ארכיון פוסטים עם התג "פיגור"

כשפורסט גאמפ פוגש במציאות

יום חמישי, 15 ביולי, 2010

"אים אתה חחם יחולים ליות לחה אמון חברים טובים ואתה יחול לדבר איתם ואתה אפפם לו נישר לבד כל הזמן" (עמ' 21)

פורסט גאמפ, בעל מנת המשכל 75, הוא אחד מגיבורי הסרטים האהוב ביותר. מצטטים ממנו כל הזמן, מחייכים כשנזכרים בשמו.
בינינו, איך אפשר שלא? הוא כל כך חם ותמים, כמו ילד בגוף מבוגר.
גם צ'רלי הוא כזה.

"קורים לי צ'רלי גורדון אני עובד במאפיה של דונר ואדון דונר נותן לי 11 דולר לשבוע ולחם או עוגה אם אני רוצה" (עמ' 9).

צ'רלי הוא גבר מבוגר עם IQ 68.
הוא רוצה להיות חכם. הוא רוצה שיהיו לו הרבה חברים. הוא רוצה שיאהבו אותו.
ובניגוד לפורסט, שמכיר בעובדה שהוא לעולם לא יהיה חכם, לצ'ארלי יש תקווה.
צ'רלי עומד לעבור ניתוח שישנה את חייו.

קצת בדומה, וסליחה על הקלישאה (אבל היא חוזרת על עצמה הרבה בספר), לאדם וחוה שהרגישו שהם נמצאים בגן עדן, עד שטעמו מפרי עץ הדעת.
לפתע פתאום צ'רלי כבר לא טיפש או תמים. הוא חכם, יש יאמרו גאון. אבל לך תתמודד עם החיים כשיש לך IQ בשמים ואינטיליגנציה רגשית ששואפת לאפס.
וצ'רלי כועס.

"ומה חשבת? שאשאר כלבלב תמים שמכשכש בזנב ומלקק כל רגל שבועטת בו? ברור שכל זה שינה אותי ואת האופן שבו אני חושב על עצמי. עכשיו אני כבר לא חייב לאכול את החרא שהאכילו אותי כל החיים" (עמ' 92).

זה ספר קטן, שמדבר על המעמדות השונים, על התחושות של אותם אנשים שאנחנו לא ממש שומעים, גם כשאנחנו אומרים לעצמנו שאכפת לנו.
"כה מלא שביעות רצון עצמית ויהיר היה, עד שהתחשק לי להרביץ גם לו. גם לפני הניתוח הייתי אדם, במקרה ששכחת-" (עמ' 70).

הסוף, כמו בסיפור אדם וחוה, הוא טרגי. לא בטוח שיש אופציה שונה, כי צ'רלי המוכר והאהוב לא ממש מכיר את עצמו, והפער בין השכל ללב גדל והולך.

אהבתי מאוד את דרך כתיבת הספר. צ'רלי כותב יומן שבו הוא מתאר את תחושותיו, ודרך כתיבתו הקוראים יכולים לראות את השינוי העובר עליו- החל מכתיבה ללא פיסוק ושגיאות כתיב, וכלה בכתיבה בעלת עומק מחשבתי ורגשי.

דניאל קיס הוא סופר אמריקאי, שכותב בעיקר מד"ב. את השראתו לספור קיבל מהתקופה בה עבד כמורה בכיתה לחינוך מיוחד, ואחד התלמידים שלו שאל האם יוכל לעבור לכיתה רגילה אם יעבוד קשה ויהפוך להיות חכם.
הספר "צ'רלי" יצא בתחילה כסיפור קצר (בשנת 1958), ולאחר מכן עובד לרומן (שיצא לאור לראשונה בשנת 1966).
היו לא מעט נסיונות לעבד את הסיפור לקולנוע, אבל כל פעם שניסו לשנות את הסוף, הטיל קיס וטו. רק בשנת 1968 עובד הסרט לקולנוע (קליף רוברטסון, השחקן הראשי, זכה באוסקר על התפקיד).

אם צאתו עורר הספור פולמוס רחב בעיקר בשל יכולת הרופאים לעשות דברים ש"רק אלוהים יכול", פולמוס זה מתועד בצורה די ברורה בספר עצמו.
מסיבה זו בדיוק, כמו בפעמים רבות אחרות בהן ישנה התנגשות בין מדע לדת, ישנם מקומות בהם לא ניתן למצוא את הספר בארה"ב- בעיקר בספריות בתי ספר בהן ישנה עדיין צנזורה על ספרים.

מאחר והספר יצא בהוצאת "מסדה" ז"ל, לא ניתן לתת קישור לדף הספר, ולכן אני נותנת קישור לאתר הסופר, בו ניתן לקרוא לא מעט על הספר.

לסיכום,
(ספר שהשאיר אותי תוהה ימים ארוכים. מומלץ בחום).

צ'רלי/דניאל קיס
Flowers for Algernon/ Daniel Keyes
מאנגלית: דן שליט
הוצאת מסדה, 1988
213 ע"מ

אבא לאן הולכים?

יום ראשון, 4 ביולי, 2010

"ישנם אלה שאומרים "ילד מוגבל הוא מתנה משמים". והם לא מתבדחים. לעתים נדירות הם הורים לילדים מוגבלים. כשמקבלים את המתנה הזאת, נורא מתחשק להגיד לשמים "אוי, באמת לא הייתם צריכים…" " (עמ' 34).

כל זוג שרוצה להיכנס להריון, שואל את עצמו, בסופו של דבר, מה יקרה אם. מה יקרה אם הילד יהיה פגוע? האם ללדת אותו בכל מחיר? גם אם הוא נכה? ואולי נכה כן, אבל מפגר לא?
יש מין משא ומתן שכזה, לא מדובר, עד לשניה שמגלים (וזה יכול לקחת גם הרבה זמן) שהכל תקין. ואז ישנה אנחת רווחה (שמחביאים אותה, כי הרי לא משנה מה היינו אוהבים את הילד), שמהר מאוד נשכחת בתוך מהומת החיים הרגילים.

ז'אן לואי פורניה מעולם לא הגיע לשלב אנחת הרווחה.
בילד הראשון הם לא ידעו.
בילד השני הם קיוו לטוב, כי 'לא יכול להיות שהברק יכה פעמיים'.
וכשהתברר שהברק מכה גם מכה, הם ניסו שוב, והפעם נולדה ילדה בריאה.

אבל איך אפשר לחיות כך, עם ילדים פגוּעים ומשפחה שהולכת ומתפרקת?
אפשר להתפרק, אפשר לבכות מזה, ואפשר גם לצחוק על זה.
במקרה הזה, נראה שכל התשובות נכונות.

זה לא ספר רדוד ו/או ספר שאך ורק צוחק על אנשים שסובלים מפיגור. זה ספר שמדבר בגלוי על כאבם של הורים לילדים מוגבלים:
" כשאני חושב על כך שאני הוא שיצרתי את ימיו, את הימים הנוראים שחווה על פני האדמה, שאני הוא זה שהביא אותו לעולם, אני רוצה לבקש ממנו סליחה" (עמ' 18).

הספר התקבל בתגובות מעורבות, ולא מעט נזעקו כנגדו. אני מניחה שהעובדה שהוא לא הולך בתלם, ולא עונה לכללי ה'פוליטקלי קורקט' הדורשים מאיתנו לחמול על אנשים מוגבלים ולעולם, לעולם, לעולם לא לצחוק שמא נפגע ברגשותיהם, עומדת במרכז הטיעון כנגדו. מצד שני, ניתן לומר כי בצורה זה (דהיינו על פי כללי הPC) אנו מתעלמים לחלוטין מצרכיהם הרגשיים של ההורים, שחיים בצל המוּגבלות, וצריכים להתמודד עמה.

כשאהיה אמא, אשמח מאוד אם הילד/ה שלי יקרא ספרים, כמו אמא שלו.
אולי בגלל זה הזדהיתי כל כך עם תיאורו של ז'אן פול על הרגע בו ראה את בנו קורא בספר לראשונה:
"זה לא מכבר התרגשתי עד עמקי נשמתי. מתיה היה שקוע בספר. התקרבתי אליו, נרגש כולי. הוא החזיק את הספר הפוך" (עמ' 83).
ציטוט זה, לטעמי, מביא את הספור כולו- את התקווה שלעולם לא תתגשם, את החמלה, אבל גם את ההומור שבמצב.

ז'אן לואי פורנייה הוא סופר ובמאי תוכניות תיעודיות בטלוויזיה.

לסיכום,
(כי הספר נגע ללבי, העציב וריגש, אבל הייתה חסרה לי תובנה על מקומה של הבת הבריאה במשפחה, ובכלל התייחסות אבהית כלפיה).

אבא, לאן הולכים? / ז'אן לואי פורנייה
מצרפתית: מיכל אסייג
הוצאת מטר, 2010
148 ע"מ