ארכיון פוסטים עם התג "מיין"

The Meryl Streep Movie Club

יום שישי, 25 בינואר, 2013

יש ספרים שלעולם לא יתורגמו לעברית (מצטערת, אמא…). בישראל כל תרבות "מועדון הקריאה" או "מועדון הסרט" לא ממש קיימת, ולכן הנושא פחות ידבר לקהל הישראלי.
כזה הוא הספר הזה. קליל, משעשע לעיתים, מדמיע לעיתים, המלא בדמויות נשיות מלאות תקוות, פחדים וחרדות. בדיוק כמו כולנו.

אחרי זמן רב בו לא נפגשו או דיברו יותר מדי, מוצאות עצמן איזבל, ג'ון וקייט חולקות שוב חדר בפונדק קטן במיין.
בין טיפול בעצמן, בפונדק ובדודתן החולה, הן מתחילות לדבר, כשברקע מעודדת אותן דמותה של מריל סטריפ, גיבורת הסרטים המוקרנים מדי שבוע בפונדק.באמצעות סרטיה המפורסמים, דוגמת "קרמר נגד קרמר", "הגשרים של מחוז מדיסון" וכו' הן לומדו על עצמן ועל האחרות, ומגלות בהן כוחות שלא היו מודעות לקיומן.

בדומה לספרים קלילים רבים אחרים, גם בספר זה הדמויות הנשיות הן קלישאיות במקצת. איכשהו תמיד הסוף יהיה טוב ויכלול גבר מקסים ותומך, וזה קצת עצבן אותי (וכל כך לא תואם את דמותה העצמאית למדי של מריל סטריפ!)

לסיכום, ספר לא רע לימי הקיץ בהם אי אפשר ממש להתרכז, או סתם כדי לאוורר את הראש בשבת קלילה  (לחובבי ספרות נשית ומריל סטריפ בלבד)

The Meryl Streep Movie Club/ Mia March
Gallery Books, 2012

354 p.

זה מפחיד!

יום שלישי, 7 בדצמבר, 2010


מוקדש לאמא של אורי

"הוא תמיד ניזון היטב מילדים. אפשר היה להשתמש במבוגרים רבים, בלי שאלה ידעו כלל שנעשה בהם שימוש- למבוגרים היו פחדים משלהם, ואפשר היה לפתוח את הבלוטות שלהם כך שהחומרים הכימיים של הפחד יציפו את הגוף וימליחו את הבשר. אבל הפחדים שלהם היו בד"כ מורכבים מדי. הפחדים של הילדים היו תמיד פשוטים יותר, ולרוב הרבה יותר חזקים" (עמ' 883).

השנה היא 1957. דרי היא עיירה קטנה במיין שבארצות הברית. זוהי עיירה קטנה, מסוג העיירות שתמיד אנחנו קוראים עליהן בספרים ורואים אותן בסרטים. הילדים מסתובבים בחצרות הבתים בבטחון רב, מרבית הבתים מוקפים בגדר לבנה, עדיין לא נסדק האמון שהטוב בסוף מנצח ושהחלום האמריקאי יכול להתממש. אבל פה ושם דברים קורים. יש גילויי אלימות קשים, התעללות, אלכוהוליזם. ויש ילדים (בד"כ, לפעמים גם מבוגרים) שנעלמים, ומתגלים כגופות מרוטשות.
קבוצת בני 11 מצליחה לשרוד את הרוע ואת האימה. הם מבטיחים לעצמם שאם "זה" יחזור, הם ילחמו בו שוב.

השנה היא 1984. דרי היא עדיין אותה עיירה קטנה במיין שבארצות הברית. זו עיירה קטנה, גוססת אם תרצו. כבר לא מאמינים כאן בחלום האמריקאי. מי שיכול לעזוב, עוזב. יש הרבה חשדנות באוויר, והילדים, כמו בכל מקום אחר בארצות הברית, כבר לא מסתובבים כל כך חופשי ברחובות. ושוב ילדים נעלמים ומתגלים כגופות מרוטשות.
אותם שבעה ילדים מוזעקים שוב לדרי, כדי להלחם בזה שוב, הפעם לקרב הסופי.

השנה היא 1992. אני בת 15. מתה על סרטי אימה ושאר זוועות. אוהבת ספרים לא פחות. ספר חדש מגיע לספריה, עב כרס. מכובד לתקופתו- מעל 900 עמודים…
אני פותחת את הספר בשעת ערב מוקדמת. כשאסגור אותו, כבר לא תהיה חשיכה בחוץ. כבר אוכרז רשמית כמכורה לסטיבן קינג (זה עבר בסוף, אל דאגה), ואת הפוביה שפיתחתי מליצנים עד היום לא הצלחתי לנצח (אני תוהה כמה מבני דורי, שלא אוהבים ליצנים, עברו את אותה הטראומה שאני עברתי…).

לא מזמן יצא לי לדסקס עם אמא של אורי על הפחד שיש לי מליצנים. להפתעתי הרבה, היא לא קראה את הספר. זה מפתיע, כי אני חושבת שזה אחד הספרים הטובים יותר שקראתי באותה התקופה, כי מעבר לאימה הרבה שבו, קינג יודע לכתוב על הדברים האמיתיים של החיים.
במרבית ספריו הוא עוסק בכוח המחשבה של האדם, ובעיקר בכח שיש לאדם המתמודד עם פחדיו, טראומות ילדות ובעיקר במראית העין המזויפת של כולנו, ובעיקר של החלום האמריקאי. במאמר מוסגר וקצרצר אומר רק שדמותו של "זה" מופיעה כליצן, וליצן הוא סמלה של מקדונלד'ס, אם תרצו אחד הסמלים החזקים של ארה"ב.

בזכות אמא של אורי חזרתי לספר הזה לפני כמה ימים. הוא כבר לא מפחיד כמו פעם (או שאולי המציאות היום מפחידה יותר), אבל התעורר אצלי חשק גדול לראות שוב את הסרט שנוצר בעקבות הספר, סרט מפחיד לא פחות (שוב, במונחי שנות ה90' התמימות).

לסיכום, מומלץ לחובבי קינג, לחובבי נוסטלגיה ובעיקר לאלו מבינינו שמפחדים מליצנים, ולא תמיד יודעים למה…
(כי לטעמי זה הספר המוצלח ביותר של קינג).

לדף הספר בהוצאה.
לאמיצים שבינינו- טריילר לסרט:

 

זה/ סטיבן קינג
It/ Stephen King
מאנגלית: מיכאל אביב
הוצאת מודן, 1992
991 ע"מ