נעבור את זה יחד


פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ

תגיות: , , , , , , , , ,

30 תגובות לפוסט "נעבור את זה יחד"

  1. יהודית הגיב:

    זה נשמע ספר מאוד אישי ואנושי…

  2. א. הגיב:

    אי אפשר שלא להבין את התחושות הקשות, אני אוהבת ומחבקת אותך והלוואי שיכולתי להקל או לעזור במשהו.אי אפשר לתת עצות אלא רק לאמר שהאופטימיות תעזור לך, אני בטוחה שאדם טוב כמוך יקבל את החלום ויגשים אותו !

  3. אמא של אוּרי הגיב:

    שוב אני מחבקת אותך.
    וגם את הנסיך.
    מחבק חזק חזק,
    ובטוחה זה יקרה לכם.
    מתפללת שזה יקרה הכי מהר שאפשר.

    • עשבר הגיב:

      מקווה כל כך שזה יקרה בקרוב, ואם לא בקרוב,
      זה ברור שזה יקרה מתישהו 🙂
      המון תודה, אמא של אורי
      (גם בשביל החיבוק לי, וגם בשביל החיבוק לנסיך)

  4. האחות הגיב:

    מרגש.
    אולי כדאי גם לתת לאחרים, שקרובים, לקרוא.
    לאחד לא נעים לדבר, ולשני לא נעים לשאול. שלא יפגע, שלא יגיד משהו לא במקום.
    אולי אם אחרים יקראו, גם הם יצליחו להבין טיפה יותר….
    חיבוק
    🙂

    • עשבר הגיב:

      אם את רוצה, את מוזמנת לשאול את הספר…. 🙂
      אולי אפשר טיפה להבין, אבל לא ממש. לא באמת (מצד שני, זה נכון לגבי כל מצב שהוא)

  5. תודה על ההמלצה, יש לנו כמה דברים במשותף נראה לי 🙂 ואני הולכת לבדוק אם יש אותו בספריה.

    • עשבר הגיב:

      אני בספק אם הוא יהיה כבר בספריה, לפי הבנתי הוא ממש עכשיו יצא, ובתור מקורבת לספריות- לספריות באיזור מגוריי הוא עוד לא הגיע (אפילו לא כאופציה)

  6. אדווה הגיב:

    לפעמים נדמה שהרבה יותר פשוט להתרחק במצבים כאלה, להתנתק…
    ואולי – דווקא בגלל הקושי ואי היכולת לדבר, לספר, לשתף… אולי דווקא בגלל זה כדאי לנסות ובכל זאת להסביר לנו.
    אנחנו המשפחה שלך – לטוב, לרע ואין מה לעשות – גם במכוער.

    אנחנו נשמח לשאול ממך את הספר, נוכל להבין קצת יותר טוב מה עובר עליכם.

    • עשבר הגיב:

      אבל את זה את אומרת ממקום של היגיון, ואי אפשר באמת להסביר בהגיון, כי הגיון לא עובד כאן (אם בגלל הורמונים ואם סתם כי זה עניין רגשי).
      הספר יועבר אליכם בקרוב.

      • אדווה הגיב:

        קראתי את הספר – מהר יותר מכל הספרים שאי פעם קראתי…
        זה עוזר קצת יותר להבין מה עובר עליכם, למרות שאין באמת מילים שיכולות להסביר.
        רק רוצים שתדעי – אנחנו כאן.

  7. האח הטבח הגיב:

    מרגש מאוד, אני מאמין שבעזרת השם כל קושי ועכבה הם לא לחינם.
    בסופו של התהליך תקבלי מה שתרצי ושניכם תהיו מאושרים.
    האופטימיות הינה הבסיס לאמונה.

    • עשבר הגיב:

      השאלה הגדולה היא- אמונה במה?
      האם צריך להאמין באלוהים (כי לעשרות החרדיות שמבלות איתי כל שבוע הוא לא עוזר) או ברופאים או באהבה?
      אבל אופטימיות היא תמיד מועילה ולא מזיקה 🙂

  8. בן הגיב:

    מעורר השראה. גם הפוסט וגם הספר.
    תודה על ההמלצה, סיימתי את הספר בלילה אחד (וזה לא קורה לי הרבה).

  9. הילית הגיב:

    שלום לכם. מאד התרגשתי לקרוא את מה שכתבת. כמו שסיפרתי כבר בעבודה של הנסיך, אובחנתי עם תסמונת טרנר מלידה, ולכן אוכל להביא ילדים ללא תרומת ביצית. אז מניסיון, לא קל להיות עקרה. במיוחד במדינה כמו ישראל, שמקדשת את הילודה כערך עליון. מאחלת לכם המון הצלחה, וכמה שיותר מהר.

    • עשבר הגיב:

      מצד שני, דווקא בישראל המקדשת את הילודה, הסיכוי שתוכלי לקבל תרומת ביצית (במיוחד עכשיו כשעבר החוק) הוא גדול יותר.
      ורק בישראל, הצורך להביא ילדים גדול יותר מכל דבר אחר, אפילו יותר ממילואים 🙂
      תודה הילית, על מה שכתבת.

  10. YAEL D A הגיב:

    אני לא יודעת איך להגיב לפוסט הזה.. כבר דקות ארוכות אני מולו בלי מילים
    חיבוק, זה כל מה שנותר לי להעניק לך

    כנראה שלא לכל דבר יש מילים

    אוהבת

  11. עופר D הגיב:

    מצליח להבין את הקושי, למרות שלא חווינו אותו על בשרנו.
    שולח לך חיבוקים ועידוד
    ומקווה שיצליח לכם מהר.
    כן, גם הלך רוח של נינוחות עוזר, אם כי קשה לסגל אותו במצב הזה.

    }{

  12. רולא הגיב:

    אני בנתיים באמצע הספר קוראת בזמן הפנוי
    בפעם ראשונה שפתחתי את הספר זלגו לי דמעות הרגשתי את כאבה את סבל נפשה של המחבר וגם דר שהוא גבר עם לב טוב נותן את המקסימום .ספר ממש מומלץ מביע רגשות שכולנו נחשפים אליהן
    אני מודה לכם

  13. צליל הגיב:

    קראתי ביום ששי האחרון.
    רק נדמה לי, שאו שבאמת בקטעים של גליה אין אף מילה על דר?
    חיזק אצלי את התחושה, שאין לי מה לצפות שבת הזוג שלי תראה מה עובר עלי.

    • עשבר הגיב:

      התלבטתי איך לענות לך…
      אני מניחה שהתשובה הכי אינסטנקיטיבית שלי היא לומר לך שאתה צריך להגיד לבת הזוג שלך מה אתה מרגיש.
      יכולה להגיד לך, מהמקום הקטן שלי, שקשה לדעת מה אתם מרגישים. במיוחד כשאנחנו כל כך שטופות בהורמונים, ובתחושות שונות ומשונות, שהעיקרית שביניהן היא אשמה.
      אולי כדאי לנסות ולומר לה. אולי לכתוב לה?

      חשוב להזכיר לה שגם אתה חלק מהתהליך, חשוב להזכיר לה שגם לך יש רגשות.
      שולחת לך המון עידוד, ומקווה שהתקופה הזו תיראה בקרוב כמו זיכרון רחוק

    • אביו של העולל הגיב:

      צליל,
      זה מאוד משנה איזה טיפולים עוברים – ואני מניח שזה קשה במיוחד אם אתה עובר טיפולים בעצמך.
      מבחינתי, במשך שנה הייתי צריך להכיל הרבה תסכול. בין היתר זה כלל עליות וירידות, ציפיה ואכזבה, והמון התמדה ועידוד.
      היום זה לא נשמע לי נורא כל כך, אבל אני זוכר שמה שהקשה זה בעיקר העובדה שזה מתמשך… שזה יום-יומי, ושזה דורש מעקב וטיפול די אינטנסיבי לאורך זמן מאוד מאוד ארוך.
      זה מוציא ממך את כל האנרגיות הנפשיות ואז סוחט אותך עוד קצת ועוד קצת ואני זוכר את הכמיהה שלי שזה כבר ייגמר.
      ואם זה לא מספיק, אז יש גם סוג של בושה – בהתחלה אתה לא ממש רוצה לספר לאף אחד, וגם כשזה כבר נהיה שגרה וקצת נוח יותר לספר באופן כללי, אי אפשר באמת לחלוק את רגעי המתח או האכזבות עם אנשים בעבודה או במשפחה. ועוד יותר קשה לחלוק את רגע השמחה כשזה כבר כן מצליח…

      אין לי טיפ טוב לתת, רק לעודד ולהבהיר שבסופו של דבר זה עובר.
      חוץ מזה לגדל תינוק זה יותר קשה וממש ממש יותר אינטנסיבי – אבל גם יותר כיף.

כתיבת תגובה