ארכיון פוסטים מהקטגוריה "קולנוע"

שבוע ויום

יום שני, 19 בספטמבר, 2016

שבוע ויום

 

מעשה בזוג, ויקי ואייל ספיבק, שאיבדו את בנם רוני בגיל 25. הסרט עוסק ביום שאחרי השבעה, ובעיקר בהתמודדות של הבעל עם האובדן (לא ספויילר- הוא לא ממש יודע להתמודד).
גילוי נאות 1: אחת השחקניות (אלונה שאולוף) היא קרובת משפחה שלי.
גילוי נאות 2: אני לא אוהבת סרטים ישראלים.
גילוי נאות 3: אני אמא פולניה אמיתית. כזו שמתה על הילדים שלה ומתה מפחד שהם ימותו לה יום אחד (או שאני אמות להם).
לקח לי זמן להגיע לסרט הזה (ע"ע גילוי נאות 2+ גילוי נאות 3).
קשה לחשוב על לאבד ילד. היום, ממרומי אמהותי, נראה לי שזה הדבר הנורא ביותר בעולם, ולכן לקח לי זמן להגיע לסרט, אבל גם לא רציתי לפספס אותו.
אז בשבת אחת איפסנו את הילדים אצל הסבתא, והלכנו לראות את הסרט. הצטיידנו בטישו ונכנסנו.
אני חייבת להודות שזה לא היה הסרט שחשבתי שיהיה.
הטישו נותר מיותם. לא בכיתי בו (להוציא סצינה אחת, שבה האם בוכה ומנגבת מהר את הדמעה).

לפתתי את ידו של החצי רוב הסרט. ואחר כך חיבקתי אותו חזק בלילה, וגם את הילדים כמובן.

לא העצב היה הדבר הכבד, אלא הבדידות ובעיקר חוסר היכולת לבטא את הרגש, הן האב ושל האם, לפת את ליבי והשאיר אותי עם תחושה כבדה, עד שרק היום אני יכולה לכתוב על זה.

לא מעט פחדים יש בסרט הזה. ההוספיס בתל השומר, שבו סבי בילה את ימיו האחרונים, והילדה (אנחנו כבר נחזור אליה) שמלווה את אמה בימים האחרונים. והמרחק בין ההורים אחרי מות הבן. או אולי עוד לפני? מי יודע…
אז בואו נחזור לילדה ההיא, שתכל'ס היא הייתה הסיבה העיקרית שהגעתי לראות את הסרט הזה.
ובכן, אומר זאת ככה.
אלונה היא לא כוכבת הסרט במובן הזה שהיא לא נמצאת בסרט לאורכו. אבל! היא משקפת לא מעט את ההבדלים בעולם הרגשי, וסצנת הניתוח והוצאת הסרטן מאמא היא באמת סצנה חזקה שהחצי לקח חזק ללב (וגם אני, אבל אני השארתי את השבר להשברות של האם).
אני חושבת שהתפקיד של אלונה הוא מכמיר לב. לא רק כי להיות ילדה לאם גוססת זה עצוב, אלא כי היא כזו…. ילדה מקסימה בעולם עצוב.
טריילר לסרט.

אז לסיכום, לחובבי הסרטים האיטיים והטובים, אלו שחודרים ללב ונשארים בתוכו.

אונס פוליטי

יום רביעי, 23 בנובמבר, 2011

נתחיל בעובדות היבשות: באמצע שנות השבעים הסתובבה ברחובות מסויימים בתל אביב חיית טרף. היא הייתה מסוכנת. ושקטה. ידעו להגיד עליה שהיא בעלת תלתלים. ושפם. ושומה גדולה על הגב. העיתונים היו אלו שפרסמו את כינויה: "האנס המנומס". הוא תקף 16 נשים (שידוע עליהן), וקיבל את שמו כיוון שנהג להתנצל לאחר האונס, להציע להן שיזמין מונית וכו'. שנתיים לאחר מכן הוא נעצר, והורשע באונס. הוא קיבל 30 שנה, וכמו תמיד במדינה שלנו שוחרר הרבה, הרבה יותר מדי מוקדם. הוא שוחרר אחרי 10 שנים בלבד.

נמשיך בפרטים הבדיוניים: שנים אחרי נפגשו במקרה, או שלא, שתיים מקורבנותיו, שתיהן שייכות לצד השמאלי של המפה הפוליטית. אני לא סתם מציינת את העובדה הזו, אנחנו עוד נחזור אליה.
כאמור, שתיים מהקורבנות נפגשות. האחת השתקמה. היא אמא. היא נשואה. יש לה שני ילדים, ובעל. והיא עסוקה במלחמה למען קורבנות שקטים אחרים. הפלסטינאים.
השניה עובדת כמתורגמנית. היא אם חד הורית. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, ברמה האישית. רק שהיא לא זוכרת מה היה שם בדיוק, והיא מתעקשת לדעת.

ועכשיו פסק זמן לשניה: אין דבר כזה אונס לא פוליטי. אונס הוא אקט פוליטי, אבל לא הפוליטי הישראלי, אלא הפוליטי הג'נדרי. אונס זה אקט של שליטה וכוחנות.

נחזור לפרטים החשובים: הסרט "לא רואים עלייך" הוא סרט חשוב. הוא חשוב, כי הוא מדבר בדיוק על מה שקורה לנפגעת תקיפה מינית, לשון מכובסת למישהי שמישהו דרך עליה, חדר אליה, והשאיר אותה להתמודד עם ההריסות. הסרט, שנקרא באנגלית "Invisible", מתאר בדייקנות שרק מי שהייתה שם יכולה להבין, עד כמה חוויית האונס מערערת את עולמך, גם כשאת "משתקמת". כי משתקמת פירושה לא מדברת על האונס, לא חושבת עליו, ופשוט חיה את החיים שלך, כי למה לדבר על מה שהיה בעבר?
זה לא סרט גדול. יש בו שתי נשים, גדולות מהחיים- לילי(רונית אלקבץ) ונירה (יבגניה דודינה) ומעט מאוד דמויות משנה. נכון שאומרים בכל מקום שהדמויות בדיוניות, אבל הן מבוססות, באופן חופשי, על דמויותיהן של יוצרות הסרט, מיכל אביעד וטל עומר, שנאנסו בעבר על ידי "האנס המנומס".
הסרט עוסק בחיי הנשים עשרים שנה אחרי האונס, כשהן רוצות לדעת, או יותר נכון להבין, מה היה שם. מה קרה להן אז, כי איך זה משפיע הצופה ההדיוט רואה בדיוק.

ועכשיו לנימה האישית: אחרי שאמרתי דברי הלל, הרשו לי לומר משהו. נמאס לי. אני לא חושבת שכל גבר הוא אנס בפוטנציה. אני לא חושבת שכל גבר הוא מאנייק, כובש, חייל, אונס ו/או לא אמפטי. ואני אומרת את כל זה, כי החלוקה בסרט היא דיכוטומית מאוד: יש את הנשים, שהן אינן חלשות, כי הרי הן שרדו. ויש את כל השאר. ובכל השאר הכוונה היא לגברים בכלל, ולגברים ישראלים בלבד.
הגבר הישראלי מוצג כאן במלוא כיעורו: בין אם מדובר בשוטר, שהדבר היחיד שהוא זוכר מחקירת הנאנסת הוא ש"היית יפה. בתולה", או בחייל שצועק על פעילת שמאל שהיא, וסליחה על הביטוי, "צריכה זיון", או אפילו בעל שלא מבין למה צריך לחזור למשהו שהיה פעם. הגברים היחידים שעוד איכשהו קצת רגישים הם לא ישראלים. וזה צרם.

יש נטיה בארגוני נשים בכלל, בארגונים העוסקים באלימות כנגד נשים בפרט, לצור השוואות. להגיד גבר=חייל=כובש=אנס. הבעיה באקסיומות היא, שאיך לומר, הן קצת כוללניות, לא? אנסים יש מכל הגזעים, מכל הדתות, מכל המגזרים. גם נאנסות, אגב. הנסיון לשייך את המאבק באונס לצד אחד של המפה הוא נואל, במקרה הטוב, אכזרי במקרה הרע. שיוך פוליטי במקרה כזה גורם להדרה של לא מעט נשים (וגם גברים) מהשיח בנושא, וכן, גם מבקשת עזרה ו/או מתן תמיכה. ואני יודעת על מה אני מדברת.

אבל בואו נחזור לרגע לסרט: אחד הרגעים החזקים בסרט הוא כאשר הן מתחקות אחר עקבותיו של האנס. הן נוסעות למקום מגוריו, ויש קלוז אפ על חלון פתוח. "כאן גר האנס המנומס". לכו תדעו איפה זה, הרי בכל מקום יכול להיות אנס. בתכל'ס, יש לא מעט אנסים סביבנו. חשוב לזכור את זה. חשוב לזכור שלאנס אין קרניים. אין זנב. ואחת מכל שלוש נשים נפגעה מינית.

יצאתי עצבנית מהסרט. זה לא בהכרח רע. הוא גרם לי לחשוב, הוא גרם לי להצטער על השיוך הפוליטי, הוא גרם לי לחפש (ולמצוא) מיהו האנס המנומס, ולדעת שהוא גר באיזור נתניה. אפשר גם לחפש בתגובות לפרסומים שונים ולמצוא את שמו (גם אם יש כלי תקשורת שטוענים שבשל הזמן שחלף אין צורך לפרסם את שמו). זו לא בעיה גדולה. 

לסיכום, למרות הטעם המר שנשאר לי, חשוב לראות את הסרט.

קצרצרים…

יום שלישי, 14 ביוני, 2011

* בפסטיבל קאן האחרון הייתה הקרנת בכורה של סרט שהייתי מסוקרנת לגביו זה זמן רב, "חייבים לדבר על קווין". למי שלא מכיר, זה אחד הספרים המכאיבים יותר, ומעוררי המחשבה שקראתי. בדרך כלל אני לא נוטה לראות סרטים שמבוססים על ספרים שאהבתי (בואו נודה על האמת, בדרך כלל הסרטים הללו מאכזבים), אבל איכשהו הטיזר הזה גורם לי לחשוב שאולי יש למה לחכות (ותודה לג' שגרם לי להתחלחל קשות).

 

* בהמשך לדיון הזוי למדי שהתפתח אצלי, ובאשמתי, בבלוג בנושא בתי שימוש, נתקלתי בגליון המשעשע הזה.

* ובנימה מרוגזת להפליא. כמו כל תולעת ספרים ממוצעת, גם אני מחכה נרגשת לשבוע הספר. א-מ-מה, מתברר שהעובדה שאני גרה בעיר נידחת ושכוחת אל העונה לשם, נו, איך קוראים לה? אה, ירושלים, היא בעוכריי. יש לא מעט הוצאות ספרים איכותיות שלא מגיעות לכאן אלא נשארות להן במתחם הקבוע של תל אביב. תאמרו "זה שיקול כספי", אז נכון. אבל ישנן הוצאות ספרים שכאלו, המפיצות את ספריהן יחד עם הוצאת ספרים אחרת, שלה יש דוכן. אבל אז- כל המבצעים להם אנו עדים, נאמר, ברשת הפייסבוק, הם שוב- מופנים אך ורק לתל אביב 👿 .

מעשה אבות סימן לבנים- המלצה לוהטת

יום שלישי, 7 ביוני, 2011

יש אנשים שחייהם מעוצבים לפי שאיפותיהם הכמוסות.
יש אנשים שחייהם מעוצבים על פי האכזבות שנחלו.

הגברים בבית משפחת שקולניק הם כאלה.
פרופסור אליעזר שקולניק (שלמה בראבא)הוא אדם מסוגר, לא חייכן (בלשון ההמעטה), מזדקן לא ממש בחן, פועל באופן קבוע לפי לוח זמנים קבוע לא פחות, ובטוח שהוא הצדיק האחרון בסדום.
פרופסור אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי) הוא אדם חייכן, כריזמטי, מרצה פופולרי (בתיקון שבועות הוא נע ונד בין מקומות שונים) ובקיצור- איש שקל לאהוב.
שני הפרופסורים, אב ובנו מעבירים את חייהם בצֱל.

פרופסור אליעזר שקולניק עבד 30 שנה על פרוייקט חייו- חקר נוסחי התלמוד הירושלמי. שלושים שנה הוא עבד על מחקר רוחבי, הבודק נוסחים שונים של התלמוד הירושלמי, ואחרי שלושים שנה, זמן קצר לפני שפרסם את מסקנותיו, מצא קולגה שלו תגלית הקשורה לנושא, ובכך הפך את שקולניק ללא רלוונטי.
דמיינו לעצמכם את זה. שלושים שנה של עבודה קשה ירדה לטמיון. שלושים שנה! ומה נשאר לחוקר לעשות? הוא מלמד באוניברסיטה, ומתעקש להמשיך ללמד גם כאשר תלמידה אחת בלבד נרשמת לחוג. הוא חולם לזכות בפרס ישראל. עשרים שנה הוא כבר חולם לזכות בפרס הזה. עשרים שנה הוא מועמד, ותמיד יש טובים ממנו (ביניהם גם אותו קולגה מפורסמת).

פרופסור אוריאל שקולניק גדל בצֱל אבא שעבד קשה על תחום איזוטרי ובואו נודה על האמת, משעמם לאדם הרגיל, התלמוד הירושלמי. ולמרות שגדל בצל הטרגדיה המקצועית של אביו, הוא רצה להיות חוקר תלמוד. כמו אבא.
דמיינו לעצמכם את זה. הבן הולך בעקבות אביו. הוא לומד בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. הוא מלמד שם. הוא נחשב מרצה בחסד. התלמידים אוהבים אותו. והוא, הוא עדיין מעריץ את אבא שלו, ובעיקר- הוא כל כך רוצה שאבא שלו יעריך אותו.

דמיינו לעצמכם את שני הגברים הללו מגיעים לנקודת השיא המקצועית בחייהם. ביחד. אב מול בן. דמיינו לעצמכם את זה, ואז רוצו לראות את הסרט.

אני לא רואה יותר מדי קולנוע, ובעוונותיי עוד פחות קולנוע ישראלי.
את יוסף סידר אני זוכרת לטובה מסרטו "מדורת השבט", וכשהייתה הזדמנות הצעתי לנסיך לראות את הסרט, בכל זאת זכה בפסטיבל קאן….
הסרט צולם בירושלים (וזכה לתמיכה של המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים) ובשל כך הוא היווה חגיגה לירושלמית שבי. יש לא מעט סצינות שמצולמות בספריה הלאומית ובמחסניה, מחסנים שמתי מעט זוכים להגיע אליהם, בהם נמצאים כל ספרי הספריה הלאומית, ולכן גם תולעת הספרים שבי התענגה.
אבל יותר מכל התענגתי על הצילום ועל התסריט, שבאמת באמת הגיע לו לזכות.

זה לא רק סיפור משפחתי, אוניברסלי לחלוטין. יש כאן אמירות לא פשוטות הן על התככים הקיימים בועדות so called מקצועיות (זוכרים את שערוריית פרס ספיר?), והן על תפקיד האגו באקדמיה (רמז: הוא תופס מקום לא קטן).

מדברים הרבה על מערכת היחסים המסובכת בין אמהות לבנות. על האמוציות, על התחרות, על הקנאה. פחות מדברים על היחסים בין אב לבנו, אולי בגלל שככה זה, גברים מדברים פחות. הסרט הזה פותח חריץ צר לעולמם המסובך של הגברים, והוא עושה את זה בצורה נפלאה. ואם עוד לא הבנתם למה צריך לראות את הסרט, צפו בטיזר הזה. ובזה (מומלץ לצפות בשניהם). ואז תבינו על מה אני מדברת….

לסיכום-
ברבורים (לא רק בגלל התסריט, לא רק בגלל המשחק המצויין של בראבא ושל אשכנזי, לא רק בגלל המשחק המינימליסטי של האם, עליזה רוזן, שנקרעת בין הגברים בחייה, לא רק בגלל שהוא צובט בלב ונשאר- אלא בגלל כל הסיבות ביחד).

הערת שוליים
במאי: יוסף סידר
שחקנים: שלמה בראבא, ליאור אשכנזי, עליזה רוזן, עלמה זק

ג'ולי וג'וליה

יום ראשון, 4 באפריל, 2010

השנה היא 2002, ניו יורק שלאחר ה11/09.
ג'ולי היא אשה בת 30, שחייה לא ממש הולכים לכיוון שהיא רצתה. היא רצתה להיות סופרת, היא רצתה להיות מישהי חשובה, ובינתיים היא תקועה לה בדירה קטנה מעל פיצריה בקווינס.
יום אחד בעלה המקסים מציע לה לפתוח בלוג. היא יודעת לכתוב, זה יכול להיות נחמד.
ותאמינו לי, הוא לא יודע מה הוא עשה (תשאלו את הנסיך 😉 ) ….

השנה היא 1948, פריז שלאחר מלחמת העולם השניה.
ג'וליה היא אשה בת 36, שלא יודעת ממש מה לעשות עם עצמה.
בעלה, איש משרד החוץ, עסוק בעבודתו, ובסביבתה הנשים לא עובדות.
יום אחד בעלה מציע לה ללכת ללמוד בישול. היא אוהבת לאכול. זה יכול להיות נחמד.
ותאמינו לי, הוא גם לא ידע מה הוא עושה….

ג'וליה היא ג'וליה צ'יילד. האשה שאלפי אמריקאים אוהבים ומכירים כטבחית שהצליחה ללמד אותם לבשל. אם תרצו, רות סרקיס של ארה"ב. את עיקר תהילתה היא רכשה בזכות הספר "Mastering the art of French Cooking", שנועד ללמד אמריקאיים (שלא החזיקו בטבח פרטי) לבשל אוכל צרפתי.

ג'ולי היא ג'ולי פאוול. היא מחליטה לכתוב בלוג הנקרא "פרוייקט ג'ולי/ג'וליה" (הבלוג עצמו די משעשע, שווה להיכנס ללינק). המטרה: להכין את כל המתכונים מספרה של צ'יילד בתוך שנה, או אם תרצו- להכין 536 מתכונים ב365 ימים.
כמו כל בלוגרית, גם ג'ולי לא באמת מאמינה שמישהו קורא את הבלוג שלה. היא תוהה את מי מעניינות בכלל המחשבות שלה.
ותוך כדי כל התהיות הללו, ג'ולי לומדת לבשל. ולומדת להכיר, קצת יותר, בערך עצמה.

ג'ולי היא אשה שיכולתי להזדהות איתה.
לשנינו יש בעלים צדיקים גדולים, שעודדו אותנו לפתוח בלוג, ולא ידעו מה יקרה… שתינו אוהבות לבשל (אם כי אני לא הייתי פותחת בלוג בישול), שתינו היינו די אבודות ללא הבלוג.

אני אוהבת סרטים הקשורים לאוכל (דוגמת "החגיגה של באבט), שהם חגיגה לעיניים וממלאים את הפה בריר.
את דמותה של ג'וליה צ'יילד משחקת מריל סטריפ. אני חייבת להודות שהדמות הייתה מעצבנת, בעיקר מבחינת האינטונציה שלה, אבל בדיעבד, אחרי שחקרתי ברחבי הרשת, גיליתי שהיא אכן דומה להפליא לצ'יילד. לא סתם זכתה סטריפ בלא מעט פרסים על הופעתה בסרט.
את דמותה של ג'ולי משחקת השחקנית איימי אדאמס, ששיחקה גם ב"ספק" וב"לילה במוזיאון". אני מאוד אהבתי אותה בסרט.
והבמאית היא לא אחרת מאשר נורה אפרון, שאני מאוד אוהבת אותה.

בסרט הזה, מלבד המתכונים, יש ספור לא רע בכלל, מצחיק לעיתים, על בחורה קריזיונרית אחת, בעצם שתיים, ועל בעל אחד שאוהב מאוד, בעצם שניים.
סרט מומלץ בכל לב.

מסוקרנים? הנה הטריילר.

והנה, אני כבר יודעת מה אני רוצה מתנה ליום ההולדת ההולך ומתקרב (רמז, רמז)….

מבט מגן עדן

יום שלישי, 30 במרץ, 2010

רק אלוהים יודע מה עובר בראשם של מתרגמים כאשר הם מחליטים לשנות שם של ספר או סרט.
אין לי מושג איך הגיעו, במקרה של העיבוד המצמרר לספר "העצמות המקסימות" לשם מתקתק וקיטשי דוגמת "מבט מגן עדן".

למי שלא קרא את הסקירה שלי על הספר (ורצוי יותר את הספר עצמו), זהו סיפורה של סוזי סלמון (כמו הדג), שנרצחת בגיל 14. הרצח מתבצע בתחילת הספור/הסרט, וכל העלילה בהמשך מסופר מעיניה של סוזי (ולפיכך "מבט מגן עדן").

ועל מה אני זועמת כל כך?
זה סרט לא קל, מטלטל לעיתים, על טרגדיה שמתרחשת פתאום באמצע החיים, ושום דבר לא יחזור להיות כשהיה.
משפחה שלמה מתרסקת. סוזי נרצחת. איש אינו יודע מי הרוצח. אפילו את גופתה לא מצאו. האב אינו מסוגל להמשיך הלאה, האם הולכת ושוקעת בעולמה שלה, ואיש אינו מתייחס לשני הילדים שנותרו בחיים. מזל שיש סבתא (תפקיד מקסים של סוזן סרנדון) שיכולה לבוא ולעזור.

סרט שרבים מאתנו, ברמות אלו ואחרות, יוכלו להזדהות עמו.
את הסרט ביים פיטר ג'קסון (במאי טרילוגיית "שר הטבעות")

בבקשה אל תתייחסו לשם הקיטשי, הסרט אינו כזה.
עיבוד מצויין לספר טוב.
סרט כבד, מדיר שינה ומצויין.

כאן אפשר לצפות בטריילר בעברית.
וזה האתר המצויין של הסרט.

למעלה-UP

שבת, 21 בנובמבר, 2009

קארל פרדריקסון היה ילד ממושקף וסקרן. הוא לא דיבר הרבה, אבל חלם לגלות עולמות חדשים, כמו חוקר הארצות הנערץ עליו צ`ארלס פ. מאנץ`.
אלי הייתה ילדה ג`ינג`ית אנרגטית שלא הפסיקה לדבר לרגע (מזכירה מאוד את ציפיטפוט), כתבה יומן הרפתקאות וחלמה להגיע למקום עליו דיבר רבות אותו חוקר, צ`ארלס פ. מאנץ`, מפלי גן העדן.


קארל ואלי נפגשים במקרה ומאז לא נפרדים. הם מתבגרים, מתחתנים, חולמים להגיע לכל אותם מקומות שעליהם חלמו, אבל אתם יודעים איך זה- החיים לוקחים אותנו למקומות שונים ומשונים, וקארל ואלי לא באמת מצליחים לעשות משהו.


כשקארל מחליט לעשות מעשה- זה מאוחר מדי. אלי כבר חולה, ולאחר שהיא נפטרת, גם קארל לא חושב יותר לעשות משהו. הוא רק מחכה לחזור ולהפגש עם אלי.


רגע, אתם בטח אומרים לעצמכם, על מה היא מדברת? UP הוא סרט מקסים, מלא צבע, בלונים, חיות. זה סרט לילדים, לא סרט על זיקנה, מוות וחלומות שלא מתגשמים.


UP הוא אחד הסרטים היותר נוגעים ללב שראיתי בשנים האחרונות.

ילדים יאהבו אותו כי הוא מקסים- האנימציה שלו יפייפיה, הוא צבעוני, מלא הרפתקאות ומרתק.

הורים יאהבו אותו כי הוא מדבר על כל הנושאים שהורים אוהבים שמלמדים את הילדים: על מה זו חברות, איך לקיים הבטחות, לכבד זקנים, ובכלל- לעמוד על שלך אבל גם לכבד אחרים.
"סתם" מבוגרים יאהבו אותו כי זה סרט אמיתי, שמדבר על יסורי ההתבגרות באמת- מה קורה כשאתה גדל, מתבגר, מתחתן. מה קורה לכל החלומות שלך? האם העובדת שלא מימשת אותם הופכת את חייך לכשלון? האם יש אפשרות לצאת להרפתקאות חדשות? ועד איזה גיל?


הידעתם?
* הסרט הוא הסרט התלת ממדי הראשון של פיקסאר, והופץ על ידי דיסני.

* במאי הסרט, פיט דקטר (יוצר "מפלצות בע"מ"), אמר שהרעיון לסרט עלה במוחו כשפנטז איך לברוח מהעולם, כשהכל מסביב מרגיז.
*דמותו של חוקר הארצות צ`ארלס פ. מנץ נקראת על שמו של צ`רלס מינץ, שבשנת 1928 משך אחריו את מרבית עובדיו של דיסני וכך קיבל לידיו את הזכויות על הדמות המצויירת המפורסמת ביותר דאז, אסוולד הארנב (Oswald The Lucky Rabbit), ובכך גרם לדיסני ליצור את מיקי מאוס.
* הדמות עצמה עוצבה בהשראת השחקן ספנסר טרייסי.


טעימה מהסרט אפשר לראות כאן.

לסיכום, סרט שגם גדולים וגם קטנים יאהבו. אני הזלתי לא מעט דמעות.
מומלץ בחום!

"למעלה", ארה"ב (2009), אנגלית

קורליין ודלת הקסמים

שבת, 27 ביוני, 2009

זוכרים את הספור על האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת?
קחו את הספור הזה, תנו לו ארומה של טים ברטון ותגיעו לקורליין.
קורליין היא בתם של שני מגדירי צמחים שלא אוהבים צמחים. היא עוברת לגור איתם בבית עתיק, ובזמן שהם עסוקים בעצמם, בעבודות שלהם ובשאר מטלות של אנשים מבוגרים ועסוקים, היא משתעממת.
היא מתחילה להסתכל בבית הישן והמתפרק ומגלה דלת קטנה, שחסומה בקיר לבנים. בלילה הדלת נפתחת וקורליין מוצאת עצמה ב"עולם האחר", שבו הוריה "השנייים" הם נחמדים, מקשיבים, עושים אוכל טעים, ובקיצור- כל מה שילדה רוצה לקבל מההורים.

מי שמכיר את "האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת" יודע שספורים מהסוג הזה תמיד נגמרים באותה הצורה. תמיד מתברר שצריך להזהר עם מה שמבקשים, ושאין כמו ההורים.
כאמור, זה סרט מצוייר, אבל אני לא בטוחה שהוא מתאים לילדים קטנים מדי. האחיין שלי, בן 4, די יפחד מהסרט.

כאן אפשר לקרוא עוד על הסרט.
כאן אפשר לראות את הטריילר.

"קורליין ודלת הקסמים"
100 דקות

והערה אחת לסיום:
לא מזמן כתבתי על הספר "ישנן בנות", והבעתי תרעומת על כך שלספר שכתבה הגיבורה קוראים "ילדות גדולות לא בוכות", שזהו ספר אמיתי לחלוטין שנכתב ע"י סופרת אמיתית (שאינה קשורה לספר הנוכחי). בתגובה כתבה לי דורית בריל-פולק, המתרגמת של הספר, כי היה ידוע להם שישנו ספר כזה, אבל השם היה קליט ולכן החליטו להמשיך עם השם הקליט. אני לא בטוחה שאני מקבלת את ההסבר, אבל יפה שנתנה אותו, ובכל מקרה- אני אהבתי את שני הספרים.

גראן טורינו- המלצה חמה

יום שישי, 8 במאי, 2009

וולט קוואלסקי (קלינט איסטווד) הוא מסוג הזקנים האלה, שאף אחד לא באמת אוהב.
הוא חייל לשעבר, שנלחם במלחמת קוריאה (ואלו הימים היחידים כנראה שבהם היה מאושר). הוא גראמפי, הוא שונא את כולם, יש לו כל הזמן רק הערות, והוא נוהם במקום לדבר.
הוא גר לו באיזו שכונה אמריקאית, שפעם הייתה שקטה והיום מלאה לחרדתו ב"מלוכסנים" כהגדרתו. אשתו נפטרה, הבנים שלו לא מתים עליו במיוחד, הנכדים כבר בונים על הירושה, והשכנים היו רוצים שייעלם, וכמה שיותר מהר.
לילה אחד מנסה אחד מילדי השכנים לגנוב את מכוניתו של וולט, גראן טורינו, ומביא לשינוי בחייו.
הליהוק בסרט לא ממש מעניין, השחקנים הם ברובם אלמונים לחלוטין, ויש כאן לטעמי מעין הומאז` לסרטיו של איסטווד: הוא הגיבור, יש את הטובים ואת הרעים, ואיסטווד, כדרכו של איסטווד, חייב להלחם בהם ולנצח אותם. מצד שני הוא מדבר לא פחות על תחושת הבדידות של המבוגרים יותר בחברה, שרואים את עולמם המוכר הולך ונעלם להם, ולא מצליחים להסתגל לשינוי. על הגזענות בשכונות המעורבות בארה"ב, על תופעת הפחד שמשליטות כנופיות ברחובות הערים, ועל היכולת של האהבה והאכפתיות להתעלות מעל הכל.
חשוב לי לומר שזה לא סרט מדכא. זה לא סרט נחמד. זה סרט שנשאר איתי, אבל יש בו לא מעט קטעים משעשעים.
אני חושבת שהסרט הזה הוא הבבואה המוצלחת ביותר לשינוי שעבר על איסטווד בשנים האחרונות. מ"הארי המזוהם" ושאר האקדוחנים להשכיר, הוא הפך להיות אחד הבמאים היותר מוכשרים ורגישים שיש. מספיק שאזכיר את "מיסטיק ריבר" המדהים, או לחלופין את "מליון דולר בייבי" שעליו אני לא יכולה לומר כלום, כי לא ראיתי אותו. העניין הוא, שבעיניי זקנתו של איסטווד הרבה יותר מכבדת את נעוריו.
אני לא אומרת "לכו לראות", אני אומרת "רוצו".
פרטים נוספים על הסרט ניתן למצוא כאן.

קיי סקרפטה

יום שני, 4 במאי, 2009

אני מאוד אוהבת את סדרת הספרים של פטרישיה קורנוול העוסקים בפתולוגית קיי סקרפטה.
אני אוהבת אותה כי מדובר בספרים לא רעים, לא מתוחכמים מדי, שמשלבים בין תעלומות רצח לגופות, שני דברים שאני מאוד אוהבת. הגיבורה היא לא מושלמת. היא לא חתיכה עולמית, יש ספרים בהם היא שותה יותר מדי, היא לא האישה הכי מנומסת. היא אישה בעולם של גברים, והיא לא מוותרת.

אז איך זה, לעזאזל, שהחליטו (הידיעה האחרונה בעמוד) שדווקא אנג`לינה ג`ולי תשחק אותה???? סקרפטה היא לא אשה שמושכת יותר מדי תשומת לב. לפחות לא בגלל היופי שלה. איך אפשר????

לא שזה אומר שאני לא אראה את הסרט/ים. אבל בכל זאת. תמיד דמיינתי את סוזן סרנדון או ניקול קידמן. מצד שני, בהחלט יכול להיות שהן מבוגרות לתפקיד (סקרפטה אמורה להיות בסביבות גיל ה30-40).

בקיצור- אכזבה.