אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא

אין, אין על אהבה של אמא. אמא כל כך אוהבת, מחבקת, מעריכה.
אין, אין על התמיכה של אמא.
אין…. אין אוויר כבר.
כבר יומיים אין לי אוויר. אין לי אוויר מאז ששמעתי שעוד אמא הולכת לצאת בלי כלום מרצח. לפעמים אני תוהה אם אנשים הפרקליטות מרחמים על אנשים, או פשוט לא ממש רוצים לעבוד. לפעמים אני תוהה איפה אנחנו חיים.

רק כדי להזכיר:
ביום ראשון, ה-22 למרץ 1992, הטביעה האחות הרחמניה מרינה דוידוביץ את שתי בנותיה, נעמה וליטל, בחדר האמבטיה בביתם שבכרמיאל. היא חיכתה אחר כך שאמה תגיע לדירה, יחד הן סידרו את הבית, הלבישו את הילדות ורק כשאחותו של הבעל הגיעה הביתה התקשרו למשטרה.

ביום ראשון, ה-16 לינואר 2000 זרקה פלונית  את תינוקה מהחלון. אחרי שהוא נפל, היא יצאה מהבית כשהיא חמושה בסכין, כדי להרוג את הבן הנוסף, ילד בן 7 שלא היה באותו זמן בבית.

ביום חמישי, ה-02 למרץ 2000, ילדה מרב אדרי את תינוקה. היא לא רצתה אותו. היא לא רצתה שמישהו ידע בכלל שהיא ילדה. אז היא חנקה אותו, ואז שמה את גופתו בשקית זבל שחורה. למחרת זרקה אותו לאשפה.

ביום חמישי, ה-28 לאוגוסט 2008, לקחה אולגה בוריסוב את בנה בן הארבע לחוף הים. היה אז לילה, לאלון הקטן היה קר במים, אבל אולגה התעקשה להכנס עמוק יותר ויותר. כששאלו אותה למה הטביעה את אלון, אמרה שבהתחלה רצתה למות, ואחר כך לא. אחר כך היא גם טענה שהוא בעל הפרעות קשב.

כל הנשים הללו טענו שהן חולות נפש, כל הנשים הללו טענו שלילדים היו צפויים חיים קשים, ושהן רק רצו להקל עליהם. זה תמיד מצליח להן, לאמהות שרוצחות.

מרינה דוידוביץ היא המקרה המדהים מכולן. הפסיכיאטרים שבדקו אותה החליטו שהיא הייתה שפויה לפני הרצח, הייתה שפויה אחרי הרצח, אבל בזמן הרצח משהו השתבש. היא נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי, וכעבור חודש כבר החלה לצאת לחופשות. במסגרת ה"so called" שיקום שעברה, הלכה לא מעט לקברי הילדות שרצחה. היום, אגב, היא חיה לה חופשיה יחד עם אמה. את פסק הדין שלה אפשר לקרוא כאן. יש עליה גם סרט.

מרב אדרי טענה שהיא באה ממצוקה קשה, וסניגוריה טענו שמאסר יוסיף למשבר הנפשי הקשה שלה. לא היה ויכוח על כך שהיא ידעה להבדיל בין טוב ורע, אבל היא ביקשה את רחמי בית המשפט. הצליח לה. היא קיבלה רק 4 שנים, ושוחררה אחרי שריצתה 2/3 ממאסרה. כאן אפשר לקרוא את גזר הדין שלה.

פלונית היא מקרה קצת שונה, כי היא באמת הייתה חולה. הייתה לה הסטוריה של מחלות נפש, מה שעזר לה לחמוק מאשמת רצח. היא קיבלה עונש כבד יחסית, של עשר שנים. את גזר הדין שלה אפשר לקרוא כאן. מצד שני, היא הוכרזה כיורשת של הילד אותו רצחה, במסגרת הליך משפטי אזרחי.

ואולגה? אולגה אולי סבלה מדכאון. אולי סתם לא היה לה כח. אולי היא כן זרקה את הילד מהחלון בביקור ברוסיה. אולי הוא נפל. אבל בטוח שהיא מאוד מאוד סובלת, עובדה- אפילו האבא של הילד אומר שהיא מסכנה, וצריך לשחרר אותה.

אני מאוד לא חסידת טיעוני מגדר. אני לא חושבת שאנשים מקבלים עונשים גדולים יותר כי הם "גברים" או "מזרחים" או "ערבים". אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה ההבדל בין מרינה דוידוביץ לאלי פימשטיין? מה ההבדל בין אולגה בוריסוב לרוני רון?

יש משפט מאוד חכם שאומר "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לחלשים".  יש איזו נטיה לחשוב שאמהות, בגלל שהן כל כך מחוברות לילד, גם אם הן הרגו אותו הן בטח מתייסרות על זה, ולכן צריך לרחם עליהן. מאחר ואני כבר שנים לא מאמינה במערכת המשפט קשה לומר שאני מופתעת, אבל איך אפשר ככה? ואף אחד לא זועק את זעקת הילדים.
האבא של אלון לא מדבר עליו, "כי זה כואב לו", אבל זה לא מפריע לו לרוץ ולדבר על אשתו תחת כל מקרופון פתוח. התינוקות שנרצחו, איש לא באמת שאל מה היו רוצים. בנותיה של מרינה, שנאבקו תחת ידיה, עדיין מחכות לצדק.

ואתם עוד תראו, שגם מארי פיזם תצא ככה. ורוני רון יצא בקלות לא פחותה….

תגיות: , , , , ,

50 תגובות לפוסט "אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא"

  1. נוריתהה הגיב:

    הדבר היחידי שאוכל כתוב הוא

    אלוהים אדירים

  2. הפוסט הזה השאיר אותי בלי נשימה

    ועם כאב חד בבטן

    לא רוצים את הילד? קשה לכם?
    פנו לרשויות הרווחה.
    לא עשיתם את זה? שום תירוץ לא מתקבל.
    הפיתרון זה א רצח. יש אימוץ. אומנה. פנימיות ושאר סיועים.
    רצח בא ממקום של רוע טהור.

    • עשבר הגיב:

      אבל זה העניין

      כל כך קל לצאת מזה עכשיו, כל כך קל…
      רק הפלקתי סטירה, זה לא קרה בכוונה, תרחמו עלי.
      והופ, בניקוי שליש על התנהגות טובה, והמעצר עצמו. מה זה שנתיים בכלא?

  3. gils33 הגיב:

    השם ישמור

    יש כ"כ הרבה מה לאמר
    אין לי מילים כדי להגיב על דבר כזה.
    ילדים זה אני – קשה לי לקריאה ולהבנה של גודל האסון

    פשוט נורא

  4. ספרותי1 הגיב:

    פשוט מחריד. הלוואי ואפשר היה

    להרים איזו הפגנת מחאה בשם הילדים, נגד קלות הראש שבקלות הענישה.

  5. flashes הגיב:

    אין, באמת אין מי שיזעק את

    זעקת הילדים
    זה עצוב
    כלכך עצוב!

  6. עופר D הגיב:

    אני לא בארץ

    ולא מתעדכן בזוועות מהסוג הזה (ובכלל לא כ"כ מעודכן).
    אבל את לגמרי צודקת עם הרחמנות הזו. כמה קל להתנער מאחריות, ע"י גיוס מגוון סיבות ותירוצים נפשיים. זה פשוט משדר חוסר צדק וחוסר היגיון.

    ותודה שכיוונת זרקור.

    • עשבר הגיב:

      הלו הלו…

      באותה מידה אני יכולה לשלוף לך לא מעט שמות של אמהות רוצחות בארה"ב (אנדריאה ייטס לדוגמא), רק ששם הן מקבלות ברוב המקרים את העונש הראוי להן.
      כל עניין הלרחם על פושעים מופרך ועצוב בעיניי.

      סופ"ש מקסים שיהיה…

  7. שוגי21 הגיב:

    המקרים האלה קשים מאוד

    לא הייתי יוצאת בנחרצות כנגד אותן אימהות, הטבע הטיבעי שלנו הוא לגונן ולפתח את הילדים. כאשר קורה משהו נורא שכזה אני חושבת שלא ניתן לשפוט למרות הקושי הנורא ולמרות הסבל שעברו הילדים האלו ושלא חטאו במאום.
    כאב לב איום אני נמנעת מלקרוא אפילו כי זה עושה לי רע אחר כך.

    • עשבר הגיב:

      אומר לך מה הבעיה שלי עם הטיעון שלך

      אם זה היה גבר, אבא, האם היית מגיבה באותה צורה?
      למה אי אפשר לשפוט? כי הם סובלים עכשיו? אני לעולם לא אבין אותם. רע לכם? בא לכם למות? תמותו, למה להרוג אנשים נוספים?

      • שוגי21 הגיב:

        היי בר

        לא דיברתי על הסבל של הנשים, דיברתי על הסבל של הקטנים. גם כשמדובר בגברים התגובה שלי הייתה אותו הדבר, כי גם גברים אמורים מטבעם לגונן על פרי זרעם ולא לפגוע בהם. ולכן חלילה לנו מלשפוט מקרים כאלה מזעזעים.

    • arbella1 הגיב:

      בדברייך, את, למעשה, טוענת כי את

      מעדיפה לטמון ראשך בחול, כיענה.

      יש מעשים, שאני מסכימה איתך, לגביהם… קשה לשפוט את האחר. בטח כאשר אין בידינו את כל הנתונים. אולם, לתפיסתי, לא כך הוא, במקרים אלו.

      כל הנשים הללו טענו כי רע להן, וכי פעלו, כביכול, לטובת הילד, כי חייו היו רעים.
      מהרגע שהחלטת ללדת את ילדך, את אחראית לו, ויהי מה.
      האינך חושבת, כי אם אכן נבעה הריגתם מתוך דאגה כנה, לא היה קל יותר, לתת אותם למשפחה אומנת או לאימוץ, שם יהיה להם, קצה קצהו של סיכוי לחיות חיים נורמליים, עד כמה שניתן ?!

      וכי מי נתן להן את הזכות להחליט על חייהם של ילדיהם ?! אולי, מה שהם אך רצו, הוא להיות ליד אימם, גם כשקשה ?!

      אדם הלוקח את החוק לידיו, בצורה כה אכזרית, וצר לי… כשמדובר בילדים, זה אף אכזרי יותר, לפחות, בעיני… דינו מיתה, גם כן. או חיים בצל המוות, לכל הפחות.
      אם חייו של הפעוט היו כה אפסיים בחשיבותם, מדוע שחיי אותה רוצחת או רוצח יהיו בעלי ערך רב יותר ?!

      יש קו, שאותו אסור לחצות ! אבוי אם נרשה התנהגות כזו, ועוד נרשה לעצמנו לגלות חמלה, כלפי מעשה כה נתעב ומזעזע.
      או אז, איה אמות המידה הערכיות שלנו ?! איה המוסר ?!

      נשים אלו חייבות להישפט. חייבות לתת את הדין.
      שאם לא כן, הקו בין השפיות לבין הטירוף… מאבד, אף הוא, מערכו.

      אנשים חולים, יש לאשפז ולסגור במוסד סגור.
      יש להם הזכות לפגוע בעצמם.
      אסור להם לפגוע באחר.
      היום, זה בנה, ומחר ?! ומי יהיה זה, מחרתיים ?!

      ההתרה של פגיעה באחר, לעניות דעתי, היא בבחינת אסון, שאין כדוגמתו.

  8. rachellg הגיב:

    כמה שאת צודקת בר. מקומם כל כך!

    • עשבר הגיב:

      והכי מקומם שאין מה לעשות. פשוט אין.

      כי אפחד לא מקשיב לאנשים הקטנים.
      תרתי משמע: לא לאנשים הקטנים= הילדים ולא לאיש הקטן מהרחוב.
      🙁

  9. א. הגיב:

    אהבה של אמא

    צודקת לגמרי.

  10. הר הקסמים הגיב:

    אמהות רוצחות

    שום מחלת נפש, אמיתית או מדומה , היא לא טיעון בעיני.
    שישבו בכלאוכמה שיותר.
    אני לא מצליחה למצוא בתוכי טיפת רחמים עליהן.

    • עשבר הגיב:

      אני חושבת

      וסליחה עם זה פוגע במישהו, יש כזה זילות של המונח "מחלת נפש".
      אנשים חולי נפש בד"כ לא מסוכנים לעצמם, אלא סתם מסכנים.

  11. galaxy86 הגיב:

    ויש גם את המקרה הבא

    Casey Anthony

    שגם היא רצחה את ביתה , אבל משום מה זכתה לכזאת פפולאריות שהיא נהפכה להיות סלב

    • עשבר הגיב:

      כשהפרשה החלה הייתי באורלנדו

      זה היה בדיוק אחרי שרוז נעלמה בישראל, ותהיתי איך הפרשה פשוט רודפת אחרינו.
      האמריקאים תמיד הופכים את הרוצחים שלהם לאלילים. הידעת שיש "מוזיאון רצח" בלוס אנג`לס?

  12. arbella1 הגיב:

    גלגלי הצדק מתגלגלים, לאט.

    איני בקיאה, לפרטי פרטים, במיקרים השונים, ברם איני יכולה, שלא לחוש את הקבס העולה בי, עקב מעשים אלו.
    איני יכולה לעצור את שאט הנפש הגואה בי מאותן ישויות לא ראויות, האמורות לאהוב כה את ילדיהן, לטפח אותם ולהתגאות בהם.

    מאוד נהניתי לקרוא את הרשומה, עשבר. כתיבתך עניינית ומלאת הבעה.
    ואין לי מילים רבות ו/או חכמות להוסיף, למעט השתתפותי בתסכול ובכאב, האופפים אותי עם קריאת שורות אלו.

    עמיחי, בזמנו, האמין עוד כי "אלהים מרחם על ילדי הגן,
    פחות מזה על ילדי בית הספר.
    ועל הגדולים לא ירחם עוד ".

    ועתה, מי ירחם על ילדי הגן ?!
    משנתו, מתגלה במערומיה, לדאבוני. אפילו, לילד הקט אין דואגים.

    אף בסוף השיר, אותו, עמיחי, מנסה לסיים בנימה אופטימית… הגורסת כי
    אם נגרום אושר לאוהבים באמת, אושרם יגן גם עלינו וכך נזכה בתקווה, באושר ובהגנה.
    סיום זה התולה תקווה בבני האדם, ברצונם הטוב, במעשי החסד שלהם ובעזרה לזולת – נותר יתום ועקר לנוכח המציאות הטופחת בפנינו.

    וכי אלו תקוות עלינו לתלות, כאשר הורינו מולידנו, ניראים כגון אלו ?!

    • עשבר הגיב:

      אולי זה כי אין לי צפיות מהאנושות

      אז אני לא מתאכזבת. אני לא חושבת שכולם רעים, בדיוק כמו שאני לא חושבת שכולם טובים. תמיד יהיו אנשים שעושים דברים רעים כי הם יכולים. הבעיה היא הלגיטימציה שהם מקבלים.

  13. יdiamondי הגיב:

    רישיון להרוג ילדים:

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1412395

    מסכימה איתך, ובמקום לפרט שוב מה אני חושבת על זה, אני רק אביא לך את מה שכבר כתבתי זה מכבר.

    • עשבר הגיב:

      ברמת העקרון מסכימה איתך

      בפשעים כאלה יש אפליה גדולה לטובת האשה, שאני יוצאת נגדה. אחד ממקורביי טען שזה תוצר של האפליה הקודמת כנגד נשים, שעכשיו הולכים לקיצוניות השניה- מוותרים להן יותר. עלי זה לא מקובל.
      מצד שני, גם לא מקובל עלי שאנסים יושבים שנה במאסר. לטעמי מערכת המשפט באופן כללי פשטה את הרגל, הפרקליטות עצלנית ואיש לא פועל לטובת החלשים.

      • יdiamondי הגיב:

        לגבי אנסים,

        ישנה דעה רווחת שגויה כי אנסים יושבים בכלא רק שנה. אני מכירה את המערכת מקרוב (מערכת של בתי הסוהר) ורוב המכריע של גברים אשר הורשעו בעבירות מין (או אל"מ) יושבים כמות שנים גדולה בהרבה מחומרת העבירה. וזה כולל גם חפים מפשע. וכמות אדירה של חפים מפשע רק מוכיחה כי ישנה החמרה יתרה על עבירות מן הסוג הזה ונטיה אוטומטים להאמין לתלונתה של אישה ולא לטיעוני הנאשם.

        אבל זה כבר נושא אחר…

        גם אני לא מקבלת שום טענה של "אפליה מתקנת", הגם שבטח לא כאן זה המקום. בענישה נשים מעולם לא היו מופלות לרעה. אדרבא, ההיסטוריה מוכיחה כי בעבר הרחוק גברים היו נושאים באחריות של נשותיהם על פשעים שבצעו השניות.

        שבת שלום.

        • עשבר הגיב:

          הטענה שלי היא לא שהם יושבים שנה

          אלא על העובדה שברוב המקרים המשפט נמרח המון שנים, ועם כל הכבוד, בהתחשב בעובדה שהעונש המקסימלי על עבירת אינוס אחת הוא 20 שנה, רוב האנשים לא ממש מקבלים את זה, גם אם הם מורשעים במספר רב של מעשי אינוס.
          לגבי אפליית נשים, זה עניין לויכוח ארוך ומתמשך.

          • יdiamondי הגיב:

            העונשים…

            נתנים בהתאם לשלל נסיבות. לא תמיד מגיע לעבריין/פושע עונש מרבי. וכמו שיש עונש מרבי, כך יש גם עונש מינימום. אז כמו שאת אומרת שלא תמיד מקבלים את ה-20 שנה, כך גם לא תמיד מקבלים את העונש המינימאלי. העונשים אינם נתנים רק על סמך מינימום או מקסימום, אלא בהתחשב בשלל נסיבות מסביב וכמובן בחומרת המעשה עצמו.

            המשפטים נמרחים המון שנים לא רק בעבירות מין (אגב, דווקא בעבירות מין המשפטים כבר נגמרים מהר יותר ממה שצריך ולכן הרבה מאוד חפים מפשע מורשעים על לא עוול בכפם), לענ"ד משפטים אזרחיים וכספיים בכלל נמשכים בלי סוף… כזאת היא מערכת המשפט העגומה במדינה שלנו.

          • עשבר הגיב:

            בזה אני מסכימה איתך לגמרי

            הסחבת המשפטית היא דבר נורא ואיום

  14. חיויאי1 הגיב:

    כך מתייחסים גם לאמהות מתעללות

    יש איזו שהיא אמונה בחמלה אמהית גורפת. אמונה שלא מוכיחה את עצמה. אנשים מאמינים שברגע הלידה אשה משתנה והופכת לחומלת. כשאני הייתי ילדה היה אסור לומר מילה אחת רעה על אמא, וודאי שלא להכריז שהיא אמא מתעללת. ועד היום ילדים סובלים מהאמונות השגויות האלה.

  15. tvav הגיב:

    יש אמהות ששונאות את הילדים שלהם

    שנאת מוות

    • עשבר הגיב:

      זה לא משהו שמייחד אמהות

      יש גם גברים ששונאים את הילדים שלהם. פשוט החברה פחות מאמינה שנשים מסוגלות לשנוא את הילדים שלהם.

  16. SecondTry הגיב:

    מעניין אותי כמה דברים

    1. האם יש לך ילדים?
    2. אם יש לך ילדים האם יש לך ילד/ים עם בעיות נפשיות/התפתחותיות?
    3. האם היית אי פעם בדיכאון קליני עמוק כזה שגרם לך לנסות להתאבד
    4. האם את חיה במדינה זרה ללא משפחה תומכת וללא חברים?

    אגב אני עונה על 1+2 ולגבי 3 – הייתי תקופה ארוכה בדיכאון (לא עמוק אבל מטופלת בכדורים).
    אז מה שאני רוצה לומר (בעיקר לגבי אולגה כי את שאר הסיפורים אני לא מכירה) זה שאל תשפוט אדם עד שאתה נמצא במקומו.
    לפני שאת כותבת כאלה משפטים נחרצים (כמו "אולי היא היתה בדכאון" – היא ניסתה להתאבד מספר חודשים לפני הסיפור וחייתה על קוקטייל של כדורים או ש"היא טענה שליד יש בעיות קשב" – הילד היה מאובחן על ידי הרשויות לחינוך מיוחד כ-PDD וכסובל מבעיות ריגשיות-פסיכיאטריות) תלמדי טוב טוב את המקרה וגם אז בהעדר ניסיון אישי לא תוכלי בחיים באמת להבין מה קורה במוח האנושי.

    אני גם לא מכירה את אולגה אבל ראיתי כתבה על הסיפור שלה במבט שני. היא היתה אם מסורה ואוהבת לילד בעייתי ששקעה בנוסף לכל לדיכאון. למרות שכל הרשויות הכירו את המשפחה (רווחה חינוך מיוחד, בריאות הנפש ואפילו המשטרה) אף רשות לא עדכנה רשות אחרת. אולגה שחיה בארץ לבד היתה בודדה מול כל המערכות ולא ידעה למי לפנות.
    כאמא לילד עם בעיות התפתחויות אני יכולה לספר לך שההתמודדות עם ילד כזה היא מתישה ואני יכולה להבין איך אדם ללא תמיכה נפשית יכול להגיע למקרים קיצוניים. את כותבת "אולי לא היה לה כח" – עד שלא תהיי בעצמך הורה לילד עם בעיות בחיים לא תדעי כמה כח צריך. ואולגה שלא רצתה לשים את הילד בגן מיוחד (כי היא היתה אמא "איומה") התמודדה איתו 24/7.

    בקיצור – אני לא אוהבת ששופטים אדם לפני שמכירים טוב טוב את המקרה ואת (לפי מה שכתבת) בהחלט לא למדת מספיק טוב את הנושא ואני גם מאחלת לך שבחיים לא תצטרכי להתמודד איתו.

    • עשבר הגיב:

      היה ברור שתגובה כזו תגיע

      הבעיה שלי עם הורים כאלה היא לא הדכאון (ואגב, תאמייני לי שחוויתי דכאון עמוק, ואני יודעת מה זה).
      הבעיה שלי היא לא עם הקושי.
      הבעיה שלי היא לא עם כל הדברים האלה.
      הבעיה שלי היא עם העובדה שבסופו של דבר, בשורה התחתונה- מה שהאמא עושה זה להרוג את הילד. מה זה הדבר הזה????
      את אומרת לי "היא לא רצתה לשים את הילד בגן מיוחד", כי היא הייתה אמא טובה. יופי. עדיף אמא ששמה את הילד בגן מאשר אמא שהורגת.
      אמא שזורקת את הילד שלה מהחלון ברוסיה, וראבקום, עאלק הילד הפיל את עצמו, אמורה להבין שהיא מסוכנת לילד. מה זה "לא רציתי למות עם הילד".

      אני מכירה לא מעט הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, ויש לי את כל הכבוד אליהם. נא לא לשכוח שבסופו של דבר היא תחזור לחיות את חייה. אלון הקטן מת.
      ואגב, גם לילד עם צרכים מיוחדים מגיע לחיות, לא?

      • SecondTry הגיב:

        הצלחת לעשות מהכל סלט

        איך השתמע מדבריי ש"הגיע" לילד למות בגלל שהוא עם צרכים מיוחדים?
        אני התייחסתי למשפט שלך בפוסט שבו את כותבת בלגלגנות "אולי סתם לא היה לה כח" מבלי בכלל להבין מה זה טיפול בילד עם צרכים מיוחדים. העובדה שאת "מכירה" אנשים כאלו זה ממש ממש אבל ממש לא אותו דבר כמו לחיות עם ילד כזה (ומדברת כאן מישהי שלילד שלה יש בעיות התפתחויות קלות יחסית אז תארי לך מה זה ילד עם PDD ובעיות ריגשיות קשות).
        אגב תני להבטיח לך משהו היא כבר בחיים לא תחזור לחיות את חייה (למרות מה שכתבת).

        הפוסט שלך וגם התגובה שלך אלי הם חסרי רגישות. את שופטת פה אדם מבלי להכיר אותו ואת פרטי המקרה. את רק מסתכלת על התוצאה. התוצאה היא איומה על זה אין ספק אבל תהייה בטוחה שהיא מתייסרת על כך.
        את מנסה להציג גם את האב שתומך באם כמפלצת מבלי להכיר אותו, אני דוקא מאד מעריכה אותו. כמטופלת פריון פגשתי לא מעט נשים שנאלצות לקבל תרומות זרע כי בני הזוג שלהם לא נשארו איתם לתמוך בתהליך (והלכו לחפש רחם מתפקד יותר) העמידה הזו של בעלה של אולגה רק מוכיחה עד כמה הוא היה מודע למצבה ועד כמה שהוא אדם נדיר שמסוגל לראות מעבר למקרה הטרגי.
        החיים הם לא שחור לבן. לא כולם רעים ולא כולם טובים. החוק עצמו מגדיר דרגות שונות של חומרת עונש ובכדי להוכיח רצח צריך לעמוד בכמה תנאים שהחשוב ביניהם הוא כוונה תחילה – שהפרקליטות לא הצליחה להוכיח ולכן ירדה חומרת התביעה.

        אני בטוחה שאת, בדיוק כמוני וכמו הרוב המכריע של האוכלוסיה, המום ומזועזע מהסיפור. אבל מפה ועד לשפוט אדם שאתה לא מכיר הדרך ארוכה. אני לא מכירה את אולגה, אבל על פניו לפי פרטי המקרה, לא מדובר בזוג פסיכופטים שהתעללו בילדם ואז רצחו אותו בגלל יצר סדיסטי (שאז אכן ניתן לשפוט לחומרה). מדובר פה במקרה טרגי לכל הצדדים.

        • עשבר הגיב:

          דווקא להיפך

          מה זה קשור בכלל שהיא מתייסרת? האם זה הופך את זה למשהו אחר? לפחות מרצח?
          בואי נגיד שאני מבינה עד גבול מסויים את התמיכה באשתו. לי חורה שאת הילד שכחו איפשהו מאחור.
          זה לא קשור להיותך מטופלת פריון. את לא מכירה אותי ולא יודעת מאיפה אני מגיעה, ולכן נא לא להפיל עלי אשמות שהן לא רלוונטיות. מה הקשר בין גבר שלא תומך בזוגתו בתהליך שהוא קשה ומייסר (ואני יודעת כמה הוא מייסר) לגבר שעומד ותומך באשתו אחרי שהיא הורגת את הבן שלהם????
          את משתמשת בכל הקלפים שיש לך כדי לומר לי כמה אני לא מבינה. תגידי לי את, אם הייתה לך אופציה- להרוג את הילד או לשלוח אותו למעון, מה היית עושה?
          על זה בדיוק הטענה שלי. על הבחירה.

          ואגב, בתוך כל הדוגמאות שהבאתי, אף אשה לא התעללה בילדים לפני. כולם היו נורמטיבים. זה לא מקרה טרגי לכל הצדדים. יש צד אחד שהפסיד לגמרי, וזה אלון.

          • עשבר הגיב:

            ואגב

            הso called זלזול שלי נובע מזה שמבחינתי אף הסבר לא מסביר למה מישהו רוצח מישהו אחר, ולא את עצמו במקום.

    • נוריתהה הגיב:

      מה יש להכיר מקרה?

      אולגה רצחה, רצחה, רצחה , רצחה, רצחה , רצחה, רצחה, רצחה את הבן שלה לא קל.

      כל כך אופייני ללהזדוהות עם הרוצח ולא עם הקורבן.
      אוי כמה שאולגה הזו מסכנה…….
      לא ליטפו אותה, לא שירתו אותה, אכלו לה , שתו לה.

      היא רוצחת וזהו.

      מחר אם תהרוג את הבן שלה כי הומוסקסואל וזה איחס.
      מרתיים אם תהרוג אץ הילד שלה, כי יש לו עיניים חומות וזה לא מתאים לה לכיסוי בסלון.

      אולגה היא רוצחת. אין מעבר לזה.

      עזבי בודדה ומסכנה. רוצחתתתתתתתת

  17. השימוש ב`אי-שפיות`

    כטיעון משפטי מזעזע אותי כל פעם מחדש – בגלל הקומץ שאכן סובל ממחלות נפש.

    לגבי `אמהות` רוצחות – זה אולי הפשע הנתעב ביותר שקיים.
    המערכת המשפטית והמוח האנושי לא בנויים להתמודד עם פשע שכזה.

    וההפליה המגדרית אכן מחרידה.
    [נדמה לי שפה חבר מושבעים נוטה לא לוותר לאמהות האלו. אבל לא עשיתי בדיקה ממשית]

    • עשבר הגיב:

      בארה"ב

      אמהות כאלה בד"כ מקבלות מאסר עולם/עונש מוות, אני מניחה שזה בגלל המושבעים. כאן כולם רחמנים.

  18. ליקה5 הגיב:

    קדושת החיים

    היא ה ערך המרכזי ביהדות
    אבולוציה היא הישרדות ורביה
    אמהות שרוצחות את הילד שלהן…..נגד הטבע…לא נתפסות בהיגיון, ולא נתפסות ברגש
    טיעון האי שפיות הוא תרוץ ברוב המקרים, והמער` המשפטית נכנעת לו כי מה כבר אפשר לומר על אם שרצחה את פרי ביטנה…שהיא לא נורמאלית
    אבל בין רוב המתחזות והמרוויחות מההתנהלות הזו, יש גם מקרים אמיתיים של אי שפיות. של טרוף וחיים אומללים. מכל המקרים שהזכרת, אולגה נראית לי אחת שהייתי חסה עלה לו הייתי השופט במשפטה. המקום בו היא עמדה היה קשה מנשוא….והחוט הדק שעוד חיבר אותה לעולם-פקע.
    במחשבה שניה, לא הייתי רוצה לשפוט מקרים כאלו….זה לא תחום שיצור אנוש סביר מבין בו. קשה

    • עשבר הגיב:

      אני חושבת

      שאחד הדברים שהיה לי קשה איתם בכל הקשור לאולגה זו ההתייצבות המאוד החלטית של בעלה לצדה. נכון שאפשר להעריך את זה, אבל היה לי קשה איך האיש לא כועס על רצח בנו שלו.
      לא יודעת. מעצבן אותי שאנשים שסובלים מטרוף/משבר, לכאורה או לא לכאורה, פוגעים באחרים ולא בעצמם.

  19. שנאת גברים הגיב:

    דש מ2024 אחרי עוד רצח של ילד על ידי אימו…

    המשותף לרציחות ב14 השנים האחרונות: אמהות רוצחות רק בנים

כתיבת תגובה