר ודיבר מעשרת- הדיברות נראה פשוט רק בעיני מי שאינו מבין מדוע היה צורך להעלות את הדיברות על הכתב" (עמ` 264)

אמלין/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: שולמית אריאל
הוצאת מודן, 1983

264 ע"מ