ארכיון פוסטים עם התג "מלחמה"

גיבור משלנו

יום ראשון, 29 בספטמבר, 2013

מהישיבה בשבי לישיבה עם ציפורים


אברהם עמרם לא שונה מרובנו.

כמו רובנו, גם הוא לא נולד עם כפית של כסף בפה. כמו רובנו, גם הוא גדל על החלום הציוני, וכמו רובנו, גם הוא היה צריך להיאבק לא מעט על מנת להשיג דברים בחיים.

יליד לוב, יתום מאב שעלה לארץ וגר עם משפחתו במעברה ליד חדרה. הוא בנה את עצמו, תרתי משמע, בשתי ידיו, ועסק בקבלנות.
הוא מתאהב, מתחתן, חולם על בית חלומותיו, אותו יבנה בשתי ידיו (או באמצעות החברה שלו), ואז הוא יוצא למילואים.

איש לא האמין שיקח לו שנה לחזור מהמילואים.
בשלב כלשהו, אברהם עמרם לא האמין שהוא יחזור אי פעם.

אברהם עמרם נפל בשבי בלבנון באפריל 1978, ובמשך קרוב לשנה היה שבוי בידי ארגוני הפת"ח ואחמד ג'יבריל.
בספרו הוא מתאר את רגעי השבי, את העינויים, את הבדידות ואי הוודאות שאפפו אותו.
"לא ידעתי מה צפוי לי ומה ייעשה בי. מהמוות עצמו לא פחדתי.במהלך המארב, היריות והמרדף ראיתי את המוות בעיניים. כן חששתי מהתעללות אכזרית" (עמ' 73)

במקביל ישנם בספר צילומי המכתבים שנשלחו אליו וממנו במהלך השבי, כמו גם כתבות מהעיתונים באותה תקופה.

בניגוד לספרים אחרים שנכתבו על שבויים, וטוב שכך, זהו אחד הספרים הבודדים שנתקלתי בהם שאינו מכחיש ואינו מסתיר את המשבר העובר על בני המשפחה שנותרים מאחור, וצריכים להתמודד אף הם עם אי ודאות איומה. הספר מתאר, בצורה מדודה ושקולה, את דרכי ההתמודדות השונות שכל אחד מבני המשפחה הקרובה חווה בזמן השהיה בשבי.

במרץ 1979 חוזר אברהם עמרם מהשבי, תמורת 76 מחבלים. כאן אתם יכולים לקרוא כתבה בנושא.
בניגוד לשבויים אחרים, הוא אינו הופך ל'סלב'. הוא לא כותב מדור בעיתון, הוא לא נוסע לבקר שועי עולם, הוא לא מצטלם למדורי רכילות.

הוא חוזר למשפחתו ולחייו.
הוא בונה את העסק שלו, הוא משקם את המשפחה.

מבחינתי, אברהם עמרם הוא גיבור אמיתי.

כתמיד, כשמדובר בספרי זכרונות, אין ברבורים.

מהישיבה בשבי לישיבה עם ציפורים/אברהם עמרם
הוצאת סער, 2013
208 עמ'

אמא! הפיהרר רצח את הבן שלי…

יום שני, 30 באפריל, 2012

""זה מפני שהאנשים לא מסוגלים לזנוח את החשיבה. הם מאמינים תמיד שיתקדמו באמצעות החשיבה."  "הם צריכים רק לציית. לחשיבה דואג הפיהרר" " (עמ' 200)

כן, כן, גם אני הגעתי בסוף לספר הזה. התעלמתי ממנו זמן רב. לא רציתי לקרוא אותו בזמן ההריון, ואחר כך למי היה זמן, ואני גם, ובמוצהר, לא קוראת ספרים שיש עליהם באזזזזזז, אבל בסופ"ש זה קרה.
אוטו קוונגל חדר לחיי, וגרם לי לאבד כמה שעות שינה בלילה.

מעשה באוטו ואנה קוונגל. זוג חיוור ולא מעניין במיוחד שחי לו בגרמניה הנאצית. יש להם בן אחד, אוטו (כן, גם לו קוראים אוטו), שמשרת בצבא הגרמני. ויום אחד, ובכן, אוטו איננו עוד.
הם מחליטים לעשות מעשה, ולפרסם גלויות נגד המשטר הנאצי. הגלויה הראשונה מתחילה במשפט המצוטט בראש הפוסט.
המחאה שלהם אינה נובעת מאידיאלים נעלים. היא לא נובעת מרדיפות היהודים, או ממצוקתם של האנשים שאינם חברי מפלגה. המחאה שלהם נובעת, עד כמה שזה נשמע פרוזאי, מלב שבור.

ומתוך סיפורם של אנה ואוטו אנו קוראים גם את ספורה של טרודי, אווה, אנו, אשריך ועוד גרמנים רבים. חלקם שירתו במנגנוני הביטחון השונים של הרייך הגרמני, חלקם היו אזרחים מודאגים, שעשו, או בעיקר לא עשו, דבר וחצי דבר כנגד המשטר. במובלע אנחנו שומעים קוראים גם את ספורה של גברת רוזנטל, אבל היא לא באמת מעניינת, כי הספר הזה לא מדבר על היהודים, אלא אך ורק על הגרמנים ועל מה שעשו.

קראתי את הספר בעניין. לא הייתה בי סימפטיה רבה מדי לגרמנים, אם כי דמותו של אוטו מצאה חן בעיניי (אנה, לעומת זאת, בעיקר עצבנה אותי). זה לא שינה את דעתי על הגרמנים, ועל אשמתם המלאה והכוללת, אבל הספר בהחלט שווה קריאה. אחד הציטוטים האהובים עלי הוא:
"הוא מסתכל בפסוקת שבשערותיה, השיער נעשה דליל כל כך עם השנים מאז נישאו. עכשיו הם אנשים זקנים; אם משהו קרה לאוטו, לא יהיה לה אף אחד והיא גם לא תוכל למצוא אדם לאהוב אותו, חוץ ממנו, והוא תמיד הרגיש שאין בו הרבה שאפשר לאהוב. אף פעם אינו מסוגל וגם חסרות לו המילים לומר לה כמה הוא אוהב אותה. אפילו עכשיו הוא לא מסוגל ללטף אותה, לגלות לה קצת רוך, לנחם אותה" (עמ' 18-19)

דמותיהם של בני הזוג קוונגל מבוססות על בני הזוג אליזה ואוטו המפל. לאחר שאחיה של אליזה המפל נהרג בתחילת המלחמה, החל הזוג במבצע תעמולה שנמשך קרוב לשלוש שנים והתבסס על השארת גלויות הקוראות לסרבנות אזרחית ולחבלה במקומות עבודה ברחבי ברלין. הם נתפסו בידי הגסטאפו והוצאו להורג בשנת 1943.

לסיכום,

לבד בברלין/ הנס פאלאדה
מגרמנית: יוסיפיה סימון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
671 עמ'

האיש שלא פסק לישון

יום ראשון, 9 בינואר, 2011


ארווין היה רק בן 16 כשנגמרה המלחמה, כשגילה בעצם שהוא לבד בעולם. הדרך היחידה שמצא כדי להמשיך ולחיות הייתה, ברמה זו או אחרת, להפסיק לחיות. ארווין בחר שלא להתנתק ממה שהכיר.
"בשינה הייתי מחובר, בלא שום מחיצה, אל הוריי ואל הבית שבו גדלתי והמשכתי לחיות את חיי ואת חייהם. עכשיו אני חש שנפלטתי ממקום מוגן אל הסנוורים שפוצעים אותי" (עמ' 14).

אבל בין תנומה לתנומה החיים נמשכים וארווין, כח האינרציה, ממשיך בחייו.
במחנה העקורים הוא מצטרף לחברת הנוער ועולה לארץ.
גורלו של ארווין, יש לומר שלא מדובר בספויילר גדול מדי, הוא כגורלם של רבים מבני הנוער ששרדו השואה והגיעו לארץ בתקופת טרום המדינה.

אני מודה ומתווה שאיני מחובבות אפלפלד. כל ספריו נקראים אצלי בהנאה עד חצי הדרך, ואז אני בדרך כלל מאבדת את הסבלנות ומוותרת על המשך הקריאה.
אבל כשאחת המרצות שלי דיברה באופן כל כך נלהב על הספר הזה, הייתי חייבת לנסות לקרוא אותו. לכו תדעו, אולי הרומן שלי עם אפלפלד יתחיל ממבט שני (או שלישי, או רביעי….).
לצערי זה לא קרה.

אין ספק שאפלפלד יודע לספר סיפור.
הוא מתאר באופן כל כך רגיש ומדוייק את הדכאון שממלא את חייו של ארווין, את הקריעה בין העולם החדש (החיים) שמצפה לו לבין העולם הישן והמוכר שנזנח ועלה בלהבות, את הסלידה שחשו בני הישוב כלפי הניצולים, סלידה ותיעוב שגברו בקרב בני חברת הנוער (בדומה לחוזרים בתשובה שתמיד קיצונים יותר), "אחדים מאיתנו כבר מתבוננים באחינו הפליטים במבט של התנשאות וקוראים להם עקורים, כאילו היו יצורים נחותים עיקשים, שמסרבים להשתנות, מתחפרים בתוך עליבותם הנמשכת ומדברים בשפה שכל המילים שלה: צער, דכדוך, כאבים שאין להם מרפא, או צחוק בלתי נעים של מי ששרד ושמח ששרד" (עמ' 22), ואת ההקרבה הגדולה (המתוארת גם בספרי ההיסטוריה) של אותם נערים ניצולי שואה שחירפו את נפשם במלחמה מול הערבים (וכן, אני יודעת שזה יצא משפט פלצני, לא התכוונתי).

אבל הבעיה שלי עם אפלפלד לא השתנתה.
בסופו של דבר, גם את הספר הזה (כמעט ו)נטשתי באמצע, אבל הסקרנות שכנעה אותי להמשיך, ובזה נפרדנו (סופית, חוששתני) כידידים.

לסיכום,
(כי אני לא יכולה להמליץ יותר מדי, ובכל זאת- מדובר באפלפלד)

האיש שלא פסק לישון/אהרון אפלפלד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
236 עמ'

גן הקיץ- רצוי לוותר

יום שבת, 12 ביוני, 2010

אם יצטרכו לתאר אותי, אחד הדברים שיגידו עלי זה שאני רומנטיקנית ללא גבולות, ושלנצח אלך שבי אחרי קלישאות וסיפורים קטשיים.

זו הייתה הסיבה שהתאהבתי כל כך בטרילוגיית הספרים  של פאולינה סיימונס.
גם אני הייתי צועדת כמו טטיאנה, כך אני רוצה לקוות, ומחפשת את אהובי הנסיך (או אלכסנדר, במקרה של טטיאנה). גם אני הייתי רוצה לשחרר אותו מהשבי במבצע הרואי.
גם הנסיך שלי, כך אני מאמינה, היה צועד בשבילי בלנינגראד הנצורה כדי להביא לי אוכל. גם הוא היה עושה הכל כדי להשאיר אותי בחיים.

אז איך הגעתי למצב שבו אני אומרת לעצמי שחבל שטטיאנה לא השאירה את אלכסנדר במחנה השבויים?
איך הגעתי למצב שבו אני אומרת לעצמי שחבל, שהאהבה הזו היא לא מה שהייתה פעם?
איך הגעתי למצב שבו אמרתי לעצמי "נו באמת", והבנתי שיש גבול לקיטשיות?

כי הפעם, אולי בגלל שהזמנים השתנו, אולי כי אלכסנדר עכשיו לא במלחמה באמת, אבל נשאר בה נפשית זמן ארוך, הדברים לא כל כך מוצלחים.
אני לא מדברת על תקופת ההסתגלות של אלכסנדר, ואני לא מדברת על הזכרונות והסיוטים, אני מדברת על ההתנהגות.

אלכסנדר הופך להיות גבר פרימיטיבי ששונא שאשתו עובדת, שלא מוכן שהילדים יתנגדו לדעתו, וכל פעם שטטיאנה מנסה לדבר איתו, הוא משתיק אותה ב(עוד)סקס פרוע.
אולי אני נאיבית, אולי הבעיה היא שאני מהדור הלא נכון, אבל איכשהו קסמו של אלכסנדר הלך והועם במהלך הספר השלישי.

זו לא כל הבעיה שלי עם הספר. יש לי בעיה חמורה עם העלילה עצמה- מילא תאורי המין שהולכים ומתרבים (תמיד אפשר ללמוד משהו חדש 😉 ) אבל- – –  עכשיו ספויילר, כך שמי שלא מעוניין אנא עברו פסקה.

זהירות! ספויילר!!

מתי יודעים שיש בעיה בעלילה? כשממחזרים צרות.
מילא שטטיאנה מצליחה לאתר איכשהו את אלכסנדר במחנה שבויים ולהציל אותו. מילא. נקרא לזה כוחה של האהבה.
אבל שאנתוני, בנם של טטיאנה ואלכסנדר, יפול בשבי בויטנאם ואלכסנדר יצליח להציל אותו? זה כבר היה יותר מדי בשבילי….

נגמר הספויילר!!

לסיכום,
(רק כי אני זוכרת חסד נעורים, ורק כי גם הסוף ממחיש שהייתה שם אהבה גדולה).
לרומנטיקנים בלבד. וגם זה בערבון מוגבל. אני הייתי מפסיקה לקרוא אחרי "אלכסנדר וטטיאנה".

גן הקיץ/ פאולינה סיימונס
The Summer Garden/ Paulina Simons

מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2010

888 ע"מ