ארכיון פוסטים עם התג "אהבה"

הספר ששבר את ליבי

יום שני, 22 ביולי, 2013

שתיים דובים

"אישי, בעלי הראשון, הזהוב והדק, הסתלק ואיננו. בעל שני- לבן ועבה ואחר- בא תחתיו. עוביו כולו כוח. לובנו לובן מוות. עין השמש לא משזפת אותו, עיני האדם לא שוזפות" (עמ' 20).
זהו סיפורה של רותה, אם שכולה, אישה שבעלה נעלם ונאלם, שאמה ברחה למרחקים.
לא פחות מזה, זהו סיפורה של ישראל של פעם. של ישראל שהייתה, ואיננה, ובמידה רבה טוב שכך.

רבות נכתב כבר על ספרו שליו, "הספר הראשון שמדבר על נקמה ואלימות", כך קראתי בעיתון, וישר אמרתי "הו, זה בשבילי" :lol:. ואכן, הנקמה איומה ונוראה, נקמה חולנית שגרמה לי לשבת ולחשוב שוב ושוב איך מאיר שליו, אדם שנראה כה עדין ונחמד, יכול להיות אכזר כל כך, נקמה אכזרית בהתאם למשל ממנו נלקחה. אבל מעבר לסיפור הנקמה, זהו ספר שמדבר על שכול, על אבל ובעיקר על מה קורה כשהלב נשבר אבל הגוף עדיין מתפקד.

מעשה במשפחה שורשית. מכובדת. מאותן משפחות המכונות "מלח הארץ". כולם יודעים שעם זאב, אב המשפחה, לא מתעסקים. גם אנחנו, הקוראים, נלמד את זה. נכון שיש כל מיני שמועות, אבל על כל משפחות האצולה יש שמועות….

יכולתי לשבת ולנתח שעות את העובדה שהאיש שרוחו נושבת לכל אורך הספר, זאב תבורי, איבד את עינו ומסתובב עם רטיה שחורה; אפשר היה להוסיף ולומר שהוא, כמו תמיד אצל שליו, בן למושבה ותיקה; שהוא היה הראשון שנולדה לו בת במושבה (אם כי יש לציין שמשה דיין היה הילד השני שנולד בקיבוץ דגניה. כמעט זהה). אבל הקריצות הללו, הגם שהוסיפו לנדבך הסופי, האיום- משהו של הספר, פחות עניינו אותי.

כי אותי עניינו רותה ואיתן ונטע. רותה שאהבה את איתן, שאהב את רותה. ונטע, בנם יחידם שנולד מאהבה, וכשמת נדמה היה שלקח איתו את אהבתם "נטע נקבר בבית הקברות ואיתן נקבר בתוך עצמו" (עמ' 147).

כי מה כבר אפשר להגיד כשהילד שלך מת? אפשר לדבר על אשמה. אפשר לדבר על געגוע. אבל איך מדברים על הריק הזה? על מה שנעלם ואיננו?
ושליו, דווקא בקול נשי, עשה זאת היטב: "צעד ועוד צעד, שנה ועוד שנה, שתים עשרה אזכרות שבהן לא השתתף, שינם עשר ימי הולדת שציינתי לבדי, שנים עשר סדרי פסח בלי נטע ובלי אביו, שישב לבד ועישן במשתלה ולא שעה אל הקניידעלך ואל הגעפילטא פיש שדוביק הוציא אליו כמו שמוציאים שיירים לכלב שקשור בחוץ, ומאות ביקורים שלי, בלעדיו, בבית הקברות, והמתנה אחת, ארוכה, לא לנטע, ידעתי שנטע לא ישוב. חיכיתי לאיתן- שיחזור" (עמ' 149).

ספר שהצליח לגעת בי ולהרטיט כל נים ונים בלבי.
לא חוכמה שבכיתי בו, לא חוכמה שרצתי לחבק את העולל. לא חוכמה שנהנתי מהעובדה ששעתיים שלמות ישבתי ובכיתי לי.
לא חוכמה שרותה, המורה לתנ"ך, הזכירה לי את ל', חברתי המורה לתנ"ך. שתיהן חיות את התנ"ך בדרכן, בימי היומיום, וזה חימם לי את הלב.
החוכמה היא שלמרות הכל, למרות כל העלילה שנבנית, בנקודה מסוימת הצליח שליו להקפיא לי את הדם (ומי שמכיר את אהבתי לרוע יודע עד כמה זה קשה), ובעת ובעונה אחת גרם לי לחבק את הספר אל לוח ליבי כשסיימתי אותו.
והיה לי עצוב, כי יש גם משל ונמשל. והנמשל הם אנחנו. ומה שאנחנו מוכנים ויכולים לעשות. וממה אנחנו מוכנים להעלים עין.

אני מודה, אני לא מחובבות שליו. אני מתקשה עם סופרים ישראלים ותיאורים ארוכים- ארוכים.
אבל עכשיו, כשרוחו של הספר עדיין בליבי, כשזעזוע ועצב עוטפים אותי בעת ובעונה אחת, יש לי חשק עז לקרוא עוד ממאיר שליו.

לסיכום, לא לבעלי לב חלש (אבל זכרו, מה שלא הורג- מרגש!!)

שתיים דובים/ מאיר שליו
הוצאת עם עובד, 2013
369 עמ'

תקלה ברגשות

יום ראשון, 16 ביוני, 2013

תקלה ברגשות

"זה עניין של זמן, אני יודעת. זה יכול לקרות כרגע ממש או בעוד שעתיים או שאולי מחר או שבעוד יומיים, ואולי גם את הזה שיהיה בעוד יומיים אני אפספס, אבל לבא אחריו, או לזה שיבוא אחרי הבא אחריו, אני כבר אגיע" (עמ' 29-30)

בעבר הלא- רחוק זו הייתה המציאות בארץ, אבל יותר מכל בירושלים. התחושה הזו שאתה יוצא מהבית, ולא ברור אם תחזור. ואיך. ומתי.
ולא ברור אם תהיה בפיגוע הבא, או שאולי בפיגוע שאחרי זה. ואולי כבר היית בפיגוע, אבל ניצלת ולכן זה לא נחשב.

השנה היא 2001.
גיבורי הספר הם לא האנשים הקטנים. כלומר, הם כן, אבל בנישה ספציפית מאוד.

מעשה בחמישה אנשים. כמו תמיד, גם כאן יש את האישה, את הדוס לשעבר, את הערבי, את האב/הבעל ואת זה שהמשפחה שלו מתפרקת. תמהיל שגרתי למדי בחיים.
חמישה אנשים שעובדים בלב לבו של איזור אסון.

איריס, יהודה, יוחאי, ראיד ובנצי עובדים בתחנת מד"א. הם אלו שמגיעים ראשונים לכל מקום. הם אלו שאוספים את הפצעים, ואת הגופות,
ואת הכאבים עד שהם שוכחים לעצור לרגע, להרגיש. ומכאן גם שם הספר. כשאתה מתמודד עם טראומות יומיומיות, אין לך באמת זמן להרגיש. וכשאתה לא מרגיש, בסופו של דבר יש תקלה ברגשות. במונח מקצועי יותר אפשר לקרוא לזה גם פוסט טראומה.

ספר על חמישה אנשים שמנסים לחיות את חייהם לצידה של טראומה משותפת להם, אבל מעבר לזה- ספר על ירושלים שלפני עשר ומשהו שנים, ירושלים של אנשים שניסו לשרוד, ולא תמיד הצליחו.
"מה זה מה זה מה זה אלוהים אדירים עוד עולה מהם עשן והריח הנורא פשוט נורא בשר שרוף חרוך נמס ושקט איזה שקט איזה שקט שקט ואקום אין סאונד כלום ואין אמבולנסים אף אחד עוד לא הגיע ואין לי כלום שום ציוד פצוע ראשון מפורק אבל בוא נשים יד על הדופק אני יש לי מצפון אין דופק אקס…." (עמ' 64)

זה לא ספר מופת, אבל אני גם לא חושבת שהוא מתיימר להיות כזה.
זה לא ספר מקורי במיוחד, אבל גם החיים לא מקוריים במיוחד.
זה ספר שכן מתאר ברגישות, עם לא מעט ציניות והומור שחור את החיים, וזה ספר שכתוב בצורה טובה ואינטיליגנטית.
זה ספר שמכל דפיו אפשר להריח את ירושלים. אפשר לגעת בה, ולכן אני משוחדת לגמרי 😆 .

ספר ראשון של סופרת צעירה, איילת ליפשיץ- פחיס, שכתבה על עולמה שלה. היא עבדה במשך שמונה שנים כפרמדיקית במד"א ירושלים, ומן הסתם חוותה יותר מפיגוע אחד או שניים. אני, בכל מקרה, מחכה לספר הבא.

לסיכום, לא רק לחובבי ירושלים וER

תקלה ברגשות/איילת ליפשיץ- פחיס
הוצאת מעריב, 2013
324 עמ'

אני לא מפסיקה להתרגש ממך

יום שני, 3 ביוני, 2013

השנה היא 2006. התאריך : 3 ביוני. זה היה מוצאי שבת.
המיקום: מסעדה ידועה במרכז ירושלים.

הוא ישב וחיכה לי על גדר אבן. אני ירדתי מהמונית.
הוא לקח לי ביס מהסטייק, הסיע אותי הביתה וקרא לי "נסיכה".
מאז אני שלו. והוא שלי.

הנסיך שלי, שקנה לי את הדומיין והקים לי את הבלוג.
נסיך שלי, היום אנחנו חוגגים את סוף שבע השנים הטובות.
ממחר- שבע השנים הטובות יותר, טפו טפו טפו.

ואת כל שאר הדברים, אני אגיד בארבע עיניים.

אכילה רגשית

יום חמישי, 11 באפריל, 2013

בת המטבח

"דברים רעים באים בשלשות. אבא שלי מת. אמא שלי מתה. אחר כך, ישנה הלוויה" (עמ' 9)

ג'ני סלווג'יו היא בחורה צעירה, יש שיאמרו מוזרה משהו. היא גרה יחד עם הוריה אחרי שנשרה מהקולג'. היא כמעט לא יוצאת מהבית. היא לא אוהבת לדבר עם אנשים, ובאופן כללי היא נלחצת כשדברים קורים באופן בלתי צפוי.
דמיינו לכם מה קורה לה כשהכל מתפרק.

אכילה רגשית פירושה אכילה שמטרתה טשטוש ופיצוי על רגשות לא נעימים. בדרך כלל אכילה שכזו, בעיקר של מזונות עתירי סוכרים, נובעת מטריגרים רגשיים מגוונים (ע"ע אכזבה, יאוש, צער, חרדה וכו').
במקרה של ג'ני לא מדובר באכילה ממש, אלא במחשבות על אוכל ועל בישול. כך, לדוגמא, כאשר היא נלחצת היא בורחת: "הבצלים, אני זקוקה לרעיון הבצלים, הוא מרגיע אותי. אט-אט מזהיבים, פולטים את הניחוח המוכר, שרידים אחרונים לחריפותו הגולמית מהולים ברמז למתיקות שתבוא. אני מצמידה את מצחי לברכי, מועכת את המגפיים בין החזה לירכיים. המצח שלי חם. הברכיים שלי חמות. רצועות ארוכות ודקיקות שגולחו בפורס הירקות, חצאי סהר מוצקים תחילה שעם הזמן הולכים ומתמוססים. עוד מלח? לא, רק סבלנות. בוחשים. ממתינים. מווסתים את עוצמת האש. ממתינים. בוחשים" (עמ' 18)
.

בזמן האחרון מאוד אפנתי לכתוב ספרים על אנשים הסובלים מאספרגר. ככל הנראה, למרות שאין ממש אבחנה, גם ג'ני היא כזו.

אבל זה לא ספר על התמודדות עם אספרגר.
זה ספר על אהבה לאוכל. יותר במובן של בישול מאשר במובן של לאכול. ג'ני המתמודדת עם אבלה על מותם המפתיע של הוריה, ובכלל עם החיים שאחרי, מבשלת  וחושבת על האוכל. "לאוכל יש כוח. נונה ידעה את זה. גם אמא ידעה. אני יודעת את זה עכשיו. ואף שהוא לא יכול להציל אותי, הוא עשוי לעזור לי בדרך כלשהי. כל מה שיש לי חוץ מאוכל זה יגון."  (עמ' 53).

קצת בדומה ל"טעמה העצוב של עוגת הלימון" (שמודה שמעולם לא הבנתי את סוד קסמו, ונטשתי די מהר), גם כאן מדובר בגיבורה המתקשרת עם סביבתה באמצעות תחושות העולות בבישול. רק שכאן, ג'ני מדברת עם אנשים מתים הנראים בפניה כאשר היא מבשלת את המתכונים שלהם.

זה לא ספר מופת. אין כאן ספור אהבה (מלבד לאוכל).
אבל זה אחד הספרים הללו, שמחממים את הלב, ולא רק בזכות המתכונים (שאחד מהם, העונה לשם "בראוניז קינת-חצות", עוד אעדכן בהמשך 😉 ). הנה עוד שני ציטוטים שנגעו בי:

* "נורמליות מגיעה בהרבה טעמים, וזה לא משנה מה הטעם שלי. זה מה שספר הנורמליות אומר לי. אין כזה דבר, נורמלי, למעשה" (עמ' 94)
*"שיברון לב זה ביטוי מטופש וגם בלתי אפשרי. לבבות לא נשברים. לבבות נמחצים, נפתלים, כואבים. לבבות נקרעים לפיסות רטובות כמו עגבניות משומרות" (עמ' 217)

ג'אייל מקהנרי היא בעלת בלוג בישול. היא גרה בניו יורק וזהו ספרה הראשון. יש לה עוד ספר (58 עמ') שטרם תורגם לעברית. מן הסתם אקרא גם אותו.

לסיכום, לחובבי בישול ואוכל. לא על קיבה ריקה.


בת המטבח/ג'אייל מקהנרי
The Kitchen daughter/ Jael McHenry

מאנגלית: אורטל אריכה
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2012
301 עמ'

תוספת טכנית חשובה: משום מה איני מצליחה להעביר למנויי הבלוג להם יש מייל ב walla עדכונים :cry:.
הנסיך, האמון על הצד הטכני אינו זמין היום, ולכן הבעיה תטופל בהקדם.

הממלכה במלוא כיעורה

יום שני, 8 באפריל, 2013

כיסא פנוי

אני אנגלופילית ידועה. זו לא רק העיר הזו, לונדון. זה המבטא הבריטי שמרעיד מיתר בלבבי.
אלו הנופים של סקוטלנד. אלו הנימוסים של פעם. זו ג'יין אוסטין. זה אפילו, רחמנא לצלאן, ג'יימס בונד (למרות שלבי שייך לרוג'ר מור ולא לסקוטי היהיר-מדי שון קונרי).

אבל את קן לואץ' אני לא אוהבת. אולי כי הוא מספר את האמת על הממלכה ההיא, הרחוקה כל כך. אולי כי הוא מראה שמאחורי הארמונות הזוהרים והרומנים השערורייתים יש גם את העם הפשוט. והעם הפשוט לא חי חיים טובים במיוחד. ויש לומר כי את חוסר אהבתי ללואץ' הייתה הרבה שנים לפני שהצטרף לכל הso-called תרבותיים שונאי ישראל. אבל סטיתי מהנושא…

העיירה פגפורד לא שונה מעיירות אנגליות אחרות. גם בה יש כיכר שוק וכנסייה. גם בה הכנסייה מהווה את מקום המפגש המרכזי. גם בה מרבית ההתרחשויות נותרות בין הקלעים, כי בכל זאת, לא נעים להוציא את הדברים החוצה…
אבל כשחבר מועצת העיר, בארי פראבדר, מת באופן מפתיע כל העיירה נכנסת למרקחה. מי יירש את מקומו?

לקח לי זמן להיכנס לסיפור. היו לא מעט רגעים שאפילו חשבתי לעזוב אותו, אני לא ממש חושבת שכל ספר בהכרח חייבים לסיים.
אבל מתישהו , בסביבות העמוד ה-60 זה קרה. יש את הרגע הזה, שכל אוהבי הספרים מכירים, שבו אנחנו נשאבים לספר ויודעים שזהו. אנחנו חייבים לקרוא אותו. זה לקח זמן, אבל זה הגיע.

אז איך אפשר לכתוב על הספר הזה? יש בו המון דמויות, וכל פעם העלילה מתוארת מזווית מבט שונה. זה לא ממש מבלבל, וזה בהחלט מוסיף עניין.
אז מה יש בספר הזה? הכל. מוות, אהבה, יאוש, אידיאליזם, סמים, אלכוהול, בדידות, גיל ההתבגרות. "החיים האמיתיים". על רוע, ועל אכזריות, ועל כאב. אין כאן טובים או רעים, פשוט אנשים שחיים במקום לא פשוט, ובתנאים לא פשוטים, וחיים פשוט. לכן האסוציאציה שלי לקן לואץ' הייתה חזקה כל כך.

למי שמחפש ספר בסגנון "הארי פוטר", זה לא הספר המתאים. רולינג כינתה את הספר "קומדיה שחורה" וגם לזה לא ממש התחברתי.
זה ספר לא פשוט. הוא השאיר אותי עם (קצת) כאב לב כשסיימתי. יש דמויות חזקות יותר, יש דמויות רעות יותר. אבל זכרו- בספר הזה אין דמויות רעות, יש דמויות שרע להן ;-).

ובדיוק כשסיימתי לכתוב את הסקירה, הודיעו ברדיו שתאצ'ר נפטרה. תאצ'ר הייתה האוייבת הגדולה של המעמדות הנמוכים באנגליה, לפחות למיטב זכרוני הרעוע. והנה עוד סגירת מעגל בסקירה. בעיניי הפרובינציאליות, בכל מקרה, היא לנצח תהיה האישה עם התסרוקת הבלתי אפשרית.

לסיכום, לאנגלופילים ולחובבי קן לואץ'

כיסא פנוי/ג'יי קיי רולינג
The Casual Vacancy/J.K. Rowling
מאנגלית: אסף גברון
ידיעות אחרונות, 2013
558 עמ'

Afterwards

יום ראשון, 10 בפברואר, 2013

 

יש סופרים שאני קוראת כי אני אוהבת אותם. יש סופרים שאני קוראת כי "כולם קוראים". ויש סופרים שאני קוראת כי הם מעצבנים אותי.
כזו היא רוזמנד לאפטון. ספרה הראשון, "אחות", הצליח לעצבן אותי, בעיקר כי אני עדיין לא בטוחה שהבנתי את הסוף שלו.
כבר כשגמרתי לקרוא אותו, היה לי ברור שאקרא גם את ספרה הבא. אני חייבת לתת צ'אנס למישהי שמצליחה לעצבן אותי כל כך.

גרייס קובי היא אישה, רעיה ואם לשניים ממוצעת למדי, בת 39. היא לא מסוג האנשים שתפנו את מבטכם להסתכל אחריה. בינה לבין בעלה יש קשר טוב ואוהב, היא מסורה לילדיה (גם לג'ניפר בת העשרה שבטוחה שלא מבינים אותה), היא עובדת במשרה חלקית, ובקיצור- היא לא שונה מאמהות רבות אחרות.
עד ליום הספורט בבית הספר.

שריפה פרצה בבית הספר. מרבית הילדים לא היו בתוך המבנה, מאחר והיו ביום הספורט. אדם, בנה בן השמונה, נמצא בחוץ, אבל ג'ניפר בת השבע-עשרה לא יצאה…. בלי להסס רצה גרייס לתוך הבניין כדי להציל את בתה.
כשיגיעו, דקות מאוחר יותר, כבאי האש, הם יחלצו את גרייס מחוסרת ההכרה כשהיא מחזיקה בידיה את ג'ניפר. שתיהן סובלות מפגיעות אנושות. שתיהן בקומה.
וכמו בלא מעט סרטים הוליוודיים, מוצאות עצמן גרייס וג'ניפר מחוץ לגופן, כשהן מלוות הן את בני משפחתן ההמומים, והן את חקירת השריפה.

אני חושבת שבמידה רבה הקהל הישראלי יוכל למצוא את עצמו בספר הזה. אנשים לא מעטים בינינו גילו ברגע אחד שעולמם קרס עליהם, שבני משפחה ואנשים אהובים נפגעו בצורה אנושה ברגע אחד. יש כאן התמודדות של משפחה עם שאלות מוסריות לא מעטות- האם להשאיר אדם אהוב בחיים גם כשברור שמת מוות מוחי? כמה להיות בבית החולים ליד הרעיה והבת הפצועות אנוש, וכמה דווקא עכשיו להיות עם הבן, שנשאר ללא פגע, אבל עם פגיעה נפשית קשה.

במקביל יש כאן חקירה של ממש- האם מדובר בהצתה מכוונת, או ש"סתם" בבניין ישן שעלה באש בקלות? האם מדובר במישהו שארב לג'ניפר? האם מישהו רוצה במותה? ולמה?

אם ב"אחות" הגימיק בכתיבה היה מעבר בין זמנים שונים, כעת הגימיק הוא חוויה חוץ- גופית, או יותר נכון- נשים העומדות למות חוקרות את מותן.
כמו ב"אחות", גם כאן מדובר במותחן פסיכולוגי המדבר על הקשר בין אם לבת, בין אב לבנו, בין אח לאחות.

באופן כללי, הספר הזה היה מוצלח יותר לטעמי, והפעם גם הבנתי את הסוף שלו 😆
רוזמנד לאפטון הייתה בעברה תסריטאית, לטעמי היא בהחלט יודעת לכתוב תסריטים מעולים, אני רק לא בטוחה שזה בהכרח מוצלח גם בתור ספרים… לטעמי יש טוויסטים ועלילות שמתאימות יותר לסרטים ותוכנית טלוויזיה, אבל ככלל- יופי של ספר!

למיטב ידיעתי, הספר אמור לצאת בחודשים הקרובים בתרגום לעברית.

Afterwards/ Rosamund Lupton
Hachette Digital, 2011
320 p.

אחות

יום ראשון, 10 בפברואר, 2013

 

עד כמה אנחנו באמת מכירות את האחיות שלנו? האם הזכרונות שלנו כילדות, האם ההיכרות המוגבלת שלנו כשאנו גדלות ומתרחקות, בין אם נפשית ובין אם פיזית, באמת מאפשרת לנו להכיר האחת את השניה? או שאנחנו יותר מדי שקועים בזכרונות העבר, ובאשליות ההווה?

כשביאטריס שומעת שטס, אחותה הקטנה, נעלמה ואיש לא ראה אותה כמה ימים, היא עולה במהירות על מטוס חזרה ללונדון. היא בטוחה שמשהו נורא קרה, כי לא יכול להיות שטס תיעלם בצורה כזו.
שום דבר לא ישכנע אותה, כי היא הרי יודעת מי זו טס, גם כשמתברר שלטס היו חיים שלמים שהיא לא הייתה מודעת להם.
ולכן, כשמוצאים את גופתה של טס, ביאטריס היא היחידה שאינה מאמינה שטס התאבדה.

הספר כתוב כמכתב שכותבת ביאטריס לטס. במכתב היא מתארת את כל השתלשלות העניינים החל מהרגע שקיבלה את שיחת הטלפון ההיא, ועד לנקודת הזמן הנוכחית. השאלה העולה לא מעט בזמן הקריאה היא מהי נקודת הזמן הנוכחית, כי יש כאן שני מישורי זמן מקבילים, בראשון ביאטריס חוקרת את מותה של טס, בשני היא מעידה לקראת המשפט.

אני לא יכולה לומר שזהו ספר מתח מצויין, כי הוא לאוו דווקא מתח. יש כאן לא מעט עניינים משפחתיים תחת פני השטח, שעולים ומציפים את העלילה. אני גם לא יכולה לומר שזהו ספר פרוזה, כי מרכיב המתח אכן קיים.

אני כן יכולה להגיד שצורת הכתיבה של הספר בלבלה אותי. אני חושבת שזו אחת הפעמים היחידות (אם לא ה), שאחרי שסיימתי את הספר הייתי צריכה לקרוא את הסוף שוב, ועדיין לא הבנתי אותו.
זו הייתה חוויה שעצבנה אותי מאוד, אני לא רגילה להרגיש אהבלה אחרי שאני קוראת ספר, אבל זה גם עניין אותי מספיק כדי שאמהר ואקרא גם את ספרה השני, "Afterward", שטרם יצא בעברית.

רוזמנד לאפטון עבדה שנים רבות כתסריטאית בBBC. היא מתגוררת בלונדון עם בעלה הרופא ושני ילדיה.

(כי הסוף עצבן אותי)

אחות/רוזמנד לאפטון
Sister/Rosamund Lupton
מאנגלית: עדית שורר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
406 עמ'

The Meryl Streep Movie Club

יום שישי, 25 בינואר, 2013

יש ספרים שלעולם לא יתורגמו לעברית (מצטערת, אמא…). בישראל כל תרבות "מועדון הקריאה" או "מועדון הסרט" לא ממש קיימת, ולכן הנושא פחות ידבר לקהל הישראלי.
כזה הוא הספר הזה. קליל, משעשע לעיתים, מדמיע לעיתים, המלא בדמויות נשיות מלאות תקוות, פחדים וחרדות. בדיוק כמו כולנו.

אחרי זמן רב בו לא נפגשו או דיברו יותר מדי, מוצאות עצמן איזבל, ג'ון וקייט חולקות שוב חדר בפונדק קטן במיין.
בין טיפול בעצמן, בפונדק ובדודתן החולה, הן מתחילות לדבר, כשברקע מעודדת אותן דמותה של מריל סטריפ, גיבורת הסרטים המוקרנים מדי שבוע בפונדק.באמצעות סרטיה המפורסמים, דוגמת "קרמר נגד קרמר", "הגשרים של מחוז מדיסון" וכו' הן לומדו על עצמן ועל האחרות, ומגלות בהן כוחות שלא היו מודעות לקיומן.

בדומה לספרים קלילים רבים אחרים, גם בספר זה הדמויות הנשיות הן קלישאיות במקצת. איכשהו תמיד הסוף יהיה טוב ויכלול גבר מקסים ותומך, וזה קצת עצבן אותי (וכל כך לא תואם את דמותה העצמאית למדי של מריל סטריפ!)

לסיכום, ספר לא רע לימי הקיץ בהם אי אפשר ממש להתרכז, או סתם כדי לאוורר את הראש בשבת קלילה  (לחובבי ספרות נשית ומריל סטריפ בלבד)

The Meryl Streep Movie Club/ Mia March
Gallery Books, 2012

354 p.

נוסחה (לא) מנצחת

יום שני, 7 בינואר, 2013

 

ריי חי חיים מחורבנים. אין דרך טובה יותר לומר את זה. הוא חי חיים כאלה כבר שבע עשרה שנה.
מייגן חיה את החלום האמריקאי, וחיה לה בפרברים יחד עם משפחתה האוהבת. היא מאושרת, אבל מתגעגעת לחיים הסוערים שהיו לה פעם, לפני שבע עשרה שנה.
הבלש בלום הוא בלש מוערך, שלא יכול לשכוח את סטוארט גרין, שנעדר כבר שבע עשרה שנה ללא סימן חיים.
או במילים אחרות: יש כאן קבוצה של אנשים שמושפעת מאירוע בעבר, כשכל אחד מהם מושפע בצורה שונה ורואה אותו בצורה שונה.

הרלן קובן חביב עלי מאוד. למען האמת, יש לי מדף שלם (וצבעוני) בבית של כל ספריו.
מאוחר יותר התאהבתי גם בדמותו של מיירון בוליטר, גיבור סדרת ספרים אחרת שלו. ובקיצור- אין ספר שקובן כתב ולא קראתי. באמת.
אני כותבת את זה בנימה מצטדקת משהו. כי קובן, כמו גרישם, סופר שבזמנו קראתי את כל ספריו עד שעייפתי, וכמו למעשה כל סופר סדרתי, כותב בנוסחאות. תמיד מדובר בחיי פרברים. תמיד יהיה אדם עם עבר מסתורי שחוזר לדפוק על דלתו. תמיד יהיה האדם האחר, שסוחב אשמה (מוצדקת או לא) על דבר שקרה (או לא).

אבל הפעם, נוסחה או לא, העלילה לא מאוד מקורית. התחושה שליוותה אותי לאורך כל הספר הייתה שאת הגיבורים הללו פגשתי כבר בספרים אחרים, וגם דמויות שנראות מעט יותר מקוריות היו קלישאיות.

מה שכן, הטריילר של הספר חביב ביותר.

לסיכום, אכזבה גדולה מאוד. (ובשפת הכדורגל, הנפתי כרטיס צהוב. אם יהיו עוד אכזבות, יש עוד מספיק סופרים בים)

(למכורי קובן בלבד, וגם זה- עם ציפיות נמוכות בלבד)
תישאר קרוב/ הרלן קובן
Stay close/ Harlan Coben
מאנגלית: ירון פריד
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
383 עמ'

המסע הבלתי סביר (בעליל) ללב שלי

יום שני, 10 בדצמבר, 2012

הרולד פריי היה יכול להיות סתם (עוד) פנסיונר טרי. איש אפרורי למדי, בעל שגרת חיים קבועה וטקסים ידועים מראש.
כמו אנגלים רבים, גם הוא חי לו בבית קטן עם אשה אפרורית לא פחות, גם הוא התנחם בשתיית תה ובפתרון תשבצים בימי ראשון בבוקר.
כאמור, הכל היה די סתמי. עד לאותו יום שלישי שבו קיבל הרולד מכתב.

"הרולד היקר. אני מניחה שהמכתב הזה יפתיע אותך"… (עמ' 10)
כך היא כתבה לו. ואכן, ההפתעה הייתה רבה. קוויני הנסי, ידידה ותיקה שנעלמה מחייו לפני שנים כה רבות, כתבה לו מההוספיס שבו היא שוהה. ימיה ספורים, והיא חושבת עליו, כך כתבה.

הרולד, כמו כל אנגלי טוב, כותב לה מכתב יבשושי למדי כתגובה:
"קוויני היקרה, תודה על מכתבך. אני מאוד מצטער. שלך, באיחולים מכל הלב, הרולד (פריי)" (עמ' 13)

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, מן הסתם סיפורנו לא מסתיים כאן.
כי הרולד כבר לא סתם פנסיונר. בין הבית לבין תיבת הדואר הרולד מגיע להחלטה. אולי כפיצוי על טובה שעשתה לו חברה טובה, אולי כמעין כפרה על חיים שלמים של צער, הוא מחליט ללכת לבקר את קוויני. ללכת. פשוטו כמשמעו. המרחק אגב, אם אתם מתעניינים, הוא בסביבות ה1000 ק"מ.
הרולד צועד. בדרכו הוא יפגוש אנשים לא מעטים. רובם יעודדו אותו, חלקם יצחקו עליו, חלקם יתנו לו פיסה מעצמם, אבל בעיקר הרולד חושב. הוא חושב על השנים חשלפו להן, על המשקעים והכעסים והאכזבות עשו את שלהם, על המרחק והניכור בינו לבין אשתו, מורין, ועדיין היא זו שעליה הוא חושב רוב הזמן. שעליה הוא מצטער רוב הזמן. עליה ועל דיוויד, בנם הנעדר המשותף.

זה לא שהעלילה של הספר מקורית במיוחד. פורסט גאמפ עשה את זה לפניו. (זוכרים את הצעידה של פורסט, שלפתע פתאום מוצא עצמו מלווה בעדר רב של מאמינים? גם להרולד זה קורה…). לפני מספר שנים יצא סרטו של דיוויד לינץ' "סיפור פשוט", שסיפר את סיפורו (האמיתי!) של אלווין סטרייט שבגיל 73 עלה על מכסחת דשא חשמלית כדי לבקר את אחיו המתנכר שחי במרחק 390 ק"מ. המסע שלו על גבי המכסחה (שמהירותה 8 קמ"ש) נמשך שישה שבועות. להרולד זה לקח בערך שלושה חודשים (מאמצע אפריל עד מתישהו ביולי). בשני המקרים מתברר שהמסע חשוב יותר מאשר ההגעה עצמה.
אני לא יודעת בדיוק מה נגע בי בספר הזה. ציניקנית שכמותי בדרך כלל לא נמסה כל כך מהר על ידי דמויות זקנות שמכות על חטא, אבל אולי זה השמים שהיו קודרים בשבוע שקראתי את הספר, אולי זו אנגליה שאני כל כך אוהבת, ואולי אני סתם מתרככת לעת זיקנה, אבל הספר הזה חדר לי ישר ללב.

מילה טובה על הכריכה (אויירה על ידי Andrew Davidson) בהחלט קסם לי- משהו בתמימות של המוקסינים.. תמימות שכבר לא ממש קיימת היום, לא?

רייצ'ל ג'ויס היא תסריטאית החיה באנגליה. זהו ספרה הראשון. הוא מועמד לפרס בוקר 2012, ולא מזמן היא זכתה בפרס "תגלית השנה" מטעם אגודת הסופרים בבריטניה.
באתר הסופרת אפשר לראות את העיצובים השונים של הספר (בתרגומיו השונים). מקסים!
וכאן אפשר לראות טיזר לספר (שנעשה באופן חובבני אבל בהחלט משקף את רוח הספר).

לסיכום, יש ספרים שאני קוראת כדי למלא חלל. יש ספרים שאני קוראת כדי לשחרר מועקה. יש ספרים שאני קוראת כי משהו בכריכה משך אותי.
ויש ספרים שאני קוראת, ואחר כך רוצה לקרוא אותם שוב (רק אל תספרו לחמותי שתחיה, שאני צוחקת עליה שוב ושוב על זה שהיא קוראת את אותם הספרים פעמים רבות).

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי/ רייצ'ל ג'ויס
The Unlikely pilgrimage of Harold Fry/ Rachel Joyce
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת זמורה ביתן, 2012
297 עמ'