ארכיון פוסטים עם התג "לחץ חברתי"

החברות הכי טובות

יום שישי, 23 בדצמבר, 2011

יש את החברויות הללו, שאנחנו לא באמת מבינים.
אנחנו לא מבינים איך אישה יפה כמו ג'רי הול מתחתנת עם מיק ג'אגר. איך חנון כמו אלכס מסוגל בכלל לדבר עם יפה כמו ליטל.
אני מניחה שלחיים יש איזון משל עצמם, ואנשים מחפשים בחברויות לא רק את הדמיון אלא גם את קרבת האנשים, עד כמה שזה יישמע נורא וציני, שאיתם הם יראו טוב יותר.

גם החברות בין אדי לואלרי הייתה כזו. ואלרי הייתה היפה. אדי החכמה. אמה של ואלרי הייתה מוזרה, בדרכה שלה, אבל מוזרה מגניבה שכזו, בניגוד למשפחתה של אדי שהסתגרה בתוך עצמה לאחר תאונת דרכים טרגית בה נפגע אחיה הגדול של אדי. אדי רצתה להיות כמו ואלרי. היא אהבה אותה כמו אחות, ולכן כשואלרי נפגעה, אדי לא היססה לרגע ועשתה מה שחשבה שהוא הדבר הנכון.
יש את הרגע הזה, שבו כל מתבגר/ת צריכים להחליט האם הם מפתחים משהו שנקרא עמוד שדרה, או שהם מעדיפים את המקום הקוסם-הבטוח-הזמני שנקרא 'להיות אחד מהחבר'ה'. ואלרי בחרה את האפשרות הקלה יותר, ונטשה את אדי במקום הכואב ביותר.

חמש עשרה שנה מאוחר יותר, אדי היא כבר לא אותה שמנה של פעם, אבל היא עדיין סוחבת את משקעי העבר וחיה לה בבדידות שהסתגלה לה. ואלרי עדיין יפה ועובדת כחזאית בתחנת טלוויזיה מקומית.
חמש עשרה שנה מאוחר יותר, ועדיין אדי היא האדם אליו פונה ואלרי כשהיא נמצאת בצרה.

מה תעשו אם פתאום תופיע לכם בדלת תזכורת מהעבר? האם תטרקו את הדלת בפניה, או שתתנו לה שוב מקום, מתוך תקווה שהפעם זה יגמר אחרת?

אני אוהבת את ספריה של ג'ניפר ויינר. זו בהחלט סופרת שאני קוראת כל ספר שהוציאה. כמו רבים מהסופרים, גם אצלה יש תבנית קלאסית שחוזרת על עצמה.
הגיבורה אצלה תמיד תהיה אישה חסרת בטחון, בעלת דימוי עצמי נמוך, במהלך העלילה לומדת משהו על כוחותיה הנפשיים. העלילה תמיד תיגמר בטוב.
הפעם אני מודה שהיא קצת הפתיעה אותי, ואולי בגלל זה גם התחברתי פחות לספר. משהו בפיתולי העלילה קצת טרד את מנוחתי, אבל כספר 'מנקה ראש' הוא עדיין מומלץ.

את הספר קראתי באנגלית, אבל הוא יצא גם בעברית.

לסיכום, לא הספר הכי טוב של ויינר, אבל בהחלט חביב.

 

החברות הכי טובות/ ג'ניפר ויינר
Best friends forever/ Jenifer Weiner
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
318 עמ'

מלחמת השוקולד

יום שבת, 21 במאי, 2011

בעיירה קטנה במסצ'וסטס, בבית ספר קתולי (פרטי) לנערים, מפתיע נער צעיר העונה לשם ג'רי רנו, את כלל אוכלוסיית בית הספר, ובעיקר את עצמו, ומסרב להשתתף במכירת השוקולד השנתית של בית הספר.
ג'רי הוא לא הגיבור הקלאסי. הוא נער צעיר, שאמו נפטרה מסרטן ואביו עסוק בעיקר בעבודתו. הוא לא מהתלמידים המבריקים בכיתה. הוא לא הספורטאי המצטיין. הוא בקושי יודע מיהו ומהו, וכמו לא מעט בני נוער הוא עסוק בעיקר בשאלה איך לשרוד בתיכון. ובכל זאת, ג'רי קם ועומד מול כולם: מול המורים, מול המנהל, מול אגודת התלמידים הסודית לכאורה.

זו אמנם צורה מאוד מופשטת של העלילה, אבל בסופו של דבר "מלחמת השוקולד" מזכיר במידה רבה את "בעל זבוב". שניהם עוסקים בחבורת נערים שמשמשת ראי לחברה האנושית בכלל. אבל אם "בעל זבוב" מתרחש באי מרוחק מכל ציוויליזציה, הרי ש"מלחמת השוקולד" מתרחשת בזירה קשה וקשוחה הרבה יותר: בית הספר התיכון. כאן יש לא רק בני נוער אלא גם מבוגרים, והרוע הוא נחלת הכלל, ללא שיקולי גיל.

ועיקר העיקרים- בעוד שב"בעל זבוב" סופו של הספר נועד להרגיע במעט את הקורא, שהרי בני הנוער חוזרים לציוויליזציה, ושם 'ברור' שיתנהגו אחרת, ב"מלחמת השוקולד" הסוף אינו סוף טוב: הטוב אינו מנצח את הרע, כי לבני הנוער אין לאן לברוח, התיכון הוא מרכז חייהם.

קורמייר, שכתב את הספר בעקבות מעשה אמיתי (בנו הצעיר סירב להשתתף במכירה שכזו, וקורמייר שקע בהרהורים מה היה קורה לו לא היו מכבדים את רצון בנו), סירב לשנות את סוף הספר על מנת להתחבב יותר על הקוראים (ולהימנע מחלק מהגינויים).

מאז פרסומו של הספר, בשנת 1974, הוא נמצא ברשימת 50 הספרים המוחרמים ביותר בארה"ב.
הספר הוחרם בשל הסיבות הבאות:
· תוכן מיני: מדובר בנערים, בתיכון קתולי. יש לא מעט תיאורים של סמי-פנטזיות מיניות ואוננות.
· שפה פוגענית.
· השקפה דתית: מדובר, כאמור, בתיכון קתולי.
· אלימות
· טענה פופולרית הייתה שדמותם של המבוגרים בכלל (והמורים בפרט) מושחרת למדי. המבוגרים מדוכאים, שבורים, מניפולטיבים ומרושעים.

אין ספק שהספר (לפחות בשפת המקור) מלא בתיאורים לא פשוטים, אבל גם החיים בתיכון אינם פשוטים. לטעמי תיאור הנורמות החברתיות בתיכון, כמו גם הסקרנות המינית, שלא לדבר על הסוף שזכה לגינויים רבים, מוסיפים לאמינות העלילה.

למעוניינים:
דף הספר באתר ההוצאה, בו אפשר לקרוא גם את הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי הספר טוב וחשוב, וכי אני שונאת החרמות ספרים כמעט כמו שאני שונאת סופים פתוחים)

מלחמת השוקולד/רוברט קורמייר
The chocolate war/ Cormier, Robert
מאנגלית: אליענה אלמוג
הוצאת כתר, 2006.
220 עמ'

Ninteen Minutes- המלצה חמה

יום שישי, 5 ביוני, 2009

 

פיטר היה מסוג הילדים האלה שכולם מציקים לו. ביום הראשון בגן הילדים ילד מבוגר ממנו לקח ממנו את קופסאת האוכל . מאותו היום הציקו לו, השפילו אותו, ובסופו של דבר אחרי ההשפלה הסופית בקפיטריה של התיכון בו למד הוא נשבר. בוקר אחד הוא קם בבוקר, "ילד טוב ירושלים", לקח מהבית אקדחים/ רובים של אביו, והרג תשעה תלמידים ומורה. זה לקח לו 19 דקות בלבד.
כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.

העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם האלימות (לא מצאתי מילה טובה בעברית לbullying). שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.

עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.

כמו שהבנתם, אני מאוד אוהבת את ג`ודי פיקו, למרות שלא מעט פעמים העלילות שלה די מופרכות. הפעם מדובר בספר הטוב ביותר שלה (כן, לטעמי הרבה יותר מוצלח מ"שומרת אחותי"). ממליצה בכל לשון.

Ninteen Minutes/Jodi Picoult
Hodder, 2007
568 pp.