ארכיון פוסטים עם התג "קיבוץ"

אני ליאונה

יום שלישי, 1 באפריל, 2014

אני ליאונה

"אני ליאונה. בת לאב שקיבל משליט אחד את הזכות לצוד אריה. אני הבת שנולדה לצלילי מזמורים קיקונגיים ולקול יריות מורדים" (עמ' 47)

מעשה בליאונה, ילדה שגדלה למציאות מרוכבת ומסובכת בלשון ההמעטה, שתמיד מצאה את הספר הנכון לברוח אליו. היא גדלה ביבשת אפריקה, לאב שעסק בפעילות מסתורית יותר או פחות (אם לא מעט חלקי רמיזות לפעילות שושואיסטית ענפה) ולאם לא מאוד מתפקדת.
כשגדלה, מצאה את עצמה במציאות שונה לגמרי מנופיה הפראיים של אפריקה, בקיבוץ.
"איכרים נוטים להיות שתקנים.וסבתא דרורה שלי, כמו סבא של היידי וכמו מרילה, שאימצה את אן שרלי, סבתא דרורה- בדיוק כמוהם, זעפנית מבחוץ ורכה מבפנים" (עמ' 55).

אין טעם לומר הרבה על העלילה. היא נעה ונדה בין אפריקה, בין קיבוץ לבין חזרה בתשובה וירושלים. זה ספר רחב יריעה, לאוו דווקא מבחינת עוביו (541 עמודים בכל זאת לא הולך ברגל 😉 )  אלא מבחינת פתלתלות העלילה, מבחינת הקריצה למציאויות שונות ולסיפורי חיים שרובנו מכירים, בצורה זו או אחרת.
אני מודה שהתחושה לעיתים הייתה של עומס יתר, מין צורך גם בהקרבה וגם בחברות וגם באהבה וגם בסודות וגם וגם וגם, אבל בסופו של דבר, הספר היה הנאה צרופה, בדיוק כמו שידעתי שיהיה.

יש ספרים שחייבים לקרוא. אין כאן יותר מדי יכולת להתפלסף. חייבים, אז חייבים.
ויש ספרים, שחייבים לקרוא, כי הנפש צמאה להם. ספר על ספרים, לדוגמה, הוא תמיד חגיגה לנשמה.
מבחינתי, גייל הראבן שייכת לקבוצה הזו, לא רק לקרוא את ספריה אני אוהבת, אלא להריח את הארומה הירושלמית הנושבת מהם. אי אפשר שלא להתאהב בירושלים דרך הספרים שלה. ראו איך היא מתארת את הספריה הלאומית:
"מעבר לקיר היו ספרים, אלפים רבים של ספרים, ובעודי מצמידה את ראשי אליו, פיללתי שקירות בית האבן ייסגרו סביבי ויעטפו אותי, ושחוכמתם של הספרים תיגר אלי ותמלא את מוחי" (עמ' 338).

ואסיים רק בתיאור מסדרונות האוניברסיטה בהר הצופים, שכל מי שאי פעם למד במפלצת ההיא, ולו לרגע אחד, יוכל להזדהות…
"הלכתי למדור שבו מזינים את הרוח ברוח. שבתי למדור שבו מזינים אותה בחברה. דלת ברזל הובילה אל גרם מדרגות גס, ולאחר שעליתי בו באתי לתוך מדור שכולו נקיקי חדרים. לא היה יופי במקום, גם חלונות כמעט לא היו בו. אוויר לא הורשה להיכנס מבחוץ, וחומות הוצבו להסתיר את נופה של העיר. השתאותי גברה מרגע לרגע, אך השבתי אל לבי שאולי יש בדבר סוד, כי מן הסתם יש טעם נסתר לאופן שבו נבנתה המצודה. אלה שמתמסרים לרוח- חשבתי- לא רק שנצרכים להרחיק עצמם משאונה של העיר, עליהם להתנזר גם מיופיה, שמא יסיח את דעתם מתלמודם" (עמ' 374)

הערה אחת לסיום. זהו הספר הראשון שאני קונה מאז נכנס לתוקף חוק הספרים. הספר עלה 68 ₪ וכמובן שלא השתתף באף מבצע. אני לא די בטוחה שלא ארוץ לקנות כל ספר שאתרגש ממנו, ועדיין, אני עוברת לי בחנויות ולבי מעט נחמץ בקרבי כשאני לא קונה… 😥

לסיכום, לאוהבי ספרים ולאוהבי ירושלים

אני ליאונה/גייל הראבן
הוצאת אחוזת בית, 2014
541 עמ'

המתנה שקיבלתי מאבא

יום שני, 14 בינואר, 2013

"דמיינו לכם שעומד פה אדם לידי. טוב, לא כל כך קרוב, אבל כאן על הבמה. אדם שכבר אפשר לקרוא לו מבוגר, 70 ומשהו. לא גבוה ולא נמוך, קצת מקריח, קצת כרס, משקפיים. סבא נחמד, חביב, אוהב שוקולד.
דמיינו לכם שהאדם הזה ניצל מינית לצרכיו בנות שונות. בנות משפחה ובנות מחוץ למשפחה. אני הייתי בתוך המשפחה.
דמיינו אותו עכשיו שוב, כשאתם יודעים מה הוא עשה, הוא בוודאי יראה לכם איש מגעיל, סוטה, מניאק.
האיש הזה הוא אבא שלי" (עמ' 9)

אם לא הייתי נחשפת לסופרת לפני שנים, סביר להניח שלא הייתי מסתכלת על הספר הזה.
אבל יצא לי לשמוע אותה כמה פעמים, וספורה, ובעיקר האומץ שהיא מפגינה, קרוב לליבי, ולכן כשראיתי שהיא כתבה ספר, היה ברור שאקרא אותו.

ליאור הייתה ילדה קיבוצניקית רגילה, עד שאבא שלה החליט שהוא רוצה יותר. זה לא היה כמו בסרטים. זה לא שהוא זרק אותה על הרצפה וביצע בה את זממו, הדברים היו הרבה יותר מתוחכמים. הרבה יותר מעורפלים. לקח לה שנים להבין שלתחושה שהיא מרגישה יש צידוק. ובסוף היא גם מצאה את האומץ לעצור את זה.

אם אתם מצפים לשמוע כאן סיפור נוגע ללב על נפגעת/שורדת גילוי עריות, על הסבל שעברה ועל חייה המתוסבכים, זה לא הספר הנכון בשבילכם. יש פה גם את זה, אבל יותר מזה- הספר מתאר את המורכבות בחיי נפגעת גילוי עריות. את הדרך ואת העשיה. מתארת את ההתמודדות הן כילדה, אבל לא פחות מזה כאישה, כאם וכבת זוג.
היא מתארת, לדוגמה, את החשש שעלה בה בזמן שהייתה בהריון:
"אם יצא בן- מה אעשה איתו? איך לגדל אותו עם כוח בלי שיצא כוחני, איך לגדל עצמאי בלי שידרוס אחרים. איך לגדל אותו בן בלי שיצא בן, בלי שיצא פוגע באחרים." (עמ'115)

ליאור החליטה לעשות משהו שונה למדי ממרבית הנפגעות. היא לא שותקת. היא מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, היא מרצה בנושאי הטרדות מיניות. יש לה אתר בנושא, והיא לא שותקת ולא מסתירה.
מהיכרותי עם הנושא, ויש לי היכרות רבת שנים איתו, הפתיחות שלה היא לא מאוד מקובלת. מילא, יגידו אנשים, שהיא מתנדבת, מילא שהיא מרצה, אבל לספר לבנות הקטנות שלה?
אבל לליאור יש משהו שלמרבית הנפגעות אין. זו המתנה שקיבלה מאביה: הודאה במעשיו. כן, הוא מודה שהוא עשה את הדברים האלו, זה רק כי הוא "פשוט אוהב ללטף". לא, הוא לא באמת מבין למה היא עדיין כועסת ולמה היא לא רוצה להיות בקשר איתו.

לא עם כל דבר שנכתב בספר הסכמתי. היו לא מעט דברים שעוררו בי תחושה לא נוחה, אבל היו גם לא מעט תובנות נכונות ומעניינות, דוגמת ההגדרה הבאה:
"חזירות מינית שואבת את כוחה מתוך תפיסת העולם המאפשרת לאחד לממש את 'התלהבותו' ודורשת מהשני להיות מאוד ברורים ואסרטיביים כשמשהו לא מתאים.

חזירות מינית לא שמה לב לניואנסים, שינויים, חוסר ודאות, בלבול. התחלת, עלית לביתו, פלירטטת, התחבקת- אז נא להמשיך. אפילו שכמעט כל תלמיד תיכון יודע לדקלם ש"מותר להפסיק בכל רגע נתון".
חזירות מינית גורסת שהוא אולי לא הבין, אבל את שלחת 'מסרים כפולים' ולכן זו לא 'אשמתו'" (עמ' 226)

לסיכום, לא מדובר כאן בספר "ספרותי". היא לא סופרת, ולא מתיימרת. אבל שווה לקרוא. לכולם.
(בגלל האומץ, בגלל שבירת השתיקה)

המתנה שקיבלתי מאבא/ליאור גל- כהן
הוצאת סטימצקי (חממה ספרותית), 2012
255 עמ'

לא נאנסה לשתוק

יום שבת, 16 בינואר, 2010

"איך אפשר להסביר איך הרגשתי כשנאנסתי? איך אני יכולה להסביר את התחושה של הפחד הזה? איך אני יכולה להגדיר את התחושות שהרגשתי כשהם עשו בי מה שהם רוצים? איך אני יכולה להשתמש בקול שלי אחרי שהוא אכזב אותי?" (עמ` 52).


דנה הייתה ילדה רגילה. היא למדה בכיתה ט`. אני מניחה שהיו לה חלומות ותהיות ומחשבות בדיוק כמו לילדים שלכם. בדיוק כמו שהיו לנו. עד שיצאה ערב אחד ממסיבה של הכיתה ונחה על הדשא. אחד מהחבר`ה בבית הספר התקרב אליה, שם את ידו על כתפה.

ובאותה נקודה הכל נחרב.

הם היו ארבעה. ארבעה שהכירה. היא הייתה רק אחת. כשהם גמרו, היא נגמרה. זו לפחות הייתה התחושה שלה.


היא לא דיברה. מעטות הנשים, לא כל שכן הנערות/ילדות, לא כל שכן הקבוצניקיות, שחוו אונס ומדברות. הן לא חושבות שמישהו, אי פעם, יוכל להבין מה הן עברו. יוכל לא להאשים.


לזכותו של הקיבוץ יש לומר שהם שמו לב שמשהו קרה. "לקח להם זמן להבין שאולי משהו קרה. לקח להם המון זמן לחבר אחת ועוד אחת ולקבל שתיים. כשהם פתרו את המשוואה, כבר היה מאוחר מדי בשבילי. הכעס השתלט על כל כולי" (עמ` 45).
לגנותו של הקיבוץ יש לומר שהם לא התאמצו יותר מדי. הרבה יותר קל להוציא את האדם הפגוע מהמקום, עדיף לא להשאר עם דגל מתנוסס מול העיניים כל הזמן, ולכן בסופו של דבר  מוצאת את עצמה דנה מחוץ למסגרת- אם היא לא מסוגלת להיות `כמו כולם`, בית הספר לא יכול להכיל אותה.


מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה לבד בעולם? שלא יכולה להכיל את עצמה? שכועסת על כולם, ובעיקר על עצמה? שמרגישה שאין לה שום זכות קיום, כי היא טמאה. כי היא נכנעה להם. כי היא לא נלחמה מספיק. מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה מושלכת בבת אחת אל מחוץ לחייה?
"אני תקועה באותה נקודה, לא מצליחה לזוז ממנה, וכולם מתקדמים במסלול הרגיל. אותי העיפו מהמסלול והם עדיין בתוכו, כל אחד מתקדם בקצב שלו, בכח שלו, אבל מתקדם ובתוך המסלול" (עמ` 201).


יש המון כעס, וכשאין על מי לכעוס המטרה הקרובה ביותר היא את.
הרס עצמי הוא כל כך… כל כך קורץ, כל כך מזמין. הרי זה מעגל שמזין את עצמו- תעוללי לעצמך רע כי את שונאת את עצמך, ואז תשנאי את עצמך בגלל הדברים שעשית.


יש נשים שבורחות לסמים, כי הן לא רוצות להרגיש.
יש נשים שמחפשות את השליטה שאבדה להן. הן חייבות להיות בשליטה כל הזמן.
יש נשים שבוחרות `לעשות תיקון` (כביכול), לקבל את השליטה מחדש:

"עד עכשיו הייתי מסתכלת על יחסי מין כעל משחק מלחמה. אני בחרתי קורבנות, אני פיתיתי אותם, אני השתמשתי בהם ואני זרקתי אותם בסופו של דבר. שום רגש לא היה מעורב שם. מבחינתי הכל היה מכני לחלוטין. יחסי המין היו הנשק העיקרי שלי במסע הנקמה שלי בגברים ובעצמי. השפלתי אותם, גרמתי להם לבקש עוד, גרמתי להם להתחנן. יחסי מין נתנו לי מין הרגשה מדומה של שליטה" (עמ` 106).


הבעיה עם כל הבריחות היא שבסופו של דבר את נשארת לבד.
גם דנה ברנזון, מחברת הספר, נשארה לבד.
לפסיכולוגים, לטענתה, לא הייתה שום סיבה ללכת:

"אני שונאת אותם. הם תחמנים. הם שקרנים. הם לא אמיתיים. הם לא נמצאים פה באמת בשבילי. בשבילם אני רק מקרה שנכנס בדלת. אף אחד לא יתייחס אלי כמו אל `מקרה`" (עמ` 46).


ואז הגיעה מלחמת לבנון השניה, ודנה, כתושבת הצפון, נחשפה לטראומות לא פשוטות. הפעם היא החליטה לחיות.
אבל החלטות לחוד ומציאות לחוד. איך עושים את זה בכלל? ועם מי? מי אמור ללוות אותך בדרך הזו, כשברור לך שאיש לא יחזיק מעמד? שאת קשה/רעה/חסרת תקנה?
"רפאל הוא הראשון שלא מתרשם מהפיצוץ. הוא לא מפחד ממני. לא משנה כמה אני מנסה, זה לא עובד. הוא לא מרים ידיים. אמנם ביקשתי ממנו לא לוותר לי, אבל יש גבול כמה בנאדם יילחם יחד איתי עלי" (עמ` 161).


זה אחד הספרים החזקים ביותר בעיניי בנושא כל כך טעון כמו אונס. והנה, גם אני משתמשת פה במכבסת מילים.
אנסה שוב: זה אחד הנסיונות הטובים ביותר בעיניי לגרום לאדם שלא חווה אונס להבין מה זה.
אין כאן שום התייפייפות. אין כאן הבטחה לסוף טוב. יש כאן הסתכלות עם המון אומץ על פצע פתוח, לעיתים מדמם. המון געגוע לנשמה/לאדם שהיה אז.

יש כאן אמירות קשות. כואבות. שלופתות את הנשמה.

ולמרות כל זאת, הרשו לי הערה טכנית קטנה: אין הרבה שגיאות הגהה, אבל יש כמה והן צורמות ("גערו מעלי" במקום "גהרו" בתיאור האונס לדוגמה).


דנה ברנזון היא אדם אמיתי לחלוטין. היא כותבת בשמה האמיתי, מתראיינת בקולה האמיתי, ואפשר גם לכתוב לה. היא אדם אמיתי לחלוטין שהחליטה סוף סוף להפסיק להתבייש במה שנעשה לה, ולהשתמש בקולה כדי שאחרים אולי יוכלו לשמוע סוף סוף. צריך להעריך את האומץ להיחשף בשמך כשאת קיבוצניקית בישראל הקטנה.

היא מנהלת "אני אתה והטבע", מרכז שיקומי טיפולי לאנשים ולחיות בר פצועות.
היא בוחרת לחיות.

"למה את לא נותנת לעצמך לחיות? כמה אפשר להעניש את עצמך על משהו שהוא לא אשמתך ולא בשליטתך והוא כבר קרה? די. מספיק. תענישי אותם בחיים שלך. תענישי אותם בהגשמה שלך, תענישי אותם באהבה שלך" (עמ` 78).


הצצה בספר ובדברים שדנה כתבה לקוראים אפשרית באתר ההוצאה.

לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל שמגיע)

נחשים וסולמות בדרך הביתה/ דנה ברנזון
הוצאת Contento De Semrik, שנת 2009
293 ע"מ

ילדה אהובה

יום רביעי, 22 באפריל, 2009

מכירים את ההרגשה הזו, שהכל תלוי באוויר, ושאתם לא שייכים לשום מקום ולאף אחד? מכירים את התחושה המתעתעת הזו, שאוטוטו יבוא מישהו שירצה אתכם ואתם תעשו הכל כדי שהוא ישאר?

רוחי, גיבורת הספר, מכירה את התחושה הזו טוב למדי. היא עלתה לארץ עם אמה בגיל צעיר, משאירה את אביה האהוב מאחור, הגיעה לקיבוץ ובו בילתה את ילדותה ונעוריה.
מסגרת הספור היא בהווה, בזמן שאביה של רוחי מגיע לארץ למספר ימים ונפגש עמה. בין לבין רוחי מספרת את זכרונותיה, את ספורי האנשים השונים שבה, כפי שהיא מגדירה "אנשים מצטופפים בי וגופי צר מלהכיל" (עמ`12).

תחושת הבדידות שנוצרה בה כשהופרדה מאביה הולכת ומתעצמת בבית הילדים. כולנו כבר שמענו את הספורים, כולנו יכולים לדמיין, אבל התיאורים הפשוטים, המתוארים בצורה ילדית אך משכנעת הם שעושים את כל ההבדל מבחינתי-"דליה שוב על ארבע, מתנדנת במיטה, מטיחה את הראש בקיר[…] ההורים שלה אף פעם לא באים בהשכבה" (עמ` 25), או ההסבר הכל כך פשוט ולוגי למה הורים נפרדים "אבא שלה עזב את הבית כי את השפורפרת של משחת השיניים צריך לסחוט מלמטה" (עמ` 28).

ואולי צריך להגדיר את הספור הזה לא כספור של בדידות אלא כספור של ילדה שמשוועת לאהבה. ילדה שמשוועת לאהבת אביה הנעלם, וכשהוא מופיע, האהבה הזו הורסת אותה, כי "היא מופעלת על ידי חוטים סמויים,בניגוד גמור לרצונה. מה לא תעשה בשביל מעט חמימות" (עמ` 214).

זה לא ספר קל, הנושא שהוא דן בו, גילוי עריות, אינו קל ופשוט. אבל משהו בכתיבה קרץ לי. אני אוהבת את הכתיבה המינימליסטית שמאפשרת להבין את הדברים בלי להכנס לצהוב. ממשפט נוסח "המבט האחר הזה שלו סורק את גופה" (עמ` 163).

אני יכולה לקבל הרבה יותר מאשר תיאורים גרפיים מפורטים. אני חושבת שאנשים רבים יכולים להזדהות עם רוחי, למעשה כל ילד שאי פעם הרגיש דחוי ולא אהוב יוכל להתחבר.

ילדה אהובה/ אסתר אליצור
עם עובד, 1996
255 עמ`