ארכיון פוסטים מהקטגוריה "קראתי"

לא נאנסה לשתוק

שבת, 16 בינואר, 2010

"איך אפשר להסביר איך הרגשתי כשנאנסתי? איך אני יכולה להסביר את התחושה של הפחד הזה? איך אני יכולה להגדיר את התחושות שהרגשתי כשהם עשו בי מה שהם רוצים? איך אני יכולה להשתמש בקול שלי אחרי שהוא אכזב אותי?" (עמ` 52).


דנה הייתה ילדה רגילה. היא למדה בכיתה ט`. אני מניחה שהיו לה חלומות ותהיות ומחשבות בדיוק כמו לילדים שלכם. בדיוק כמו שהיו לנו. עד שיצאה ערב אחד ממסיבה של הכיתה ונחה על הדשא. אחד מהחבר`ה בבית הספר התקרב אליה, שם את ידו על כתפה.

ובאותה נקודה הכל נחרב.

הם היו ארבעה. ארבעה שהכירה. היא הייתה רק אחת. כשהם גמרו, היא נגמרה. זו לפחות הייתה התחושה שלה.


היא לא דיברה. מעטות הנשים, לא כל שכן הנערות/ילדות, לא כל שכן הקבוצניקיות, שחוו אונס ומדברות. הן לא חושבות שמישהו, אי פעם, יוכל להבין מה הן עברו. יוכל לא להאשים.


לזכותו של הקיבוץ יש לומר שהם שמו לב שמשהו קרה. "לקח להם זמן להבין שאולי משהו קרה. לקח להם המון זמן לחבר אחת ועוד אחת ולקבל שתיים. כשהם פתרו את המשוואה, כבר היה מאוחר מדי בשבילי. הכעס השתלט על כל כולי" (עמ` 45).
לגנותו של הקיבוץ יש לומר שהם לא התאמצו יותר מדי. הרבה יותר קל להוציא את האדם הפגוע מהמקום, עדיף לא להשאר עם דגל מתנוסס מול העיניים כל הזמן, ולכן בסופו של דבר  מוצאת את עצמה דנה מחוץ למסגרת- אם היא לא מסוגלת להיות `כמו כולם`, בית הספר לא יכול להכיל אותה.


מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה לבד בעולם? שלא יכולה להכיל את עצמה? שכועסת על כולם, ובעיקר על עצמה? שמרגישה שאין לה שום זכות קיום, כי היא טמאה. כי היא נכנעה להם. כי היא לא נלחמה מספיק. מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה מושלכת בבת אחת אל מחוץ לחייה?
"אני תקועה באותה נקודה, לא מצליחה לזוז ממנה, וכולם מתקדמים במסלול הרגיל. אותי העיפו מהמסלול והם עדיין בתוכו, כל אחד מתקדם בקצב שלו, בכח שלו, אבל מתקדם ובתוך המסלול" (עמ` 201).


יש המון כעס, וכשאין על מי לכעוס המטרה הקרובה ביותר היא את.
הרס עצמי הוא כל כך… כל כך קורץ, כל כך מזמין. הרי זה מעגל שמזין את עצמו- תעוללי לעצמך רע כי את שונאת את עצמך, ואז תשנאי את עצמך בגלל הדברים שעשית.


יש נשים שבורחות לסמים, כי הן לא רוצות להרגיש.
יש נשים שמחפשות את השליטה שאבדה להן. הן חייבות להיות בשליטה כל הזמן.
יש נשים שבוחרות `לעשות תיקון` (כביכול), לקבל את השליטה מחדש:

"עד עכשיו הייתי מסתכלת על יחסי מין כעל משחק מלחמה. אני בחרתי קורבנות, אני פיתיתי אותם, אני השתמשתי בהם ואני זרקתי אותם בסופו של דבר. שום רגש לא היה מעורב שם. מבחינתי הכל היה מכני לחלוטין. יחסי המין היו הנשק העיקרי שלי במסע הנקמה שלי בגברים ובעצמי. השפלתי אותם, גרמתי להם לבקש עוד, גרמתי להם להתחנן. יחסי מין נתנו לי מין הרגשה מדומה של שליטה" (עמ` 106).


הבעיה עם כל הבריחות היא שבסופו של דבר את נשארת לבד.
גם דנה ברנזון, מחברת הספר, נשארה לבד.
לפסיכולוגים, לטענתה, לא הייתה שום סיבה ללכת:

"אני שונאת אותם. הם תחמנים. הם שקרנים. הם לא אמיתיים. הם לא נמצאים פה באמת בשבילי. בשבילם אני רק מקרה שנכנס בדלת. אף אחד לא יתייחס אלי כמו אל `מקרה`" (עמ` 46).


ואז הגיעה מלחמת לבנון השניה, ודנה, כתושבת הצפון, נחשפה לטראומות לא פשוטות. הפעם היא החליטה לחיות.
אבל החלטות לחוד ומציאות לחוד. איך עושים את זה בכלל? ועם מי? מי אמור ללוות אותך בדרך הזו, כשברור לך שאיש לא יחזיק מעמד? שאת קשה/רעה/חסרת תקנה?
"רפאל הוא הראשון שלא מתרשם מהפיצוץ. הוא לא מפחד ממני. לא משנה כמה אני מנסה, זה לא עובד. הוא לא מרים ידיים. אמנם ביקשתי ממנו לא לוותר לי, אבל יש גבול כמה בנאדם יילחם יחד איתי עלי" (עמ` 161).


זה אחד הספרים החזקים ביותר בעיניי בנושא כל כך טעון כמו אונס. והנה, גם אני משתמשת פה במכבסת מילים.
אנסה שוב: זה אחד הנסיונות הטובים ביותר בעיניי לגרום לאדם שלא חווה אונס להבין מה זה.
אין כאן שום התייפייפות. אין כאן הבטחה לסוף טוב. יש כאן הסתכלות עם המון אומץ על פצע פתוח, לעיתים מדמם. המון געגוע לנשמה/לאדם שהיה אז.

יש כאן אמירות קשות. כואבות. שלופתות את הנשמה.

ולמרות כל זאת, הרשו לי הערה טכנית קטנה: אין הרבה שגיאות הגהה, אבל יש כמה והן צורמות ("גערו מעלי" במקום "גהרו" בתיאור האונס לדוגמה).


דנה ברנזון היא אדם אמיתי לחלוטין. היא כותבת בשמה האמיתי, מתראיינת בקולה האמיתי, ואפשר גם לכתוב לה. היא אדם אמיתי לחלוטין שהחליטה סוף סוף להפסיק להתבייש במה שנעשה לה, ולהשתמש בקולה כדי שאחרים אולי יוכלו לשמוע סוף סוף. צריך להעריך את האומץ להיחשף בשמך כשאת קיבוצניקית בישראל הקטנה.

היא מנהלת "אני אתה והטבע", מרכז שיקומי טיפולי לאנשים ולחיות בר פצועות.
היא בוחרת לחיות.

"למה את לא נותנת לעצמך לחיות? כמה אפשר להעניש את עצמך על משהו שהוא לא אשמתך ולא בשליטתך והוא כבר קרה? די. מספיק. תענישי אותם בחיים שלך. תענישי אותם בהגשמה שלך, תענישי אותם באהבה שלך" (עמ` 78).


הצצה בספר ובדברים שדנה כתבה לקוראים אפשרית באתר ההוצאה.

לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל שמגיע)

נחשים וסולמות בדרך הביתה/ דנה ברנזון
הוצאת Contento De Semrik, שנת 2009
293 ע"מ

דברים שלא סיפרתי

יום רביעי, 13 בינואר, 2010

"כל חיינו היינו אחי ואני לכודים בספורים שהורינו סיפרו לנו- מעשיות על עצמם ועל אחרים. כל אחד מהם רצה שנחרוץ משפט על האחר. לפעמים הרגשתי מרומה, כאילו מעולם לא הרשו לנו להחזיק בספור משלנו. רק עכשיו אני מבינה שהספור שלהם הוא גם שלי" (עמ` 13).
יש קלישאה שמדברת על "רגעים קטנים של אנשים", אבל לטעמי זהו סוד קסמו של הספר.
זהו ספורה של אזאר, אזי בקרב אוהביה, שגדלה בטהרן על רקע המהפיכה האסלאמית וימי שלטון השאה.


אבל באותה המידה זהו ספורם של לא מעט ילדים (וילדות) שחיו, גדלו, ועדיין זוכרים את הדינמיקה המשפחתית, את ערעור הקשר שבין ההורים, המחנות הנוצרים, החשש להשאר עם ההורה הפחות אהוב.
"לבד מפחד התפרצויותיה הצוננות של אמי ותביעותיה התמידיות, חייתי בפחד עמוק וקבוע פן אאבד את אבי. אני זוכרת ערבים רבים מספור שישבתי ליד החלון וחיכיתי לשובו הביתה, כריתי אוזן לפסיעותיו בחדר הכניסה, ורק אז יכולתי סוף סוף להירדם" (עמ` 34).


שיהיה ברור, לא מדובר כאן במשפחה אלימה, אזי לא עברה שום התעללות בבית (מלבד כל מיני אנשי דת שניסו לגעת בה במקומות "טמאים" כדבריהם).
אזי גרה עם אם דומיננטית, שמכניסה לכיס הקטן כל פולניה שאי פעם חשבתם עליה- היא מקטרת, ארסית, קרירה, בטוחה שהעולם סובב סביבה, עם אבא לא ממש נוכח- כשהוא נוכח, הוא לא מתעמת עם אשתו, וכשהוא לא נוכח הוא עצור שנים ארוכות בהאשמות ערטילאיות, ועם אח קטן (שאמה אוהבת, לטענת אזי, הרבה יותר).


ועכשיו אנחנו מגיעים לאבל הגדול- לא מדובר רק בסאגה משפחתית, או בספר על יחסי אם- בת, אלא בספור על איראן כולה, וככזה הספר מלא בפרטים על אנשים שהוצאו להורג, על ההסטוריה הפוליטית באיראן, על החיים בה, ולא מעט ביקורת על היחס לנשים.


לאור זאת, יתכן שמי שמחפש פשוט ספר על יחסים משפחתיים, יתאכזב מעט, אבל מי שנהנה מ"לקרוא את לוליטה בטהרן"- יהנה מאוד מהספר.
ומילה טובה נוספת לסיום- עיצוב העטיפה בגרסה העברית לספר מאוד מצא חן בעיניי- אשה עטופה ברעלה, ולכן פיה סגור והיא אינה מדברת. נוכחת- נאלמת.


ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.
פרטים נוספים על הסופרת אפשר למצוא כאן.

לסיכום,
(בעיקר בגלל שרציתי יותר משפחתיות ופחות טהרן)

דברים שלא סיפרתי/אזאר נאפיסי
Things I`ve Been Silent About / Azar Nafisi
מאנגלית: צילה אלעזר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
414 ע"מ

נגמר הקסם של ימי התום

יום שלישי, 12 בינואר, 2010

מעשה בבחור צעיר, מגודל, שחבריו מכנים אותו "פין" (טרול במיתולוגיה האירית), בן 19, שפוגש יום אחד ילדה עזובה בת 6 ומביא אותה לביתו.
בעולם של היום אותו בחור היה נכלא לשנים ארוכות (במקרה הטוב), הסוטה המסוכן, אבל פעם, בימי התום, הייתה זו תחילתו של ספר שדורות של ילדים (למה להתחסד, ילדות דווקא) קראו.


"מר אל כאן אנה" מספר את ספורה של אנה, ילדה בת שש, שפוגשת בשעת לילה מאוחרת את פין, שנשבה בקסמיה, ומכניס אותה ללבו ולמשפחתו.
"היא נראתה כבת פראים קטנה, מרוחה כולה בצבעי צבעים, על פנים וזרועות, צואר ורגלים; חזית שמלתה מהומת צבעים מוחלטת" (עמ` 14).


אנחנו לא באמת יודעים יותר מדי על אנה. יש מספר רמזים לכך שחייה לא היו קלים, ושהיא ברחה מבית מתעלל. משטרה כמובן לא מתערבת, כמובן שחייה של אנה מאושרים, ימי התום כבר אמרתי?

אנה חיה בביתו של פין שלוש שנים, עד למותה הטרגי.

בספר נתקלתי פעם ראשונה לפני שנים רבות.
כבר אז לא אהבתי אותו, ולמען האמת זנחתי אותו די מהר.

גם היום, כבוגרת, איני אוהבת ספרים מתפלספים, שדנים בנושאים תאולוגיים של טוב מול רע, מלאך מול אלוהים. לפני עשרים שנה, כשהייתי ילדה, לא סבלתי אותם אפילו יותר (הזיקנה גורמת לך להיות סובלנית יותר).


הספר עוסק רבות בנושא האלוהים. אנה עוסקת רבות בנושא:

"ההבדל בין איש למלאך הוא פשוט. המלאך הוא בעיקר מבפנים, והבן אדם הוא בעיקר מבחוץ" (עמ` 7).


ברור לי שאני מקימה עלי עשרות אנשים שאהבו את הספר, אבל ראבאק, אם אנה הייתה חיה היום היא הייתה `ילדת כאפות`, או הבת של הרבנית קוק (בחרו מהי האופציה המועדפת עליכם).


בדומה ל"נסיך הקטן" גם כאן מדובר בספר פילוסופי משהו, שדורות של ילדים/מבוגרים ראו/רואים בו ספר מופת. גם כאן גיבור/ת הספר נעלם לפתע. וכן, גם את "הנסיך הקטן" לא סבלתי.

פיין הוא שמו הספרותי של סידני ג`ורג` הופקינס, שחי באיסט אד בלונדון בשנות ה-30` של המאה הקודמת. הוא עזר לילדים במצוקה ושנים לא מעטות זחל על רגליו לאחר שנפגע ע"י רכבת (בסופו של דבר עבר ניתוח ששיקם, ולו חלקית, את הליכתו).

הספר יצא לאור בשנת 1974 ותורגם לעברית (במספר מהדורות) החל משנת 1979.
עד היום, אגב, לא ברור האם הספר מבוסס, ולו חלקית, על מישהי מיוחדת.

לספר יצאו שני המשכים שלא זכו להצלחה: "Anna`s Book" (שתורגם לעברית כ"ספר של אנה" בשנת 1988) ו"Anna and the Black Knight" (שלא תורגם לעברית).

לסיכום:

  (כי בכל זאת מדובר בספר שפעם היה קלאסי משום מה)

מר אל כאן אנה/פין

Mister God, This Is Anna/Fynn
מאנגלית: אוריאל אופק
הוצאת זמורה ביתן, 1987
183 ע"מ

המחנה הפחות ידוע

יום ראשון, 10 בינואר, 2010
"יש לשקול ברצינות האם לא יהיה זה פתרון הומני יותר, לטפל ביהודים שאינם כשירים לעבודה בחומר מסויים הפועל מהר. בכל אופן יהיה הדבר הרבה יותר נעים מאשר לתת להם למות מרעב" (עמ` 20).

דברים אלה היו אחת הסיבות להקמת מחנה ההשמדה בחלמנו (Chelmno), מחנה ההשמדה הראשון בו השתמשו בגז.

כשחושבים על מחנות השמדה, האסוציאציה הראשונה היא אושוויץ. כולנו שמענו את העדויות, ראינו את התמונות.
אבל מה שרובנו לא יודעים, זה איך הכל התחיל, וספר זה נועד להלשלים את פיסת המידע הזו.

חלמנו, כפר קטו בחבל ורטגאו בפולין. כפר פסטורלי למדי, יש לומר, מוקף ביערות עבותים, במרכזו ארמון עתיק.

"מסיעים את כולם לחלמנו בנפת קולו ושם, בחורבה ישנה שהיתה לפנים ארמון, סוגרים במרתפים את הקבוצה שהובאה, בלי בגדים ובלי הסקה. משם מובילים אותם בקבוצות במשאיות סגורות הרמטית ומצופות פח, המשמשות תאי גזים. המשאית מגיעה לקרחת יער, לבור שנחפר מבעוד מועד, ולידו מחכים הקברנים, גם הם יהודים. ההמתה בתא נמשכת דקות אחדות, אחר כך משליכים את הגופות לבור ומסדרים אותן שכבות – שכבות. המשאית חוזרת לקחת עוד קבוצה, והעבודה נמשכת עד הערב עם הפסקת צהריים. בסוף היום הורגים את הקברנים ביריות. כל התהליך נשמר בסודי סודות" (עמ` 62).
המחנה פעל בשני שלבים: בפעם הראשונה בין דצמבר 1941 ועד אפריל 1943, ולאחר מכן חודשה פעילותו בין יוני 1944 לינואר 1945. מרבית האנשים שהובלו למקום נרצחו תוך שעות בודדות, מעטים האנשים ששרדו זמן ארוך יותר (ואם שרדו, הרי שעבדו כקברנים בד"כ).

הבעיה העיקרית עם חלמנו הייתה, ועודנה, שהגרמנים עשו הכל כדי להסתיר את הנעשה בו. האוכלוסיה בסביבה ידעה היטב מה קורה, אבל מרבית התיעוד (דוגמת מסמכים רשמיים) הגרמני לגבי המחנה הושמד ע"י הגרמנים. יתרה מזאת, באפריל 1943 נהרס המחנה על ידי הגרמנים, הבניינים פוצצו והקברים ההמוניים כוסו, אבל כעבור זמן לא ארוך "נפתח" המחנה בשנית.

בניגוד לשאר מחנות ההשמדה, מחלמנו כמעט ולא שרדו אנשים. מספר השורדים מחלמנו הוא מזערי. שלושה יהודים בלבד. אחד ניצל כי ברח, והשניים הנותרים ניצלו על ידי כוחות השחרור.

עדות ל"הצלחת" המחנה עולה מתזכיר נדיר למדי שנמצא לאחר המלחמה. התזכיר (מתאריך 5 ביוני 1942) מציין כי "בשלושת כלי הרכב שהופעלו מאז צצמבר 1941 נעשו 97 אלף טיפולים (אין ספק שהוא מתכוון כאן לרצח של 97 אלף בני אדם- ההערה כתובה בספר) בלי בעיות מכניות (עמ` 80).

ככל הנראה נרצחו בחלמנו כ320,000 בני אדם, רובם יהודים.

משאית גז, דוגמת המשאיות בהן נעשה שימוש בחלמנו:


הספר מרתק, מתאר לפרטי פרטים (כולל לא מעט פרטים פלסטיים) את הרצח ההמוני בחלמנו ואת מעשי ההתעללות של הנאצים ביהודים ובצוענים.
הדבר היחיד שצרם לי (אבל לא ממש, או יותר נכון, לא בער בעצמותיי) הייתה ההתייחסות לרומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז`. לא מדובר בדמות מופת. במקרה הטוב מדובר בדמות שנויה במחלוקת, אבל נראה לי שהתיאורים הלעגניים כאן נעוצים בעובדה שמחבר הספר עצמו היה בגטו לודז`.

שמואל קרקובסקי נולד בורשה ועבר בילדותו ללודז`. היה חבר בתנוער הנוער הקומוניסטי בגטו לודז`, ונכלא באושוויץ ובונוולד.

היה מנהל הארכיון ביד ושם וחבר בצוות החוקרים של המכון הבני"ל לחקר השואה ביד ושם.

הספר יצא לראשונה ב2001 ובשנת 2009 הוצא במהדורה מחודשת.

ניתן לקרוא את עדויות הניצולים מחלמנו.

לסיכום:
(ולהדיוטות- 4 כוכבים)

חלמנו-כפר נידח באירופה/שמואל קרקובסקי
הוצאת יד ושם, 2009
208 ע"מ.

התאבון לספרים

יום שלישי, 5 בינואר, 2010

זוכרים את הימים בהם לא הבחנתם בין ספרות יפה לסתם ספרות חביבה שלא מותירה רושם?
זוכרים את התחושה הזו שלכם, בזמן שאתם קוראים ספר ומבינים ש"זהו זה- זה ספר טוב באמת"?
"בתחילה היו הזלילות שלי גסות, הוללות, לא ממוקדות, חזיריות- מבחינתי, פה מלא פוקנר היה זהה לפה מלא פלובר- אם כי די מהר התחלתי להבחין בהבדלים הדקים" (עמ` 26).


פרמן הוא כזה. הקטן מבין שלושה עשר (!) אחים, אמא אלכוהוליסטית שלא מתייחסת אליו, וחנות ספרים משומשים במרחק יריקה.
בין ספר לספר מחפש פרמן את מה שכולנו מחפשים- מישהו שיאהב אותו, שיהיה לו אכפת. אבל יש בעיה אחת.

פרמן הוא עכברוש. ואף אחד, כך מתברר לפרמן, לא אוהב עכברושים.

מה נשאר לאדם (או לעכברוש במקרה הזה) בחייו כשאין איש סביבו, רק הספרים מסביב. ופרמן שלנו, שכל חייו גדל במחסן ספרים ישנים, שוקע יותר ויותר בעולמם של הספרים.
"יש פעמים שאני רוצה לחשוב שאת הרגעים הראשונים שלי במאבק הקיום ליוו קרעים של מובי דיק, כמו במצעד ניצחון. זה אולי יסביר את המזג ההרפתקני והמוקצן שלי. בעתות אחרות, כשאני מרגיש מנודה וחריג במיוחד, אני משוכנע שידו של דון קישוט הייתה במעל" (עמ` 15).


בסופו של דבר גם פרמן מוצא אדם שיאהב אותו, אבל בשלב הזה העלילה כבר הייתה פחות מעניינת.


על פניו- הספר קסים, מיועד בעיקר לתולעי (ותולעות) הספרים שבינינו, כי בין השורות בולטת אהבת הקריאה, אבל כמו בהרבה מקרים בהם יש גימיק (ע"ע "הכלב היהודי"), הגימיק מתפוגג עם הזמן.

זה לא ספר שנשאר המון זמן, זה ספר שמיועד לגרום לחיוך.
העטיפה על הספר, יש לציין, מקסימה ומעוררת תאבון.

גם גלי אהבה את הספר, ומורי היה הרבה פחות סלחני ממני.

לסיכום:

(או במילים 2.5 ברבורים מתוך חמישה)

פרמן/סם סוואג`
Firmin/ Sam Savage
מאנגלית: ארז אשרוב
איורים: פרננדו קראהן
הוצאת כנרת, 2009
160 ע"מ

משחק הראיות- פוסט אורח

יום שני, 4 בינואר, 2010

הפעם, תאמינו או לא (ומי שמכיר בטח לא יאמין…) נכתב הפוסט בידי הנסיך:

אתחיל בגילוי נאות:

שלא כמו זוגתי, אינני חובב קריאה מושבע ועל כן מעטים הספרים שאני קורא, ומעטות ההזדמנויות לכך.
לכן גם איני מתיימר להיות מבקר ספרים מקצועי, וכל שאני כותב להלן הן חוויותי כקורא מתחת לממוצע.


בסוף השבוע ולכבוד הנופש הבא עלינו לטובה, נתנה לי הברבורה ספר מתח עברי (ולא מתורגם – כמו בפעמים הקודמות).
מבחינה טכנית לחלוטין, כבר בעמודים הראשונים שמתי לב שהשימוש בשפה מצא חן בעיני הרבה יותר מאשר בספרים מתורגמים.

בהחלט אשתדל לתת משקל יתר לספרות מקור בהמשך דרכי כקורא.

לעומת זאת הסגנון של המספר, השופט אורי דולב, העיק עלי לאורך כל הדרך עד העמוד האחרון.

דולב מוצא עצמו נאשם במשפט רצח, כשיש לו הרבה מה להסתיר, ובאופן אירוני ממוקם בצדו האחר של החוק ממה שהיה רגיל כל חייו.


אולי זוהי דרכם של שופטים (למזלי איני מכיר אף שופט), אך לדעתי הוא טורח יתר על המידה בתיאור רגשותיו ומחשבותיו באופן שמעלה חשד שמא כ-30 אחוז מתוכן הספר הוא רק מילוי וריווח של העלילה, על מנת למשוך זמן ולהרוויח עמודים ולכרות עוד כמה יערות גשם.


כמו בכל עלילת מתח-רצח קלאסית, החשוד העיקרי בעיני הקורא והחוקרים משתנה לסירוגין והראיות נחשפות לאט לאט על מנת ליצור פיתולים בלתי צפויים בקו העלילה.


היה לי נחמד לקרוא קצת על מערכת המשפט בארץ, ועל יחסי המשטרה – הפרקליטות – ובתי המשפט.

מצאו חן בעיני הקישורים בין התפתחויות העלילה לבין אלו שקורים באופרות, אותם אני מכיר מילדות (אמי חובבת אופרות).


אולי היה לי מזל של מתחילים, אך חשדתי במעורבים האמיתיים ברצח כבר מאמצע הספר, וברוצח האמיתי כמה פרקים לפני הסוף.
ויכול להיות שפשוט הרמזים המטרימים לא היו חבויים מספיק טוב, או שהמוטיב של יחסי אב-בן (או אם-בת) הבהב מתחילת הספר כמו אור נאון מקולקל.
אבל מה אני יודע? קיבלתי 60 בבגרות בספרות, וגם זה רק בזכות העובדה שהמקצוע נפל בהגרלה


לסיכום זהו בהחלט ספר שמתאים לחופשה קצרה, או לטיסה למי שקורא מהר.

כן כדאי לקרוא למי שאוהב מתח, ואין לו כבר 90 ספרים אחרים שמחכים על המדף….


את הכריכה האחורית אפשר לקרוא באתר ההוצאה.

משחק הראיות/ליעד שהם
הוצאת כנרת, 2009
287 ע"מ

המדריך התימני לכתיבת אגדות

שבת, 2 בינואר, 2010

"מה אפשר ללמוד מגוש הירק הנע בין לחייהם התפוחות לסרוגין של שני זקנים נאנחים" (עמ` 98).
ברגע ששמעתי על הספר הזה ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו. ספר שמדבר על תימנים, לעיתים צוחק עליהם, מדבר בשפה הציורית של פעם, בהחלט יוכל לעזור לי לצבור נקודות זכות במשפחתו של הנסיך התימני שלי.


אבל בניגוד לשמו של הספר, המבטיח בעיקר הומור, הספר מספק הרבה מעבר לכך, למרות שהחיוך הגדול שנמרח על פניי בזמן הקריאה מעיד שיש פה לא מעט הומור.


מעשה באבינועם (המכונה אבונועם) וקליינמן (יש שיגדירו אותו משוגע, הוא מגדיר עצמו מהפכן) העושים את דרכם ברחבי ישראל במכונית סוסיתא ישנה. דרכם עוברת לא רק באתרים גאוגרפיים שונים, אלא גם במרחבים היסטוריים, אנתרופולוגים וסוציולוגים שונים. מסע מפוכח ומריר משהו, עם לא מעט נוסטלגיה, מתובל תמיד בשפה מדהימה ומענגת- "פיסות הטבע היחידות שהיו זכרון ילדות עמדו להשטף כולן בנהר של אספלט אל תוך גרונות זערוריים של מחשבונים בולעניים, שיוצבו בלתי נראים בנקודות מוסכמות לכל אורך כביש האגרה העתידי" (עמ` 69).


בדרכם הם פוגשים אנשים שונים מקצוות ישראל- בין אם מדובר במארי (יש לומר מוֹרי), המלמד התימני העונה לסטריאוטיפים של פעם, המלמד בעזרת "סעדיה וזכריה", שני מקלות הצלפה (זכריה "זוכר עוון אבות על בנים" וסעדיה "סועד חולים"- עמ` 10), אב שכול שבנו נהרג בתאונת אימונים הזויה, ובין אם מדובר בשכנה הפולניה של אבינועם, בת דמותה של שרה מ"האח הגדול"- "פומרנץ שנאה את כולם, את היטלר ואת הפולנים, את היהודים ואת הערבים, את האלוהים מלמעלה ואת השכנים מלמטה" (עמ` 37).
בכלל, כל דבר שאנו פוגשים בספר מתואר בלשון ציורית וקסומה, אפילו דמותו של כלב השמירה הצה"לי- "הוא כבר שכח איך נתלש מעטיני אמו לבלות את שארית חייו בין מנות האוכל וחילופי המשמרות של החיילים, והזכרונות כולם נמחו אפילו מחלומותיו" (עמ` 94).


קשה להסביר מה כל כך משך בספר הזה.

הספר כתוב בזרם התודעה, כתיבה שאני מתקשה להתחבר אליה, ובלשון ההמעטה לא אוהבת אותה. הפעם, איכשהו זה נראה מתאים. לשונו הציורית של חג`בי נעמה לי מאוד, ליטפה לי את אונות המוח ואיפשרה לי להתעלם מהמגרעות (לעניות דעתי) של כתיבה שכזו.
בסופו של כל פרק בספר ישנו מדריך זעיר לכתיבת אגדה, ואגדה (חביבה למדי) הנמשכת לאורך כל הספר קטעים- קטעים עד לסופו.
בסוף הספר ישנן הערות הסופר לגבי הפונטיקה של מילים מסויימות או תרגומן לעברית.


לסיכום, מה אפשר לבקש מספר? שישעשע אותנו, יגרום לנו הנאה, ירגש, יעניין.

ספרו של חג`בי עושה את הכל, ומשאיר זכרון מתוק בלב.

מומלץ בחום!

ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

המדריך התימני לכתיבת אגדות/יניב חג`בי
הוצאת בבל, 2009
385 עמ`

הערבה האינסופית

יום שלישי, 22 בדצמבר, 2009

"בבוקר שבו זה קרה- כשבא סופו של עולמי הנפלא- לא השקיתי את שיח הלילך שמחוץ לחדר העבודה של אבא" (עמ` 9).


השנה היא 1941. אסתר בת העשר היא `הילדה של אבא`. כמו ילדות אחרות גם היא פחות אוהבת את אמא, שיותר מעמידה לה גבולות, "שחושבת שדי בהורה מפנק אחד לבת יחידה" (עמ` 11).
אסתר חיה לה חיים נוחים למדי בכת למעמד בינוני- גבוה בוילנה.
היא חיה עם משפחתה המורחבת- דודים, דודות, סבתא וסבא, הורים. למרות הכל, כמו כל ילדה בת 10, גם היא מוצאת לא מעט דברים שמשמחים את לבה.


זה לא סיפור שואה "שגרתי". אף נאצי לא התדפק על דלת המשפחה. אף אחד לא מת. עדיין.
מי שכן מופיע בפתח הבית הם הרוסים. משפחתה של אסתר הואשמה בפשע נורא: בורגנות. גזר הדין היה מיידי: הגליה.
היה עליהם לארוז מזוודות ולהתארגן ליציאה. לאן? איש לא ידע.


אסתר, הוריה וסבתה עלו לרכבת: "האור והאוויר חדרו רק מבעד לרווחים הצרים שבין דפנותיו המטונפות. אך למען ההגינות יש לציין שבקר המובל לשחיטה אינו זקוק לקרון מאוורר" (עמ` 28).
עברו שישה שבועות עד שהגיעו ליעדם. שישה שבועות ארוכים בהם נסעו במשך זמן רב, ובחלק מהזמן עצרו בדרך ויכלו לקנות מזון מהאיכרים הרבים שהתגודדו סביבם.
היעד היה הכפר רובוצ`ק הנמצא בחבל אלטאי. סיביר בקיצור.


קצת רקע הסטורי: ביוני 1940 סיפחו הרוסים את וילנה (כחלק מליטא) לברית המועצות. למעלה ממליון איש מתושבי פולין וליטא הוגלו לסיביר באשמת היותם "אוייבי המהפכה". בתחילה הושבו מרביתם במחנות מעצר, אך הפולנים שביניהם קיבלו חנינה לאחר שברית המועצות עברה לצד בעלות הברית במלחמתם בגרמנים, ולכן יכלו להשתחרר ממחנות המעצר (אך לא מסיביר).


זהו ספור השרדותה של משפחה אחת בקור הסיבירי. כולם יצאו לעבוד, אפילו אסתר. כולם רעבו ללחם. כולם חלו. אבל הם שרדו.
בני משפחתם שנשארו בוילנה ולא הוגלו על ידי הרוסים נרצחו כולם בידי הגרמנים, שכבשו את וילנה במהלך שנת 1941.


לא מדברים הרבה על הגלות ההיא בסיביר. זה לא "שואה קלאסית". לא היו בהכרח מחנות, לא היו נאצים. הם גם לא הוגלו בהכרח בשל היותם יהודים, לפחות בהתחלה.
הספר פורסם במקור בשנת 1968, ורק בשנת 2004 תורגם לעברית. אני מניחה שהתרגום המאוחר נובע בין השאר מהעובדה ש"אין כאן שואה"- המוקד כאן אינו על דתם של האנשים, אין כאן נאצים רעים. יש כאן הרבה חוזק נפשי, יש כאן סיפור על יכולתם המופלאה של אנשים להסתגל למצב קשה, רחוק מאוד ממצבם הרגיל.


אסתר האוציג (1930-2009) הייתה סופרת אמריקאית. זהו ספורה האוטוביוגרפי (וספרה היחיד שתורגם לעברית).

הספר פורסם במסגרת "הסדרה הצעירה", והוא מיועד לכיתות ז` ומעלה.

מוקדש לסבתא שלי, שגורשה לסיביר יחד עם בני משפחתה בשנת 1940, בהיותה בת 8. אביה ואחיה התאומים נפטרו שם, וחמשת בני המשפחה ששרדו עלו לארץ.


הערבה האינסופית/אסתר האוציג
The Endless Steppe/ Esther Hautzig
מאנגלית: רון הרן
הוצאת כתר, 2004
228 ע"מ

נטורופתיה-כוח הריפוי העצמי של הגוף

יום שני, 21 בדצמבר, 2009

הנטורופתיה רואה באדם תוצר של המזון שהוא אוכל. ע"פ הנטורופתה האדם מורכב משלושה מימדים: נפשי, רוחני וגופני שמאזנים זה את זה. כל שינוי במימד אחד מוביל ישירות לשינוי במימדים האחרים.


הידעתם שאחד האנשים הראשונים שהטיפו לנטורופתיה היה היפוקרטס, שטען כי מחלה היא תופעה הנובעת מסיבות טבעיות ולכן "גם הטיפול בה צריך להתקיים בגישה טבעית" (עמ` 11)?


בכריכתו האחורית מצהירה המחברת כי "הספר נועד לסייע לכל אחד לשמור על בריאותו- בבחינת רפואה מונעת".

חלקו הראשון של הספר מסביר להדיוט שלא מבין בכך דבר (דהיינו לי) על מה מדובר. מהם מים, פחמימות, שומנים וכו`.

חלקו השני של הספר מפרט מזונות שונים- דגנים, קטניות, פירות וכו`.

חלקו השלישי של הספר מדבר על מניעה וניקוי של רעלים- דוגמת המעי הגס והכבד.
חלקו הרביעי והשמיש ביותר לטעמי: מדבר על בעיות בריאות נפוצות (אלרגיות, בעיות עיכול, הצטננות וכו`).


את הספר הבאתי לביתם של שני אנשים צינים וספקנים: הנסיך ואני.

מתוקף הנסיבות החלטנו לבחור בפרק שדיבר על הנושא שהטריד אותנו קשות באותה התקופה: ההצטננות.


ע"פ הנטורופתיה הסיבה להצטננות נובעת משילוב של שלושה גורמים:

* תזונה לקויה- אנו צורכים יותר מדי פחמימות פשוטות (דהיינו מזונות המכילים סוכר/קמח לבן).

* מצבי מתח גופניים או נפשיים

[ובמאמר מוסגר- הידעתם שתוספת של ויטמין C לאנשים הסובלים מסטרס מקלה עליהם?]

* מחלות כרוניות.

איך אפשר לטפל בהצטננות?
* להמנע מלחלוטין מאכילת מזונות בעלי פחמימות פשוטות וסוכר בכלל.

* להרבות בשתיה: מים, חליטות צמחים, מיצי ירקות מדולדלים במים ומרקים (כדי לשמור על הלחות במערכת הנשימה)


כאמור, זה לא ספר ש"מגלה את אמריקה", אבל אם אתם לא חובבי תרופות, אם אתם מעדיפים לנסות שיטות קצת אחרות- מה אכפת לכם לנסות?


לסיכום, ספר ידידותי למשתמש, קריא, מעניין, מועיל לעיתים.
בפעם הבאה שאחלה, בהחלט אסתכל בספר.

למעוניינים, ניתן לקרוא פרק לדוגמא ואת תוכן העניינים.
את הכריכה האחורית אפשר לקרוא באתר ההוצאה.

נטורופתיה- כח הריפוי העצמי של הגוף/ד"ר גילית שטיינר
הוצאת פוקוס, 2006
386 ע"מ

עזה כמוות (ולא, זו לא אהבה)

יום שלישי, 15 בדצמבר, 2009

"אז עוד לא הבנתי. חשבתי שזה רומנטי, ואין אהבה יפה יותר מהאהבה שלה. הייתי בטוחה שלי בחיים לא תהיה אהבה יפה כזאת, אהבה סוחפת שבה האחד לא יכול לחיות בלי השני"

גלעד, בן קיבוץ מעגן, היה חייל בסדיר כשהשמיים נפלו עליו בפעם הראשונה. הוא נחשד ברצח (אחר כך בהריגה בשוגג) של נערה פלשתינאית במהלך האינתיפאדה הראשונה. הוא היה אז בן עשרים.
באותה תקופה הוא הכיר את עינב, בת קיבוץ שער הגולן. היא הייתה אז בת 17 וחצי, פורחת, מלאת חיים וכשרונות. היא אהבה לכתוב שירה, לצייר. היא למדה באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין, רחוק מהבית, בירושלים.

זו הייתה אהבה בין שני אנשים יפים, מלח הארץ. קיבוצניקים.

די מההתחלה היה ברור שגלעד אוהב מאוד את עינב. הוא דיבר על חתונה, על זה שהוא רוצה לחיות איתה לנצח. בכל רגע פנוי הוא היה מגיע אליה. גם עינב אהבה אותו מאוד, ליוותה אותו בכל מהלך המשפט (הוא הורשע בתחילה, ולאחר ערעור זוכה מחמת הספק). במשך זמן ארוך לאיש לא הייתה סיבה לחשוש, לפקפק.
עד ליום העצמאות בשנת 1991, לאותה שיחת טלפון מבוהלת שקיבלו מעינב.

כשהגיעו אליה, היא הייתה בבסיס. הם שאלו מה קרה, והיא ענתה להם "אם גם אותך היו מכים גם את היית מפחדת". באותו רגע הם כבר הבינו שמה שהיה כבר לא יחזור, ובזמן שניסו להוציא את עינב מהבסיס הגיע למקום גם גלעד. הוא רדף אחרי מכוניתם, ובסופו של דבר גם השתטח על מכסה המנוע, הכל כדי שעינב שלו לא תתרחק ממנו.
מכאן הכל הלך והסתבך.

גלעד לא הסכים לוותר עליה. הוא חיפש אותה אצל כל החברים, התקשר לכולם, הפתיע את כולם בבתים, העיקר למצוא את עינב. אבל עינב לא חזרה אליו. לקיבוץ שלה הוא כבר לא הורשה להיכנס.
והוא כעס. מאוד מאוד כעס.

במוצאי שבת, ה-29 ביוני 1991, בסביבות 23 בלילה, נכנס גלעד דרך מטעי הבננות, בכניסה האחורית, לקיבוץ. הוא חודר לחדר של עינב, יורה בראשה ונמלט מהמקום.
גופתה של עינב מתגלה רק למחרת, כשאמה מגיעה להעיר אותה. מתנוחת הגופה נראה כי היא ישנה בזמן הירי- כולה מכוסה בשמיכה, ורק כפות רגליה בחוץ, כמו תמיד.

בהתחלה טען גלעד שעינב רצתה לירות בעצמה, הוא נאבק בה ואז נפלט כדור. אחר כך טען ששעות קודם לכן פרץ לחדרה, וגילה שהיא יוצאת עם מישהו אחר.
הוא הורשע ב1991 ברצח ונידון למאסר עולם.

בשנת 1996 שמו עלה שוב לכותרות. הוא היה בין הראשונים שניסו לטעון כי היו במצב פסיכוטי בעת ביצוע הרצח. השופטים דחו את טענתו מכל וכל, לאור פעולותיו המחושבות לפני, במהלך, ולאחר הרצח.
אבל גלעד המשיך בחייו. הוא פגש בת זוג. יצא לחופשות. הביא ילד לעולם.

נאסר עליו להמשיך לצאת לחופשות לאחר שאם בנו התלוננה על איומים ומכות מצידו, בעקבות רצונה לעזוב אותו.
אכן, בחור נחמד. איך אומרים, ממש מלח הארץ:

כך לפחות חושב הנשיא שלנו, שמעון פרס, שקצב את עונשו. גלעד שמן יוכל להשתחרר מהכלא בשנת 2027. זה נשמע עוד המון המון זמן, אבל מזה צריך להוריד שליש על התנהגות טובה, ומכאן אנחנו מגיעים לעובדה שעוד חמש וחצי שנים הוא עלול שוב להסתובב בינינו. טוב, אבל אולי הוא השתקם, אחרי הכל, בכל זאת- בחור טוב.

בשנת 1998 הופק סרט תיעודי העונה לשם "עזה כמוות", המתאר את ספור רציחתה של עינב רוגל, ואת המאבק המשפטי של גלעד לצאת לחופשי.
בשנת 2006 הולחן שיר לזכרה של עינב במסגרת "עוד מעט נהפוך לשיר", פרוייקט המנציח שירי חיילים נופלים. השיר, פעמונים, מבוסס על מכתב שכתבה לגלעד, מכתב אותו מצאו הוריה רק לאחר מותה. את השיר שר ההרכב "מטרופולין".

ולמה אני כותבת על זה פה?
גם כי זה עצבן אותי. מאוד.

דווקא היום, כשהאלימות פושה בכל חלקה טובה, לקצוב עונש לרוצח זה במקרה הטוב שיקול דעת קלוקל. במקרה הרע טפשות גמורה.
כי לשחרר אדם, שגם כשישב במאסר על רצח חברתו לשעבר, המשיך ואיים והרביץ לחברתו הנוכחית (אלוהים שיעזור- מי מתחברת לאדם שרוצח את בת זוגו???), זה לשבת ולחכות לרצח הבא.
אבל בעיקר, כי לפני שבועיים- שלושה נתקלתי בספר "מתאים לך ככה כשאת צוחקת", שכתבה יונה טפר בשנת 1999.
כשהייתה רוני בת 14 נרצחה ליה, אחותה החיילת, על ידי החבר לשעבר שלה. רוני, כמו כל נערה בגילה, מתמודדת עם אהבה ראשונה, כשמעל לראשה מתנוסס כל הזמן הפחד והחשש שהאהבה פירושה מוות, האם יכולה להיות אהבה אחרת?
למרות שלא כתוב בשום מקום בספר שהספר נכתב בהשראת סיפורה של עינב רוגל, לא קשה לעשות את ההקבלה (מה גם שגלעד שמן "זכה" להיות אחד הסיפורים היותר מפורסמים וידועים בתקופה ההיא, בין השאר בגלל גילו הצעיר ומראהו).

זה ספר לא פשוט, המדבר על נושא לא פשוט בכלל. הוא כתוב ללא ניקוד ומיועד לילדים החל מחטיבת הביניים.
בימים שבהם כבר לא בהכרח ברור מה טוב ומה רע, עד כמה האלימות מאיימת והאם יש מקום גם לאהבה ולכבוד, אפשר למצוא מקום חם לספר הזה.

לזכור את עינב רוגל, ואת כל הנשים שנרצחו רק כי מישהו שכח שהן לא רכוש.
לזכור את המילים שכתבה, מילים שהושרו מאוחר יותר:

פעמונים
מילים: עינב רוגל
לחן: עופר מאירי
ביצוע: מטרופולין

אני רוצה הפסקה כדי שאוכל לחשוב בשקט ולנשום.
כעסת עליי אתמול,
האשמת אותי ברוע ובקרירות וחשדת שיש לי מישהו אחר.
האשמת אותי בהשתגעות שלך.
אתה מבטיח לי כל פעם שזה לא יקרה שוב וכל פעם זה קורה,
והמילים הלא יפות לא נמחקות.
אתה מצפה אחרי ההתנצלות שהכול יחזור לקדמותו,
ההורים שלי לא יודעים שום דבר.
מרוב בושה אני לא מעיזה לספר להם.

פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי

אמרת לי אתמול שנתחתן במרץ,
איזה חיים יהיו לי אחרי החתונה?
כל דבר קטן שאני אעשה ולא ימצא חן בעינייך אני אחטוף מכות וקללות.
כל פעם שאני ארים קצת את הראש תיתן לי עליו.
לא רוצה חיים כאלה‭!!!‬
כל מה שאני עושה לא טוב בעינייך,
כל דבר מתפרש אצלך בצורה מעוותת,
אתה חושב שרק דרך המחשבה שלך נכונה ושאני צריכה ללכת לפי הדרך שלך.
אז אני לא מוכנה יותר!

פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
מבחינתי כרגע לא עוד!

מתאים לך ככה כשאת צוחקת/ יונה טפר
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999 (מהדורה רביעית ב2002)
165 עמ`