ארכיון פוסטים עם התג "זיקנה"

המסע הבלתי סביר (בעליל) ללב שלי

יום שני, 10 בדצמבר, 2012

הרולד פריי היה יכול להיות סתם (עוד) פנסיונר טרי. איש אפרורי למדי, בעל שגרת חיים קבועה וטקסים ידועים מראש.
כמו אנגלים רבים, גם הוא חי לו בבית קטן עם אשה אפרורית לא פחות, גם הוא התנחם בשתיית תה ובפתרון תשבצים בימי ראשון בבוקר.
כאמור, הכל היה די סתמי. עד לאותו יום שלישי שבו קיבל הרולד מכתב.

"הרולד היקר. אני מניחה שהמכתב הזה יפתיע אותך"… (עמ' 10)
כך היא כתבה לו. ואכן, ההפתעה הייתה רבה. קוויני הנסי, ידידה ותיקה שנעלמה מחייו לפני שנים כה רבות, כתבה לו מההוספיס שבו היא שוהה. ימיה ספורים, והיא חושבת עליו, כך כתבה.

הרולד, כמו כל אנגלי טוב, כותב לה מכתב יבשושי למדי כתגובה:
"קוויני היקרה, תודה על מכתבך. אני מאוד מצטער. שלך, באיחולים מכל הלב, הרולד (פריי)" (עמ' 13)

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, מן הסתם סיפורנו לא מסתיים כאן.
כי הרולד כבר לא סתם פנסיונר. בין הבית לבין תיבת הדואר הרולד מגיע להחלטה. אולי כפיצוי על טובה שעשתה לו חברה טובה, אולי כמעין כפרה על חיים שלמים של צער, הוא מחליט ללכת לבקר את קוויני. ללכת. פשוטו כמשמעו. המרחק אגב, אם אתם מתעניינים, הוא בסביבות ה1000 ק"מ.
הרולד צועד. בדרכו הוא יפגוש אנשים לא מעטים. רובם יעודדו אותו, חלקם יצחקו עליו, חלקם יתנו לו פיסה מעצמם, אבל בעיקר הרולד חושב. הוא חושב על השנים חשלפו להן, על המשקעים והכעסים והאכזבות עשו את שלהם, על המרחק והניכור בינו לבין אשתו, מורין, ועדיין היא זו שעליה הוא חושב רוב הזמן. שעליה הוא מצטער רוב הזמן. עליה ועל דיוויד, בנם הנעדר המשותף.

זה לא שהעלילה של הספר מקורית במיוחד. פורסט גאמפ עשה את זה לפניו. (זוכרים את הצעידה של פורסט, שלפתע פתאום מוצא עצמו מלווה בעדר רב של מאמינים? גם להרולד זה קורה…). לפני מספר שנים יצא סרטו של דיוויד לינץ' "סיפור פשוט", שסיפר את סיפורו (האמיתי!) של אלווין סטרייט שבגיל 73 עלה על מכסחת דשא חשמלית כדי לבקר את אחיו המתנכר שחי במרחק 390 ק"מ. המסע שלו על גבי המכסחה (שמהירותה 8 קמ"ש) נמשך שישה שבועות. להרולד זה לקח בערך שלושה חודשים (מאמצע אפריל עד מתישהו ביולי). בשני המקרים מתברר שהמסע חשוב יותר מאשר ההגעה עצמה.
אני לא יודעת בדיוק מה נגע בי בספר הזה. ציניקנית שכמותי בדרך כלל לא נמסה כל כך מהר על ידי דמויות זקנות שמכות על חטא, אבל אולי זה השמים שהיו קודרים בשבוע שקראתי את הספר, אולי זו אנגליה שאני כל כך אוהבת, ואולי אני סתם מתרככת לעת זיקנה, אבל הספר הזה חדר לי ישר ללב.

מילה טובה על הכריכה (אויירה על ידי Andrew Davidson) בהחלט קסם לי- משהו בתמימות של המוקסינים.. תמימות שכבר לא ממש קיימת היום, לא?

רייצ'ל ג'ויס היא תסריטאית החיה באנגליה. זהו ספרה הראשון. הוא מועמד לפרס בוקר 2012, ולא מזמן היא זכתה בפרס "תגלית השנה" מטעם אגודת הסופרים בבריטניה.
באתר הסופרת אפשר לראות את העיצובים השונים של הספר (בתרגומיו השונים). מקסים!
וכאן אפשר לראות טיזר לספר (שנעשה באופן חובבני אבל בהחלט משקף את רוח הספר).

לסיכום, יש ספרים שאני קוראת כדי למלא חלל. יש ספרים שאני קוראת כדי לשחרר מועקה. יש ספרים שאני קוראת כי משהו בכריכה משך אותי.
ויש ספרים שאני קוראת, ואחר כך רוצה לקרוא אותם שוב (רק אל תספרו לחמותי שתחיה, שאני צוחקת עליה שוב ושוב על זה שהיא קוראת את אותם הספרים פעמים רבות).

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי/ רייצ'ל ג'ויס
The Unlikely pilgrimage of Harold Fry/ Rachel Joyce
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת זמורה ביתן, 2012
297 עמ'

אוכלי הגחלים

יום ראשון, 21 בנובמבר, 2010

מרדכי גרינשטיין מתבייש. הוא כל כך מתבייש עד שהוא קובר עצמו בעבודה כל היום, ובערב הולך שעות בחושך עד לביתו.
הוא כל כך מתבייש, עד שהוא נוכח נפקד בחייו. למעשה, אם תרצו, אין לו ממש חיים. משפחה- אין, חברים- אין, עבודה- אין (הוא יצא לפנסיה למרות שביקש להאריך את שנות עבודתו), אהבה- אין.

בגיל 71 מרשה לעצמו מרדכי לעשות דבר שמעולם לא עשה- להתחבר לקבוצת אנשים שלא פגש מעולם ולנסוע למקום לא ידוע, לתאילנד.

בתאילנד פוגש מרדכי שוב את עברו: את מארק גרינשטיין, צעיר פולני מטורזן ויהיר, שחי את חייו כאילו אין מחר, עד שהכל משתבש.
מארק לא מתבייש. הוא שורד. הוא עושה הכל כדי לשרוד.

וכשדורה, אלמנה שמשתתפת בטיול, נכנסת לחייו של מרדכי, האיזון בין מרדכי למארק מופר פתאום.

אני חייבת להודות שהגעתי לספר הזה בחשדנות רבה. אני לא חובבת ספרות מקורית, וספרות שואה שמתרחשת בתאילנד נראתה לי קצת, איך לומר, חשודה.
אבל מעבר לתפאורה יש כאן דיון בשאלה חשובה, לא רק בהקשר ה'שואתי'- עד כמה העבר שלנו אחראי על עתידנו? מתי מותר לנו לסלוח לעצמנו, והאם צריך בכלל?

לסיכום, זה לא ספר מופת. חלק מהזמן תהיתי על מה ולמה היה כ"כ הרבה רעש סביבו, ואז הגיע הסוף שהאיר את כל הספר באור חדש.

(בגלל הסוף, אחרת זה היה "רק" 4 ברבורים, אבל הנושא חשוב- ובקיצור- כדאי מאוד)

לדף הספר באתר ההוצאה.
קומונת "גם ספרים" אירחה את גיל אילוטוביץ
ובאופן מקרי למדי, ישנו מפגש עם הסופר ביום חמישי הקרוב ברמת גן.

אוכלי הגחלים/ גיל אילוטוביץ
הוצאת עם עובד, 2009
286 עמ'

שלושים יום/יומן אבל

יום שני, 21 ביוני, 2010

סבא'לה שלי,

שלושים יום עברו, ומה אוכל להגיד?

"הנה כך אוכל להגדיר את האבל שלי.
הוא אינו מתבטא ישירות בבדידות, בחיי המעשה וכו'. שם יש בי מין נינוחות, שליטה שבגללה ודאי נדמה שאני מתייסר פחות מכפי שהיה אפשר לחשוב. הוא נמצא במקום שבו שב ונחתך קשר האהבה, ה"אהבנו זה את זה". הנקודה בוערת ביותר בנקודה המופשטת ביותר" (עמ' 45).

לפני שלושים יום קברנו אותך, והחיים ממשיכים.

עוד לא הספקנו לגמרי לעכל, עוד לא הספקנו להפרד לגמרי.
עדיין כל יום שישי אני רוצה לומר, כמעט אומרת, "שבת שלום סבא'לה".

אבל החיים ממשיכים.
ואמא שלי? אמא שלי גם ממשיכה לחיות. היא איבדה אבא.

רולאן בארת איבד אמא.
יום אחרי מות אמו החל בארת לכתוב יומן, בו תיאר את אבלו וגעגיועו.
גם הוא, כמו אמי, סעד את אמו עד שנפטרה (סבתי, שתחיה, עדיין חיה- למען הסר צל צלו של ספק).
בהתייחס לטיפול שלו באמו, ולו כדי לנסות להסביר את הכאב הגדול, כתב:
"במשך חודשים הייתי אמהּ. הרי זה כאילו איבדתי את בתי (כלום יש כאב גדול מזה?. לא חשבתי על כך)" (עמ' 64).

שלושים יום עברו, סבא'לה, וסבתא חיה איתנו, נושמת ומתגעגעת כל כך.
לפעמים אני תוהה, איך אפשר לחיות כשחצי ממך איננו עוד. לפעמים  אני תוהה על חוזקו של אדם, שעבר זוועות ותלאות ועודנו שורד.

"אומרים "תהיה חזק". אולם זמן החוזק הוא הזמן שבו היתה חולה, שבו טיפלתי בה, רואה את סבלותיה, את עצבותה, ונאלצתי להסתתר כדי לבכות. בכל רגע ורגע היה צריך לקבל החלטה, ארשת פנים, וזהו החוזק- עתה החוזק פירושו לרצות לחיות ומזה יש די והותר"(עמ' 49).

רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, כתב יומן המתעד את אבלו על מות אמו. הוא לא התכוון לפרסם אותו. היומן היה גנוז במשך 30 שנה, והוצא לאור רק בשנת 2009 (בצרפת. בארץ הוא פורסם השנה).

סבא'לה שלי,
שלושים יום עברו, והיום נתכנס כולנו ליד קברך.
אני עדיין לא תמיד מעכלת לגמרי שאינך.
אהבתי אותך, אוהבת אותך.

ולגבי הספר?
(כי הוא טוב לתחומו, אבל לא הייתי מסתכלת עליו ו/או קוראת אותו בעיתוי אחר)

יומן אבל/רולאן בארת
מצרפתית: חגית בת עדה
הערות ואחרית דבר: דרור משעני
הוצאת מטר, 2010
219 עמ'

למעלה-UP

יום שבת, 21 בנובמבר, 2009

קארל פרדריקסון היה ילד ממושקף וסקרן. הוא לא דיבר הרבה, אבל חלם לגלות עולמות חדשים, כמו חוקר הארצות הנערץ עליו צ`ארלס פ. מאנץ`.
אלי הייתה ילדה ג`ינג`ית אנרגטית שלא הפסיקה לדבר לרגע (מזכירה מאוד את ציפיטפוט), כתבה יומן הרפתקאות וחלמה להגיע למקום עליו דיבר רבות אותו חוקר, צ`ארלס פ. מאנץ`, מפלי גן העדן.


קארל ואלי נפגשים במקרה ומאז לא נפרדים. הם מתבגרים, מתחתנים, חולמים להגיע לכל אותם מקומות שעליהם חלמו, אבל אתם יודעים איך זה- החיים לוקחים אותנו למקומות שונים ומשונים, וקארל ואלי לא באמת מצליחים לעשות משהו.


כשקארל מחליט לעשות מעשה- זה מאוחר מדי. אלי כבר חולה, ולאחר שהיא נפטרת, גם קארל לא חושב יותר לעשות משהו. הוא רק מחכה לחזור ולהפגש עם אלי.


רגע, אתם בטח אומרים לעצמכם, על מה היא מדברת? UP הוא סרט מקסים, מלא צבע, בלונים, חיות. זה סרט לילדים, לא סרט על זיקנה, מוות וחלומות שלא מתגשמים.


UP הוא אחד הסרטים היותר נוגעים ללב שראיתי בשנים האחרונות.

ילדים יאהבו אותו כי הוא מקסים- האנימציה שלו יפייפיה, הוא צבעוני, מלא הרפתקאות ומרתק.

הורים יאהבו אותו כי הוא מדבר על כל הנושאים שהורים אוהבים שמלמדים את הילדים: על מה זו חברות, איך לקיים הבטחות, לכבד זקנים, ובכלל- לעמוד על שלך אבל גם לכבד אחרים.
"סתם" מבוגרים יאהבו אותו כי זה סרט אמיתי, שמדבר על יסורי ההתבגרות באמת- מה קורה כשאתה גדל, מתבגר, מתחתן. מה קורה לכל החלומות שלך? האם העובדת שלא מימשת אותם הופכת את חייך לכשלון? האם יש אפשרות לצאת להרפתקאות חדשות? ועד איזה גיל?


הידעתם?
* הסרט הוא הסרט התלת ממדי הראשון של פיקסאר, והופץ על ידי דיסני.

* במאי הסרט, פיט דקטר (יוצר "מפלצות בע"מ"), אמר שהרעיון לסרט עלה במוחו כשפנטז איך לברוח מהעולם, כשהכל מסביב מרגיז.
*דמותו של חוקר הארצות צ`ארלס פ. מנץ נקראת על שמו של צ`רלס מינץ, שבשנת 1928 משך אחריו את מרבית עובדיו של דיסני וכך קיבל לידיו את הזכויות על הדמות המצויירת המפורסמת ביותר דאז, אסוולד הארנב (Oswald The Lucky Rabbit), ובכך גרם לדיסני ליצור את מיקי מאוס.
* הדמות עצמה עוצבה בהשראת השחקן ספנסר טרייסי.


טעימה מהסרט אפשר לראות כאן.

לסיכום, סרט שגם גדולים וגם קטנים יאהבו. אני הזלתי לא מעט דמעות.
מומלץ בחום!

"למעלה", ארה"ב (2009), אנגלית