ארכיון פוסטים מהחודש "נובמבר, 2009"

להציל דגים מטביעה

יום שני, 30 בנובמבר, 2009

מה הדברים הכי נוראים שיכולים לקרות כשיוצאים לטיול מאורגן?
א. שהמדריך המקומי שלכם לא יבין מילה בשפתכם, או באנגלית.

ב. שתגיעו למקום מקודש, תחשבו שהוא משתנה, ותוטל עליכם קללה.
ג. שהאוטובוס יסע וישאיר אתכם מאחור, בארץ שאת שפתה אינכם מבינים.
ד. שתחלו בדיזנטריה/שלשול/שאר גועל נפש.
ה. שיחטפו אתכם, ואתם אפילו לא תדעו את זה.
ו. כל התשובות נכונות.

קבוצה של שנים עשר איש מתכננת לעשות מסע לסין ובורמה.

בראש המסע עתידה לעמוד ביבי צ`ין, סוחרת עתיקות המתמחה בחפצים מאסיה. היא גם המספרת בספר. אגב, אנחנו פוגשים אותה לראשונה אחרי שהיא כבר מתה. מבולבלים? גם אנחנו, וכמאמר השיר הידוע "וזוהי רק ההתחלה…".


הקבוצה האבלה מתלבטת אם לבטל את הטיול, מאחר ומדובר בבורמה וזה לא `פוליטקלי קורקט`. בסופו של דבר נופלת ההחלטה לנסוע כי "חרם אינו עוזר לאיש, לא לאנשים במציאות. זה רק גורם ליפי הנפש להרגיש טוב"(עמ` 46) (ובעיקר כי דמי הביטול באותו זמן היו 100%).


מה יקרה להם בדרך? הכל!
החל ממקדשים וכפרים, יערות ומנהגים מוזרים, דרך תיאורים פלסטיים מעוררי תאבון: "במשך שלושים ושבע שניות התרוקנה קיבתו של דוויט מתכולתה. זה היה מצבור של שלוש ארוחות שאכל ולא עיכל בשל גרגרי הזנתוקסילום מארוחת הערב הקודמת, שעצרו את פעולת העיכול. לא אתאר את התכולה ורק אומר שהיתה מורכבת מדברים צבעוניים ביותר שבגללם התקוטטו החזירונים. הם זללו הכל" (עמ` 116), וכלה במפגש (ארוך למדי) עם שבט נידח.


לבורמה ולסבל תושביה התוודעתי בספר "כלוב הלטאה" ולכן שמחתי לקרוא ספר נוסף שנוגע בבורמה. לצערי, מהבחינה הזו הספר לא "סיפק" את הסחורה. ההתמקדות היא ברגשותיהם ובחוויותיהם של משתתפי הטיול.
הספר מעניין במובן של תיאור המפגש הבין- תרבותי בין אנשי המערב הצדקנים (בחלקם) לבין בני שבט קארן (הבורמאים). אחת הדוגמאות המרכזיות לכך היא השימוש בתרופות טבעיות של ילידי בורמה, כדוגמה למה שיכולים אנשי המערב הso called מתוחכמים ללמוד.


כדי להבין את פשר שם הספר יש לקרוא לא רק את המשל בתחילת הספר כי אם גם את ההסבר המדעי כיצד יתכן שדגים יטבעו. מתברר שדגים "טובעים" על היבשה- כאשר הדגים אינם במים הזימים אינם נפתחים, ואז האוויר אינו חודר פנימה והדגים נחנקים. הנמשל בסיפור הוא שלעיתים נסיון לעשות טוב ולהשפיע על חיי האחר, מביא להריסתו. כאן ניתן לשמוע אמירה שלילית ביותר על הגלובליזציה.


אמי טאן היא סופרת אמריקנית ממוצא סיני, הכותבת בעיקר על יחסי אמהות- בנות ועל חיי בני הדור הראשון למהגרים סינים.
היא פרסמה ספרים רבים וביניהם "חוג שמחת המזל" (שגם עובד לסרט), "מאה החושים הנעלמים" ו"בתו של מרפא העצמות".

היא חיה עם משפחתה בסן פרנסיסקו.

לסיכום, מדובר בספר חביב, בעיקר לחובבי טאן.
אם הסתקרנתם, אתם מוזמנים לקרוא את הכריכה האחורית.
גלית אהבה את הספר מעט יותר.

להציל דגים מטביעה/אמי טאן
Saving Fish From Droening
מאנגלית: יעל גרינפטר
הוצאת מחברות לספרות, 2007
413 ע"מ

הילד חיים והמפלצת מירושלים

יום חמישי, 26 בנובמבר, 2009

"מעשה שהיה בירושלים העיר במפלצת זקנה ובנער צעיר"….

כך מתחיל אחד מספרי הילדים החמודים ביותר שיצא לי לקרוא, ספר שמתאים בעיקר (אבל לא רק) לירושלמים.


 
 
 
 
 
 
הילד חיים, ילדון קטן ושובב גדול, אוהב מפלצות, אבירים ושאר מרעין. העובדה שאין מפלצות בירושלים (כך הוא חושב לפחות…) לא באמת מעניינת אותו. הוא יארגן בעצמו מפלצת, ואחרי שהמוני בני ישראל יתרגשו ויסערו בעקבות גילוי "המפלצת", הוא גם יברח מהבית כדי שיחשבו שנאכל על ידה.
"ועכשיו, ברשותך, קורא נלבב
נשובה לחיים הילד השובב:
אחרי שנעלם מביתו הילד
כל העיר הייתה מבוהלת"

הספר כתוב בצורה משעשעת ומלאת הומור. מה יקרה לחיים? האם הוא אכן יפגוש מפלצת? ומה יהיה על ירושלים?

בסוף הספר יש מילון של "מילים קשות שלא מכירים" , המסביר לילדים בצורה ברורה ופשטנית מילים ערטילאיות נוסח ארנונה- "מס שמשלמים לעיריה בעלי בתים ומגרשים אבל לא בעלי מערות" (עמ` 34).

את הספר הקראתי לאחי בהיותי ילדה, אי שם בשנות ה-80`.
הוא יצא במהדורה חדשה, עם איורים מעודכנים, בשנת 2003, והוא עדיין קסום, משעשע ומצחיק.

לפני שבוע הקראתי אותו לאחיינים שלי, איתן (8) ודן (5).
שניהם אהבו את הספר.
הם הביעו עניין, צחקו במקומות הנכונים. 


מאיר שלו, שאני לא ממעריצותיו, כתב כאן ספר מקסים, מלא חרוזים והומור, שגם עשרים ושש  שנה אחרי הוצאת המהדורה הראשונה הוא עדיין מקסים ילדים.
האיורים (במהדורה החדשה, את האיורים במהדורה הישנה אני לא זוכרת) צבעונים ומעוררי חיוך.
מי שרוצה לטעום מהספר, מוזמן לקרוא את הכריכה האחורית.

 

הילד חיים והמפלצת מירושלים/ מאיר שלו
איורים: מושיק לין
הוצאת הקבוץ המאוחד, 1983
35 ע`מ.

המפלצת הפחידה אותם בהתחלה, אבל כשהצעתי להם להסתכל בליל ירח מלא ולחפש אותה בשמים, הם הסתכלו עלי בביטול של "אין מפלצות בעולם"(כנראה שבכל זאת יש הבדלים בין ילדי שנות ה-80` לילדי שנות ה-2000….).

כשהגענו לאיור ראש עיריית ירושלים והסכימו ביניהם בנחרצות ש"זה לא ניר ברקת, כי בציור הוא בלונדיני וזקן". גם איתן וגם דן טענו שלא היו רוצים להיות כמו חיים, אבל שהיו שמחים לפגוש את המפלצת.

הספור שלא סופר

יום רביעי, 25 בנובמבר, 2009

ספור שני לרגל ציון היום הבינ"ל למלחמה באלימות כנגד נשים.
מאחר ומדובר בבלוג שמיועד בעיקר לספרים, זהו ספורה של לוליטה, מנקודת מבטה של לוליטה.

ערב אחד, כשהיינו לבד בבית, הוא נכנס אלי לחדר, הסתכל לי עמוק לתוך העיניים ואמר לי "לילי, אני אוהב אותך". כל כך התרגשתי באותו רגע. לאף אחת מהחברות שלי לא אמרו עד אז "אני אוהב אותך" ודווקא לי, מכולם. "גם אני אוהבת אותך" מלמלתי לעברו, מסמיקה.


האמת היא שבהתחלה ממש לא סבלתי אותו.
יום אחד הופיע אצלנו- כולו `נפוח` מרוב חשיבות עצמית. אמר שהוא סופר, שהוא מחפש את ההשראה הנכונה לכתוב. ביקש את החדר עם הנוף ליער (יותר חורשה, אבל מילא) ושלא נפריע לו. בקושי הסתכל עלי. גם כשהבאתי לו ארוחות.
אבל לאט לאט התברר לי שהוא לא כל כך נורא. הוא פשוט ביישן. הוא התחיל לחייך אלי, לשאול לשלומי. ולפעמים, כשהייתי מניחה את מגש האוכל, הייתי מרגישה את ידו עוברת בחטף על ישבני, על החזה שלי, אבל זה תמיד היה מהר מדי, ועוד לפני שהספקתי להבין, כבר לא היה ברור האם הוא אכן נגע, או לא.
הוא אהב לשבת במרפסת, להסתכל עלי כשאני משחקת עם בילי, הכלב שלי, ואני, כל פעם שהרגשתי במבטו, הייתי מסמיקה. ילדונת שכמותי.
לקח לו חודשיים להיכנס אלי לחדר, ולומר לי שהוא אוהב אותי. חודשיים!! אבל מהרגע שהוא אמר את זה, ברור שהייתי שלו.


הוא הושיט יד ובאצבעו ליטף לי את הפנים החל מהמצח דרך הלחיים עצר בשפתיים נוגע בהם כמו משרטט אותן בידו השניה החל לפתוח את כפתורי חולצת הפיג`מה שלי נבוכה נרתעתי קצת אבל הוא שם את אצבעו על פי שששש אנחנו אוהבים לא העביר אצבע קרה על שדיי החשופים שרעדו למגעו אוי לילי את כל כך יפה אמר והרכין את ראשו מנסה לנשק אותי זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו נישק אותי בצורה כזו הרגשתי את הלשון שלו בפה שלי הרגשתי איך הלב שלי הולם איך אני נעשית יותר לא יודעת מגורה ולפני שהבנתי מה קורה הרגשתי כאב קטן והוא היה בתוכי ואפילו אולי אהבתי את זה זה גרם לי להרגיש טוב זה שהוא אוהב אותי.
בקשר למין, טוב, זה לא היה כזה דבר נורא אבל מכאן ועד לספור האהבה שהוא טוען שהיה, נו באמת.

אמא מתה חודש אחר כך. תאונת דרכים. לא שכל כך אהבתי אותה, אבל גם לא ממש רציתי להישאר איתו. יש גבול. נמאס לי. כל ערב הוא היה בא אלי, ואומר לי אני אוהב אותך ואפילו לא קורא בשם שלי. אף פעם לא לילי. בהתחלה אמר לילית. ואחר כך שינה את זה שוב.


והוא גם השתנה. הוא כבר לא היה כל כך נחמד. הוא היה יותר קשוח. כבר לא הרשה לי לשחק עם כל החברים, וכשרוי, הבן של השכנים היה בא אלי, הוא היה צועק עלי שעות "שלא תהיי כמו אמא שלך, את שומעת?!" ואחר כך הוא היה מתנצל, ואפילו בוכה, אבל אני כבר לא כל כך אהבתי אותו.

בכלל, אם שואלים אותי, אני לא ממש מבינה על מה כל המהומה. מין, אהבה וכל זה. הרי בסופו של דבר אני הייתי שלו, וזכותו לעשות בי מה שהוא רוצה, לא?

ולילה אחד גיליתי שלא רק שאני לא אוהבת אותו. אני פשוט שונאת אותו. לא יודעת אפילו למה. משהו בתנועות שלו, בקולות שעשה תוך כדי, משהו בשאלה הכל כך בנאלית שתמיד שאל בסוף "את עדיין אוהבת אותי" גרם לי לרצות לצעוק לא!!!! אבל לא יכולתי. תבינו, הוא היה לבד בעולם, והוא היה צריך אתי. באמת. וגם אני. הייתי צריכה אותו, זאת אומרת.

הוא תמיד היה אומר לי "אם תאהבי אותי, תקבלי כל מה שתרצי" ואתם יודעים מה, הוא לא שיקר לי. כל פעם ש`אהבתי` אותו קיבלתי משהו. השתתפות בטיול בית ספר, השתתפות בהצגה, וליום הולדת 16 קיבלתי מכונית. הוא גרם לי להרגיש כמו מלכה. מלכה- זונה, אבל מלכה.
לא יכולתי לראות אותו יותר. להריח אותו. והוא, ככל שעבר הזמן, רק אהב אותי יותר "לולי", היה אומר לי, "אנחנו נשאר תמיד ביחד. את תעשי לי ילד" וכל פעם שהיה אומר את זה רק התחלחלתי יותר. לא רציתי אותו. רציתי לחיות. רציתי לצאת עם בחורים. רציתי לעשות חיים, אבל הוא לא הרשה לי. "בשביל מה את צריכה לצאת עם בחורים" שאל אותי "והרי אני יכול לתת לך בדיוק את אותו הדבר".

כדי למנוע ממני להיפגש עם רודי, הבן של השכנים, הוא החליט שניסע לטיול. אז עלינו על המכונית (שלי) והתחלנו לנסוע, ועם כל קילומטר שעברנו הרגשתי שהוא משתלט עלי קצת יותר. הרגשתי שהוא לוקח ממני את כל מה שהכרתי אי פעם. את רודי, את הבית, את אמא. הכל. הדבר היחיד שלקחתי איתי היה הדובי שלי, שהיה המתנה היחידה שקיבלתי מאבא שלי, שאני לא ממש יודעת, וגם לא ממש אכפת לי, איפה הוא עכשיו.
כל היום היינו בנסיעות, בדרך כלל לבד. לפעמים היינו פוגשים חברים שלו, ואז הוא היה מציג אותי "תכירו, זו לולי, הבת שלי". אני לא חושבת שהוא באמת חשב שמישהו מאמין לו, כי ראיתי את המבטים, וחלק מהחברים שלו גם הביעו באוזניי את דעתם, ועוד כמה הצעות…

ההחלטה לעזוב עלתה בי לילה אחד, באיזה מוטל נידח בדרך לעוד חור כלשהו. לא רציתי לעזוב אותו, אבל ידעתי שאסור לי להישאר אתו. הרגשתי את השנאה ואת האלימות שגואה בי מדי יום. חשבתי שאם עוד פעם אחת הוא יגע בי, אני אהרוג אותו. או אתאבד. או שניהם.
ורציתי לעזוב, אבל לא ידעתי לאן. ולא היה לי כסף. הוא תמיד טיפל בהכל, ואני, למרות שהייתי בת שש עשרה וקצת, הרגשתי כמו ילדה קטנה בקטע הזה. אז הלכתי לחבר שלו, איזה במאי סרטים שידעתי שהוא `חם` עלי. הוא תמיד אמר לי, שאם רק אבקש הוא יוריד לי את הירח, וביקשתי ממנו שייקח אותי אתו. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. לא יותר מחודשיים, אבל זה הביא אותי לצד השני של המדינה. הוא השאיר אותי בעיירה קטנה. לזכותו יאמר שהוא קנה לי בית קטן, בשביל שאגדל את הילד שלנו. אבל מאז הוא לא בא לבקר. וגם ההוא לא מצא אותי.
אני בסדר, לפחות משתדלת. קשה לי עם הילד. אני אוהבת, באמת, אבל כל פעם שאני רואה אותו אני נזכרת, ובא לי להרוג מישהו. אותי בדרך כלל. אבל אז אני חושבת מה יקרה אם אני אמות ואיזה בחור יבוא ויגדל אותו, ומה יקרה אם הוא יגמור כמוני, ואז במקום לחתוך ת`וריד, אני סתם חותכת את היד, רואה דם זורם ונרגעת.


אתמול קראתי ראיון אתו. סתם, מישהו השאיר עיתון ודפדפתי בו, ופתאום ראיתי תמונה שלו. בא לי למות. נבהלתי. לקח לי זמן לקלוט שזו רק תמונה. הוא הוציא ספר חדש. הוא אומר שזה ספור אהבה. על לולי. ספור אהבה, עאלק.

סמרטוטית

יום שלישי, 24 בנובמבר, 2009

ספור אחד מתוך שניים (הספור השני יעלה מחר) שכתבתי לציון יום המלחמה באלימות נגד נשים שיצויין ב25.11.

אף אחד לא ממש ידע מהיכן הגיעה. או מתי. יום אחד הוא הופיע למפגש הקבוע של החבר`ה יחד איתה, "זו רותי" אמר ולא יסף. והיא,כמו לא רצתה להפריע התיישבה לידו שקטה, נבוכה.


האמת היא שלא ממש ידענו מה לעשות איתה. בכל זאת, זה היה מוזר. אנחנו חבורה קבועה שנפגשת כל מוצ"ש במסעדה. ארבעה זוגות והוא. הוא תמיד היה הרווק הנצחי. אף פעם לא התחתן, למרות שהיו לו הרבה מאוד חברות, משום מה הוא תמיד נשאר בסוף לבד.
היא גם הייתה שונה. צעירה כזו, לא הייתי נותנת לה יותר מעשרים, עשרים וחמש. ועליה גם ראו שהיא באמת נבוכה, לא סתם עושה הצגה.


בפגישה השניה היא כבר חייכה אלינו והתיישבה ליד"שולחן הבנות" כשהוא ישב עם כולם מדבר על כדורגל ושאר דברים שבנים,"הילדים" קראנו להם, מדברים עד כלות כל פעם שהם נפגשים.


אמרה שהיא סטודנטית. להוראה. שכך פגשה אותו. במסגרת פרוייקט שלה באוניברסיטה נפגע חניך שלה, והיא ליוותה אותו לחדר מיון. ושם פגשה אותו. סיפרה שהיא התאהבה ממבט ראשון, למרות שלא היה נראה לה שזה הדדי. אמרה שכשאמרה לו ששמה רות, צחק לעברה ומיד שינה זאת לרותי. "כמו רותי סמרטוטי"אמרה וחייכה. כן, זה קצת קשה, מערכת יחסים שכזו. בכל זאת יש פער גילאים, והעבודה שלו. וכולנו יודעות עד כמה הוא מסור וכמה לילות הוא משקיע, אבל היא אוהבת אותו.


האמת, שכולנו קינאנו קצת. כל הבנות היו מאוהבות בו בעבר. ראינו איך הוא אוהב אותה. באמת. תמיד דאג שתשב לצדו, מחבק אותה. דואג לה. מהר מאוד היא עברה לגור אתו, הם הלכו לקנות לה בגדים ביחד- הוא לימד אותה הכל, והיא לא יכלה להיות רגע אחד בלעדיו. כל פעם שהצענו לה לצאת יחד אמרה `רגע. אני צריכה לשאול אותו`.

הלוואי עלינו אהבה כזו.

ואז יום אחד התקשרה אלי. ביקשה להפגש. זה היה די חריג, אני חייבת לציין. כלומר, הכרנו כבר כמה חודשים טובים אבל היא אף עם לא התקשרה אלי. ועוד בקול כל כך מלא חשש.

נפגשנו במרכז העיר. אני אוהבת לשבת שם לראות את המוני האנשים הרצים ממקום למקום.
העיר הזו היא תמיד בתנועה, כאילו אין דקה, מה דקה- שניה, לנשום מרוב שהם רצים, אין להם זמן לבדוק מה שלומם, מה קורה לזה שהולך לידם.

התיישבנו באיזה בית קפה. והיא נראתה פורחת. אין מה להגיד. טוב, הוא תמיד ידע לטפל בנשים שלו יפה.

היא רזתה מאוד. לא שהיא הייתה שמנה קודם, אבל די התפלאנו שהוא יוצא עם מישהי לא רזה מאוד. בכל זאת, הוא צריך לדעת על הסיכונים בהשמנה.


היא לבשה חולצה ארוכה, שהבליטה את העיניים הגדולות שלה, למרות שדי תמהתי, אחרי הכל, אמצע אוגוסט. שתקתי.
"הוא רוצה להתחתן"אמרה לי.
"ו…?" שאלתי, לא לגמרי מבינה מה היא רוצה.
היא הפשילה קצת את שרוול חולצתה, מראה לי חבורה מכוערת, ירוקה- סגלגלה על זרועה.
"מה זה?", שאלתי בזעזוע, "נפצעת? אמרת לו?"
היא לא ענתה
"רגע… את לא רוצה להגיד שהוא… לא יכול להיות. אני מכירה אותו. בטח יש כאן איזושהי אי- הבנה. תני לי לדבר איתו".
לא יכולתי להאמין. אחרי הכל, אני מכירה את הבן אדם הזה. הוא היה עם בעלי בצבא, הם למדו יחד בפקולטה לרפואה. לא יכול להיות. ומצד שני, אני בכל זאת צריכה לבדוק את העניין, איך אשן בלילה אם לא אבדוק את זה?


כשהלכה לשירותים, התקשרתי אליו. הוא צחק כשסיפרתי לו "באמת, טובה, נראה לך?! רותי פשוט רזתה בזמן האחרון והעור שלה נעשה עדין. את יודעת, השתוללנו קצת…" הרגשתי כמו מטומטמת כשאמר לי בסוף "אני חייב לרוץ, אבל תאמרי לה שאפגוש אותה בערב".
ממש כעסתי עליה. "תשמעי, אני מבינה שאת לחוצה מהחתונה, אבל את לא יכולה לצור רושם כזה אצל אנשים. זה לא בסדר".
היא התחילה לבכות, בכי שרק גבר אחרי שאמרתי לה שדיברתי איתו, וזה רק גרם לי לכעוס עליה יותר. ישבנו שם עוד כמה דקות ואז עזבתי.

החלטתי שאני לא רוצה לראות אותה יותר. מזל שהיא אמרה לי את זה, ולא רצה למשטרה. לפחות סגרתי את בינינו, ואף אחד לא צריך לדעת על זה.

חודש אחר כך הם התחתנו. חתונה צנועה, ברבנות.
אחרי הטקס הוא לקח אותי הצידה והודה לי "אני ממש מודאג. רותי… יש לה כל מיני פנטזיות אלימות. אני מקווה שאת מבינה שהיא לא רואה את המציאות כמו שהיא…"
הסתכלתי עליה. היא נראתה לי קצת `מעופפת`, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת, והוא אכן הודה "כן. החלטתי שהיא צריכה כדורי הרגעה אחרי שהיא דיברה איתך". מסכן. איזה אדם יקר הוא. ואיך הוא אוהב אותה.


הם עברו לרחוב לידנו זמן קצר לאחר מכן. אבל לא יצא לי לראות אותה הרבה.

ביום ההולדת שלו החלטנו לעשות לו הפתעה ולהגיע אליו הביתה. הוא עוד לא היה, ורותי פתחה את הדלת.
האשה שעמדה מולי לא דמתה כלל לאשה היפה שהכרתי. השיער שלה היה מוזנח. היא הייתה לבושה ברישול, וראשה היה חבוש. כשראתה אותנו נבהלה במקצת "הוא לא כאן" אמרה, מנסה לסדר את בגדיה. הסברתי לה בנחת שרצינו לעשות לו הפתעה, והיא הזמינה אותנו להיכנס. לזכותה יאמר שבית כזה לא ראיתי בחיים. הרצפה הבריקה, הכריות שעל הספה היו מסודרות בסדר מופתי ולא ראיתי גרגר אבק. טוב, אחרי החתונה היא כבר לא למדה. הוא הסביר פעם שהוא מרוויח מספיק כסף ושאשה לא צריכה לעבוד אם היא לא חייבת.
מישהי שאלה אותה לפשר התחבושת והיא הרימה את ידה, נבוכה "נפלתי" מחייכת חיוך נבוך "אין לי שיווי משקל".


כשהגיע, אחרי כמה דקות, כל כך שמח לראות אותה, ממש התרגש. ישר אמר לרותי "חמודה, לכי תכיני לאורחים שלי לשתות, ותיזהרי, את יודעת כמה מגושמת את יכולה להיות…" וכל כך הרבה אהבה היתה בקולו, והיא ענתה לו "אני לא הסמרטוט שלך!".
השתרר שקט. זה כבר לא היה נעים, להיות נוכח במריבה משפחתית. זה לא היה העסק שלנו. והוא הסמיק וקם לעברה, מושך אותה לעבר חדר השינה. הדלת נטרקה.
לא ידענו מה לעשות. אחרי כמה דקות הוא יצא, נינוח ורגוע.
"נשים! זאתי נכנס לה לראש הרותי- סמרטוטי", התנצל, "היא תיכף תצא". ובאמת, אחרי כמה דקות היא יצאה עם לחיים סמוקות. כנראה התביישה, ובצדק אם תשאלו אותי.


בכל מקרה, ולמרות הכל, זה היה ערב נעים. רותי לא כל כך דיברה, כי הוא עוד היה מעוצבן עליה, אבל ראינו עד כמה האהבה קיימת ביניהם. הוא כל הזמן החזיק לה את היד, שמר עליה שלא תאכל עוגה כיוון ש"יש לך נטייה להשמנה, חמודה".

מה אגיד לכם, הלוואי עלי בעל כזה.

למחרת, לקראת הצהריים פתאום שמעתי סירנות ברחוב שלנו. ממש פחדתי. חשבתי ששוב היה פיגוע, אבל מתברר שזו הייתה רותי.
בעלי התקשר אחרי כמה דקות מבית החולים "רותי מאושפזת. המנוול `פוצץ` אותה ממכות". לרגע לא הבנתי על מה הוא מדבר. מי מנוול? מה קרה?

מתברר שרותי שוכבת חסרת הכרה. גפיים שבורות. ואיפה הוא? "במעצר".

יומיים אחר כך, כששוחרר בערבות הוא ישב ודיבר איתי. בכה לי. אבל ממש. "מה אני אעשה, אני אוהב אותה. היא משוגעת. היא נפלה במדרגות והתחילה שוב עם הפנטזיות.."
מה אני אגיד לכם, מסכן.
איזו אהבה מהסרטים. איך הוא אוהב אותה…

הצעדה

יום שני, 23 בנובמבר, 2009

תקראו לי סנטימנטלית, תקראו לי רומנטיקנית, אבל אנשי "מלח הארץ", אותם אנשים שלחמו אז, בשנות ה-40 למען הקמת המדינה, קוסמים לי וגורמים לי להתגעגע לימים עברו.
אני מניחה שאיני היחידה שמתגעגעת לימים עברו, אחרת אי אפשר היה להסביר את פריחת ספרי הזכרונות האישיים הנכתבים ומפורסמים בשנים האחרונות.


שאול וינר, מחבר הספר, מתאר עצמו כ"היה נשוי לרינה, אהבתו ואהובתו, למעלה מיובל שנים עד לפטירתה". רק המשפט הזה המיס אותי לגמרי.


זהו ספר זכרונות. ככזה, הוא איננו ספר מקצועי או ערוך בעריכה מקצועית. הוא נכתב, בין השאר, בהשראת שאלותיה של נכדתו, שעסקה בעבודת "שורשים".
זהו ספורו של אדם אחד, בן 85, שגר בראשון לציון, ותולדות חייו מקיפות את כל מה ששמענו, קראנו וידענו.


הספר מחולק לפרקי פרקים, זכרונות (לעיתים רק רסיסי זכרונות) של המחבר, שחייו לא היו סוגים בשושנים- הוא נדד בין בית אביו לבית אמו, לבית סבתו ובסוף `נחת` בקבוצת "עלומים" (כן, כן, אותה קבוצת "עלומים" מספרה של דבורה עומר "מעבר לכביש או חבורת עלומים- כמה שאהבתי את הספר הזה כשהייתי קטנה) שהייתה בשולי כפר הנוער בן שמן, התגייס לפלמ"ח, נפצע בקרב בשיירת נבי דניאל המפורסמת.


אבל לא רק בהסטוריה מדובר. הספר מתאר את תחושותיו ביחס לסכסוך הערבי- ישראלי, ביחס לעמדת העולם למדינת ישראל ובאופן כללי דעותיו לגבי דברים שונים (כמו כל ישראלי טוב).


בסוף הספר מצרף וינר את הדברים שכתב לאשתו האהובה לאחר מותה. בחלק זה, אני חייבת להודות, נחנק גרוני לא פעם ולא פעמיים.


כאמור, זה לא ספר רגיל. לא נראה שהיה לו עורך מקצועי.
זה ספרון קטן על אדם אחד. הרשו לי להשתמש בפרפזה על כך ש"פני הדור כפני האיש".

ספר שאולי אינו ספר מופת, אבל בהחלט מעורר געגועים לאנשים שכבר אין כמותם היום.


ניתן לקרוא את הכריכה האחורית באתר "מועדון קריאה".

הצעדה/שאול וינר
הוצאה עצמית, 2009
68 ע"מ

למעלה-UP

שבת, 21 בנובמבר, 2009

קארל פרדריקסון היה ילד ממושקף וסקרן. הוא לא דיבר הרבה, אבל חלם לגלות עולמות חדשים, כמו חוקר הארצות הנערץ עליו צ`ארלס פ. מאנץ`.
אלי הייתה ילדה ג`ינג`ית אנרגטית שלא הפסיקה לדבר לרגע (מזכירה מאוד את ציפיטפוט), כתבה יומן הרפתקאות וחלמה להגיע למקום עליו דיבר רבות אותו חוקר, צ`ארלס פ. מאנץ`, מפלי גן העדן.


קארל ואלי נפגשים במקרה ומאז לא נפרדים. הם מתבגרים, מתחתנים, חולמים להגיע לכל אותם מקומות שעליהם חלמו, אבל אתם יודעים איך זה- החיים לוקחים אותנו למקומות שונים ומשונים, וקארל ואלי לא באמת מצליחים לעשות משהו.


כשקארל מחליט לעשות מעשה- זה מאוחר מדי. אלי כבר חולה, ולאחר שהיא נפטרת, גם קארל לא חושב יותר לעשות משהו. הוא רק מחכה לחזור ולהפגש עם אלי.


רגע, אתם בטח אומרים לעצמכם, על מה היא מדברת? UP הוא סרט מקסים, מלא צבע, בלונים, חיות. זה סרט לילדים, לא סרט על זיקנה, מוות וחלומות שלא מתגשמים.


UP הוא אחד הסרטים היותר נוגעים ללב שראיתי בשנים האחרונות.

ילדים יאהבו אותו כי הוא מקסים- האנימציה שלו יפייפיה, הוא צבעוני, מלא הרפתקאות ומרתק.

הורים יאהבו אותו כי הוא מדבר על כל הנושאים שהורים אוהבים שמלמדים את הילדים: על מה זו חברות, איך לקיים הבטחות, לכבד זקנים, ובכלל- לעמוד על שלך אבל גם לכבד אחרים.
"סתם" מבוגרים יאהבו אותו כי זה סרט אמיתי, שמדבר על יסורי ההתבגרות באמת- מה קורה כשאתה גדל, מתבגר, מתחתן. מה קורה לכל החלומות שלך? האם העובדת שלא מימשת אותם הופכת את חייך לכשלון? האם יש אפשרות לצאת להרפתקאות חדשות? ועד איזה גיל?


הידעתם?
* הסרט הוא הסרט התלת ממדי הראשון של פיקסאר, והופץ על ידי דיסני.

* במאי הסרט, פיט דקטר (יוצר "מפלצות בע"מ"), אמר שהרעיון לסרט עלה במוחו כשפנטז איך לברוח מהעולם, כשהכל מסביב מרגיז.
*דמותו של חוקר הארצות צ`ארלס פ. מנץ נקראת על שמו של צ`רלס מינץ, שבשנת 1928 משך אחריו את מרבית עובדיו של דיסני וכך קיבל לידיו את הזכויות על הדמות המצויירת המפורסמת ביותר דאז, אסוולד הארנב (Oswald The Lucky Rabbit), ובכך גרם לדיסני ליצור את מיקי מאוס.
* הדמות עצמה עוצבה בהשראת השחקן ספנסר טרייסי.


טעימה מהסרט אפשר לראות כאן.

לסיכום, סרט שגם גדולים וגם קטנים יאהבו. אני הזלתי לא מעט דמעות.
מומלץ בחום!

"למעלה", ארה"ב (2009), אנגלית

הכחול האבוד

יום רביעי, 18 בנובמבר, 2009

כשמישהו מת בכפר, קרובי משפחתו מלווים את גופתו ל`שדה הפרידות`, שם הם יושבים יחד ארבעה ימים ולילות ונפרדים. אחר כך הם עוזבים את גופתו שם, וחוזרים לחייהם.


כשמישהו נולד בכפר, כדאי מאוד שיהיה בריא ושלם, כי אם יוולד עם נכות כלשהי, יקחו אותו לשדה, וינטשו אותו. אסור שאנשים שאינם בריאים יחיו בכפר.
הכפר נתון בסכנה כל הזמן, אסור לצאת ממנו, יש חיות פרא איומות ונוראות ולכן כולם צריכים לדעת להגן על עצמם (במובן זה מזכיר הספר את הסרט "הכפר").


גם את קירה, גיבורת הספר, כמעט לקחו, כי נולדה עם רגל פגועה, אבל אמה הגנה עליה ומשום מה ויתרו ונתנו לה לחיות. אבל השנים חלפו להן, ואמה של קירה מתה. כעת לא נותר מי שיגן עליה מהנשים שזוממות לקבל את שטח ביתה, וקירה בטוחה שנגזר גורלה.

מן הסתם, אחרי הקדמה שכזו, ברור לכולם שגורלה יהיה שונה.

קירה, מתברר, ניחנה בכשרון מיוחד. היא רוקמת בחסד עליון, היא יודעת לצבוע חוטים לצבעים (איש אינו יודע ליצור צבעים בכפר), היא מהנבחרים.


כמו בספר הראשון בטרילוגיה, "המעניק", גם כאן מתארת לויס עולם עתידני (למרות שהפעם לא מדובר בעולם אוטופי) ומעוררת שאלות לגבי המחיר שחברה מוכנה לשלם עבור השרדותה.

הפעם החברה נטולת רחמים, נשענת על חוקים נוקשים ונלחמת על מקומם של האנשים בה.

גם הפעם הסוף הוא פתוח. אני ממש לא אוהבת סופים פתוחים.

הספר השלישי בטרילוגיה, Messenger, יצא באנגלית בשנת 2004 וטרם תורגם לעברית.
הפעם, חוששני, אין לי ציפיות גדולות שהשאלות תפתרנה בחלק השלישי של הטרילוגיה לאורי כבר אמרה שגם בסוף הטרילוגיה הקצוות נשארים פרומים.


האתר המקסים של הסופרת שווה אזכור נוסף, כמו גם אתר "כנפיים" בו ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר (אם תקלידו את שמו- לא ניתן לתת לינק ישיר).

ונורית , כמובן, קראה גם את הספר הזה.

הכחול האבוד/לויס לאורי
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת כתר, 2002
187 ע"מ

המעניק

יום רביעי, 18 בנובמבר, 2009

 

אם הייתם יכולים לחיות בעולם אידיאלי, שבו לא חשים כאב, אין מלחמות או צער, אבל גם לא יודעים מהי אהבה ומהם צבעים, הייתם מוכנים לחיות בו?

ג`ונס חי לו בעולם אוטופי. כל האנשים שהוא מכיר מאושרים בחלקם, אף אחד לא רב או מתווכח. כל בני המשפחה יושבים וממש מדברים אחד עם השני: מספרים את החוויות שלהם מהיום, משתפים ברגשות ובחלומות שחלמו.

זה עולם מאוד הרמוני- לכל משפחה יש בני ילדים: בן ובת. לכל אדם נועד תפקיד אותו עליו למלא כל חייו, תפקריד שניתן לו בטקס בהיותו בן 12. כל אדם רשאי לבקש להתחתן, ויותאם לו בן/בת הזוג המאזנים אותם.
אבל אם כל כך טוב, למה לג`ונס כל כך רע?

 

ג`ונס הוא לא "סתם" אדם, הוא נבחר לתפקיד החשוב ביותר. הוא אמור להיות "המעניק"- האדם שנושא את כל זכרונות האנושות. פתאום הוא מגלה שהעולם הוא לא כל כך אידיאלי. יש צער, כאב, סבל.

הספר מיועד בעיקר לבני נוער, וגם לאנשים כמותי שלא ממש מתחברים לספרות עתידנית. הוא לא מדע בדיוני, אלא מדבר על עולם דמיוני לכאורה, אבל אם חושבים על זה- לא ממש….
הדבר היחיד שבעייתי מבחינתי בספר הוא הסוף הפתוח שלו, שנובע מן הסתם מהיותו חלק מטרילוגיה (ואם תרצו לקרוא על הספר הבא בטרילוגיה- מהרו לפוסט הבא).

לויס לאורי נולדה בשנת 1937 בהוואי. היא מתארת עצמה כילדה מופנת ומתבודדת שברחה רבות לקריאה. את ספריה היא החלה לכתוב רק כשהייתה כבר אם לארבעה ילדים.
היא סיפרה שהחלה `לגלגל` הרעיון לספר בעקבות ויכוח ששמעה בין שני גרמנים, בשאלה האם אכן צריך לחזור ולספר שוב ושוב על השואה, או שהגיע הזמן להתמקד בהווה ולא בעבר.

על אף היותו הוא שנוי במחלוקת בארה"ב (במדינות רבות הוא חלק מהספרות המומלצת בבתי ספר, בחלק מהמדינות נאסר להחזיק אותו בספריות בית הספר), הוא זכה בפרס (Newbery Medal) לספרי ילדים ונמכר בלמעלה מ5.3 מליון עותקים.

יש לסופרת אתר חביב למדי, ואם תכנסו לאתר "כנפיים" ותקלידו את שם הספר, תוכלו לקרוא את הפרק הראשון (לצערי לא ניתן לתת לינק ישיר).
גם נורית התרשמה מהספר.

המעניק/לויס לאורי
תרגום מאנגלית: דפנה לוי- ינוביץ
הוצאת כתר, 1998
151 ע"מ

הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה

יום ראשון, 15 בנובמבר, 2009

"לא אכלתי סתם. היו לי סיבות, אבל בעיקר אכלתי כדי להחניק רגשות. לא יכולתי להתמודד עם מחשבות. הפחדים וחוסר הבטחון היו בלתי נסבלים, אז אכלתי. השתדלתי להשמיד אותם. חשבתי שאם אדחס כמה שיותר אוכל לגרון, הכאב הזה יתאדה" (עמ` 33)
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב ספר בנושא כל כך אינטימי, כל כך מביך, כל כך מביש, כמו השמנה.
צריך הרבה יותר אומץ כדי לספר ספור אישי שכזה בעברית. ישראל היא מדינה קטנה, לכי תדעי מתי יתקוף אותך הספר בפינה, מה תחשוב עלייך המורה של הנכדים, מה אומרים השכנים….

לאלי הנקינד כ"ץ יש את האומץ הזה. יש את התובנה והיכולת להסתכל במראה ולעשות לעצמה אנליזה שלמה, ודרכה גם לקורא- למה אנחנו אוכלים, כמה אנחנו אוכלים, עד כמה הזהות שלה כאדם נבנתה על בסיס האהבה-הדחיה-הבושה מהאוכל:
"כל כך הרבה מהזהות שלי, גם החנטריש וגם הגדולה, קשור ברומן שלי עם האוכל" (עמ` 17)

היא עצמה החלה להשמין כתוצאה מטראומה רפואית שעברה (ניתוח), וההשמנה החמירה כתוצאה מפגיעה מינית שעברה בהיותה ילדה.
אבל השמנה היא לא רק מנת חלקם של ילדים שנפגעו מינית. השמנה היא מפלטם של האנשים שאין להם את המילים לומר את המילים, או שאין מי שישמע אותם.

הסטטיסטיקות מוכיחות כי יש לא מעט אנשים עם משקל עודף באוכלוסיה. אני מניחה שיש לא מעט כאלה גם בין קוראי הבלוג.
זוכרים את מבטי הגועל והאכזבה מצד אנשים שאמורים לאהוב אתכם בדיוק כמו שאתם? לא משנה אם אתם רזים או שמנים, חכמים או טיפשים?
זוכרים את הבגידה שהרגשתם כשאחד משלכם מסתכל עליכם ואומר "למה אתם פשוט לא מפסיקים לאכול??". ואולי זה בכלל משהו בוטה פחות. אולי בכלל לא אומרים כלום, כמו אמה של הנקינד כ"ץ, שרק הסתכלה בעיניים מצומצמות, ולא הייתה צריכה לעשות יותר מזה כדי שזה יכאב.
"היא לא סבלה שמנות מוזנחות- הייצוג המגעיל של חוסר שליטה עצמית. אנשים שמנים היו בעיניה תינוקות מגודלים עם צורך אדיר לאכול בלי סוף" (עמ` 33)
הספר מתמקד במאבקה של המחברת באוכל תוך שימוש בשיטת "12 הצעדים" בOA (אכלני יתר אנונימיים). זוהי תוכנית שעובדה על פי מודל 12 הצעדים של הAA (אלכוהוליסטיים אנונימיים).
חברי התוכנית מאמינים כי מדובר במחלה, הנובעת מהתמכרות לסוגי מזון שונים שגמגבירים את הצורך להמשיך ולאכול אותם. הפתרון כאן מלבד המנעות מהאוכל הבעייתי (במקרה של הנקינד כ"ץ מדובר בעיקר בהתמכרות לסוכר לבן), הוא רוחני- הצעד הראשון אחרי ההודאה שמדובר בהתמכרות והמתמכר חסר אונים, הוא להודות שישנו כח גדול יותר שיכול לעזור. באופן כללי, האלוהים כישות כבירה ומושיעה נוכח מאוד בספר. לטעמי, זוהי נקודת התורפה העיקרית של הספר.
מצד שני, הספר נכתב במקור באנגלית ונועד במקור (אני מניחה,מעצם היותו בשפה האנגלית) לקהל שמכיר ומסתמך הרבה יותר על כל תרבות "12הצעדים".

התחברתי מאוד למאבק האישי, למבוכה, ל"מלכוד 22" המוכר בזמן הדיאטה, שרק מי ש`היה שם` מכיר:
"אם אני שוקלת פחות מכפי שציפיתי, במקום לזרום עם המומנטום- אני זוללת. משהו בהתקרבות למטרה מפחיד אותי ואני "מוכנה" לקלקל. מצד שני, גם אם לא ירדתי כמו שקיוויתי, אני צפויה ליפול לשטח מסוכן. ההגיון כאן סוטה, אך שקוף: הירידה האיטית במשקל מעצבנת, ולכן אין לי מנוס אלא להתנחם באוכל" (ע`מ 68)

ד"ר אלי הנקינד כ"ץ, פסיכולוגית הוליסטית, מוסמכת בהצטיינות יתרה על ידי האגודה האמריקאית לטיפול בהתמכרות ואובססיות. גרה במושב שואבה. חיברה גם את הספר "הגבול הדק בין שפיות לטירוף".
כל שנה הבטיחה לעצמה הנקינד כ"ץ שזה יהיה "הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה", בתקווה לחיים טובים (ובעיקר רזים) יותר. אני מקווה שהיא מצאה את החיים הטובים (ולאוו דווקא רזים).

למעוניינים – פרטים נוספים על תוכנית "12 הצעדים".
ובאתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית של הספר.

"הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה"/ אלי הנקינד כ"ץ
מאנגלית: דורית גינת (בליווי המחברת)
כנרת, 2009
236 ע"מ

החיים בורוד

שבת, 14 בנובמבר, 2009

אם אהבתם את עודף החיוכים הסכריניים בדיסנילנד, אם אתם חובבי קיטש ומתקתקות, אם תמיד חלמתם להירדם על ענן של צמר גפן מתוק- זו בדיוק הרשומה בשבילכם.


בלב לבו של כביש מס. 1, בעיירה הנקראת סאן לואיס אוביספו נמצא מלון לא קטן ומפנק.
מלון מדונה אין הוקם בשנת 1958 כמלון משפחתי קטן (בן 40 חדרים) על ידי אלכס ופיליס מדונה. בני המשפחה מנהלים גם כיום את המלון, המשתרע היום על פני שטח של 2200 אקר (כ8.8 קמ"ר) וכולל 110 חדרים- כל חדר מעוצב בצורה שונה לחלוטין, בין אם מערה, ג`ונגל, מכוניות, ספורט, מפל או כל רעיון אחר.
אנחנו בחרנו במערה, ולא התאכזבנו:

חדר השירותים:


בהתאם לחזונו של המקום- להיות מקום מפלט לאוהבים, לפנק אותם עד מוות ולא פחות מכך לגרום להם להיות מאושרים עד אין קץ- הצבע השולט במלון הוא ורוד. אפילו מסעדת הסטייקים צבועה בורוד!

אמנם לא אכלנו במסעדת הסטייקים (יש גבול כמה אנחנו מוכנים לשלם על סטייק), אבל ישבנו בבית הקפה של בית המלון, מקום מהודר לא פחות שמספק לכל דורש (ומשלם) חתיכת עוגה שבהחלט יכולה להשביע את התאבון ליממה:

ומאחר שבסופו של דבר מדובר כאן בבלוג של ספרים, אי אפשר (ותודה לנסיך ולוויקיפדיה) שלא להתייחס לתיאור המלון בספרו של אומברטו אקו  "מסעות בעל מציאות" (1991): "המילים העלובות שמהוות את הדיבור האנושי הטבעי , לא מספיקות כדי לתאר את המדונה אין… בואו נגיד שאלברט שפר, בזמן עלעול בספר על גאודי, צרך מנה נדיבה של LSD והתחיל לבנות מקדש לזכר ליזה מינלי"

מלון שלקחנו ללילה אחד, כסוכריה מתוקה במיוחד בירח הדבש. מומלץ.