ארכיון פוסטים עם התג "בישול"

אכילה רגשית

יום חמישי, 11 באפריל, 2013

בת המטבח

"דברים רעים באים בשלשות. אבא שלי מת. אמא שלי מתה. אחר כך, ישנה הלוויה" (עמ' 9)

ג'ני סלווג'יו היא בחורה צעירה, יש שיאמרו מוזרה משהו. היא גרה יחד עם הוריה אחרי שנשרה מהקולג'. היא כמעט לא יוצאת מהבית. היא לא אוהבת לדבר עם אנשים, ובאופן כללי היא נלחצת כשדברים קורים באופן בלתי צפוי.
דמיינו לכם מה קורה לה כשהכל מתפרק.

אכילה רגשית פירושה אכילה שמטרתה טשטוש ופיצוי על רגשות לא נעימים. בדרך כלל אכילה שכזו, בעיקר של מזונות עתירי סוכרים, נובעת מטריגרים רגשיים מגוונים (ע"ע אכזבה, יאוש, צער, חרדה וכו').
במקרה של ג'ני לא מדובר באכילה ממש, אלא במחשבות על אוכל ועל בישול. כך, לדוגמא, כאשר היא נלחצת היא בורחת: "הבצלים, אני זקוקה לרעיון הבצלים, הוא מרגיע אותי. אט-אט מזהיבים, פולטים את הניחוח המוכר, שרידים אחרונים לחריפותו הגולמית מהולים ברמז למתיקות שתבוא. אני מצמידה את מצחי לברכי, מועכת את המגפיים בין החזה לירכיים. המצח שלי חם. הברכיים שלי חמות. רצועות ארוכות ודקיקות שגולחו בפורס הירקות, חצאי סהר מוצקים תחילה שעם הזמן הולכים ומתמוססים. עוד מלח? לא, רק סבלנות. בוחשים. ממתינים. מווסתים את עוצמת האש. ממתינים. בוחשים" (עמ' 18)
.

בזמן האחרון מאוד אפנתי לכתוב ספרים על אנשים הסובלים מאספרגר. ככל הנראה, למרות שאין ממש אבחנה, גם ג'ני היא כזו.

אבל זה לא ספר על התמודדות עם אספרגר.
זה ספר על אהבה לאוכל. יותר במובן של בישול מאשר במובן של לאכול. ג'ני המתמודדת עם אבלה על מותם המפתיע של הוריה, ובכלל עם החיים שאחרי, מבשלת  וחושבת על האוכל. "לאוכל יש כוח. נונה ידעה את זה. גם אמא ידעה. אני יודעת את זה עכשיו. ואף שהוא לא יכול להציל אותי, הוא עשוי לעזור לי בדרך כלשהי. כל מה שיש לי חוץ מאוכל זה יגון."  (עמ' 53).

קצת בדומה ל"טעמה העצוב של עוגת הלימון" (שמודה שמעולם לא הבנתי את סוד קסמו, ונטשתי די מהר), גם כאן מדובר בגיבורה המתקשרת עם סביבתה באמצעות תחושות העולות בבישול. רק שכאן, ג'ני מדברת עם אנשים מתים הנראים בפניה כאשר היא מבשלת את המתכונים שלהם.

זה לא ספר מופת. אין כאן ספור אהבה (מלבד לאוכל).
אבל זה אחד הספרים הללו, שמחממים את הלב, ולא רק בזכות המתכונים (שאחד מהם, העונה לשם "בראוניז קינת-חצות", עוד אעדכן בהמשך 😉 ). הנה עוד שני ציטוטים שנגעו בי:

* "נורמליות מגיעה בהרבה טעמים, וזה לא משנה מה הטעם שלי. זה מה שספר הנורמליות אומר לי. אין כזה דבר, נורמלי, למעשה" (עמ' 94)
*"שיברון לב זה ביטוי מטופש וגם בלתי אפשרי. לבבות לא נשברים. לבבות נמחצים, נפתלים, כואבים. לבבות נקרעים לפיסות רטובות כמו עגבניות משומרות" (עמ' 217)

ג'אייל מקהנרי היא בעלת בלוג בישול. היא גרה בניו יורק וזהו ספרה הראשון. יש לה עוד ספר (58 עמ') שטרם תורגם לעברית. מן הסתם אקרא גם אותו.

לסיכום, לחובבי בישול ואוכל. לא על קיבה ריקה.


בת המטבח/ג'אייל מקהנרי
The Kitchen daughter/ Jael McHenry

מאנגלית: אורטל אריכה
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2012
301 עמ'

תוספת טכנית חשובה: משום מה איני מצליחה להעביר למנויי הבלוג להם יש מייל ב walla עדכונים :cry:.
הנסיך, האמון על הצד הטכני אינו זמין היום, ולכן הבעיה תטופל בהקדם.

בצק אלים

יום שני, 24 באוקטובר, 2011


אז נתחיל בדבר הכי הכי חשוב- אני אוהבת לאכול. אני אוהבת לאכול אוכל טעים, אני אוהבת לבשל, ובעיקר- אני אוהבת לבשל אוכל לא מסובך (אבל ערב לחך).

לבלוג "בצק אלים" התוודעתי מספר חודשים אחרי שעברתי לגור עם הנסיך, כשמלאי המתכונים שלי התחיל להדלדל, ורציתי להקסים אותו בכוחותיי הנשיים הדגולים שכן אמרו כבר לפני שהדרך ללבו של הגבר עוברת דרך קיבתו.
יתרונו של הבלוג הוא לא רק בפשטות המתכונים שבו, אלא בעיקר בעובדה שהמתכון, או יותר נכון תהליך הבישול, מלווה בלא מעט תמונות שעוזרות להבהיר אי אלו דברים למתקשים בהבנה, הווה אומר נשים בהריון שמתבלבלות ושמות קודם פירורי לחם ואז ביצה (לא לצחוק, אני עשיתי את זה 😳 ).

קוראיי הנאמנים (לא כולל אלו שמפחדים לחזור הביתה אם הם לא קראו 😉 ) בוודאי תוהים על מה ולמה אני כותבת על הבלוג, שהרי אני עוסקת בספרים בעיקר. ובכן, נפל דבר.

אני חושבת שזו אחת הפעמים הבודדות שנתקלתי בהן בבלוגיה הישראלית (אשמח לקבל תיקון באם אני טועה) בהן בעלת בלוג מוציאה לאור חוברת במקביל לפרסום הבלוג.
יותר נכון, אני חושבת שזו הפעם היחידה שבה אני אישית רכשתי חוברת מתכונים מבלוגרית. אני חייבת להודות שהיססתי מעט, שהרי בינינו, למה צריך לשלם על מתכונים, יש כל כך, כל כך, אבל כל כך הרבה מתכונים ברשת, אבל זה היה ממש שווה את זה.
בחוברת ישנה 17 מתכונים שלא פורסמו בבלוג. לכל מתכון שכזה נפתח דף סודי בבלוג, מה שהוסיף לניחוח האוכל גם ניחוח של קונספירציה ואליטיזם, אז מה צריך יותר מזה?

עד כה נוסו ארבעה חמישה מתכונים מהחוברת. היום ינוסה מתכון נוסף. הנסיך אנין הטעם אהב שלושה ארבעה מתוכם (אבל זה לא משנה, כי אני אהבתי את כולם), ואפילו העולל הביע התלהבות.

בעלת הבלוג, העונה לשם מאיה, היא בחורה נחמדה למדי שהתחילה לתעד את הרפתאותיה הקולניריות בשנת 2007. נכון לרגע זה היא לומדת תואר ראשון בניהול וקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וכותבת את טור האוכל השבוי במוסף "זמנים מודרניים".
מצד אחד, עלי להוסיף, לכו תסמכו על מישהו שלא אוהב אבטיח… 😯
מצד שני, החבר שלה הוא זה ששוטף את הכלים בבית, אז יש בה משהו קסום… 😆

לצערי המאוד מאוד רב, התבקשתי שלא להעתיק מתכונים מהחוברת, ולכן כל מה שאני יכולה לעשות זה להפנות אתכם לאחד המתכונים בבלוג (דווקא אחד המסובכים יותר, אבל שווה!).

לסיכום, אם לא הבנתם…
קנו את החוברת. היא לא עולה הרבה (50 ש"ח). היא נשלחת בדואר די מהר. היא טעימה (העולל טעם!).

וגילוי נאות אחרון: לא קיבלתי ולו שקל עבור סקירה זו. עזבו שקל, אפילו עוגיה לא קיבלתי. !

ג'ולי וג'וליה

יום ראשון, 4 באפריל, 2010

השנה היא 2002, ניו יורק שלאחר ה11/09.
ג'ולי היא אשה בת 30, שחייה לא ממש הולכים לכיוון שהיא רצתה. היא רצתה להיות סופרת, היא רצתה להיות מישהי חשובה, ובינתיים היא תקועה לה בדירה קטנה מעל פיצריה בקווינס.
יום אחד בעלה המקסים מציע לה לפתוח בלוג. היא יודעת לכתוב, זה יכול להיות נחמד.
ותאמינו לי, הוא לא יודע מה הוא עשה (תשאלו את הנסיך 😉 ) ….

השנה היא 1948, פריז שלאחר מלחמת העולם השניה.
ג'וליה היא אשה בת 36, שלא יודעת ממש מה לעשות עם עצמה.
בעלה, איש משרד החוץ, עסוק בעבודתו, ובסביבתה הנשים לא עובדות.
יום אחד בעלה מציע לה ללכת ללמוד בישול. היא אוהבת לאכול. זה יכול להיות נחמד.
ותאמינו לי, הוא גם לא ידע מה הוא עושה….

ג'וליה היא ג'וליה צ'יילד. האשה שאלפי אמריקאים אוהבים ומכירים כטבחית שהצליחה ללמד אותם לבשל. אם תרצו, רות סרקיס של ארה"ב. את עיקר תהילתה היא רכשה בזכות הספר "Mastering the art of French Cooking", שנועד ללמד אמריקאיים (שלא החזיקו בטבח פרטי) לבשל אוכל צרפתי.

ג'ולי היא ג'ולי פאוול. היא מחליטה לכתוב בלוג הנקרא "פרוייקט ג'ולי/ג'וליה" (הבלוג עצמו די משעשע, שווה להיכנס ללינק). המטרה: להכין את כל המתכונים מספרה של צ'יילד בתוך שנה, או אם תרצו- להכין 536 מתכונים ב365 ימים.
כמו כל בלוגרית, גם ג'ולי לא באמת מאמינה שמישהו קורא את הבלוג שלה. היא תוהה את מי מעניינות בכלל המחשבות שלה.
ותוך כדי כל התהיות הללו, ג'ולי לומדת לבשל. ולומדת להכיר, קצת יותר, בערך עצמה.

ג'ולי היא אשה שיכולתי להזדהות איתה.
לשנינו יש בעלים צדיקים גדולים, שעודדו אותנו לפתוח בלוג, ולא ידעו מה יקרה… שתינו אוהבות לבשל (אם כי אני לא הייתי פותחת בלוג בישול), שתינו היינו די אבודות ללא הבלוג.

אני אוהבת סרטים הקשורים לאוכל (דוגמת "החגיגה של באבט), שהם חגיגה לעיניים וממלאים את הפה בריר.
את דמותה של ג'וליה צ'יילד משחקת מריל סטריפ. אני חייבת להודות שהדמות הייתה מעצבנת, בעיקר מבחינת האינטונציה שלה, אבל בדיעבד, אחרי שחקרתי ברחבי הרשת, גיליתי שהיא אכן דומה להפליא לצ'יילד. לא סתם זכתה סטריפ בלא מעט פרסים על הופעתה בסרט.
את דמותה של ג'ולי משחקת השחקנית איימי אדאמס, ששיחקה גם ב"ספק" וב"לילה במוזיאון". אני מאוד אהבתי אותה בסרט.
והבמאית היא לא אחרת מאשר נורה אפרון, שאני מאוד אוהבת אותה.

בסרט הזה, מלבד המתכונים, יש ספור לא רע בכלל, מצחיק לעיתים, על בחורה קריזיונרית אחת, בעצם שתיים, ועל בעל אחד שאוהב מאוד, בעצם שניים.
סרט מומלץ בכל לב.

מסוקרנים? הנה הטריילר.

והנה, אני כבר יודעת מה אני רוצה מתנה ליום ההולדת ההולך ומתקרב (רמז, רמז)….