הספור שלא סופר

ספור שני לרגל ציון היום הבינ"ל למלחמה באלימות כנגד נשים.
מאחר ומדובר בבלוג שמיועד בעיקר לספרים, זהו ספורה של לוליטה, מנקודת מבטה של לוליטה.

ערב אחד, כשהיינו לבד בבית, הוא נכנס אלי לחדר, הסתכל לי עמוק לתוך העיניים ואמר לי "לילי, אני אוהב אותך". כל כך התרגשתי באותו רגע. לאף אחת מהחברות שלי לא אמרו עד אז "אני אוהב אותך" ודווקא לי, מכולם. "גם אני אוהבת אותך" מלמלתי לעברו, מסמיקה.


האמת היא שבהתחלה ממש לא סבלתי אותו.
יום אחד הופיע אצלנו- כולו `נפוח` מרוב חשיבות עצמית. אמר שהוא סופר, שהוא מחפש את ההשראה הנכונה לכתוב. ביקש את החדר עם הנוף ליער (יותר חורשה, אבל מילא) ושלא נפריע לו. בקושי הסתכל עלי. גם כשהבאתי לו ארוחות.
אבל לאט לאט התברר לי שהוא לא כל כך נורא. הוא פשוט ביישן. הוא התחיל לחייך אלי, לשאול לשלומי. ולפעמים, כשהייתי מניחה את מגש האוכל, הייתי מרגישה את ידו עוברת בחטף על ישבני, על החזה שלי, אבל זה תמיד היה מהר מדי, ועוד לפני שהספקתי להבין, כבר לא היה ברור האם הוא אכן נגע, או לא.
הוא אהב לשבת במרפסת, להסתכל עלי כשאני משחקת עם בילי, הכלב שלי, ואני, כל פעם שהרגשתי במבטו, הייתי מסמיקה. ילדונת שכמותי.
לקח לו חודשיים להיכנס אלי לחדר, ולומר לי שהוא אוהב אותי. חודשיים!! אבל מהרגע שהוא אמר את זה, ברור שהייתי שלו.


הוא הושיט יד ובאצבעו ליטף לי את הפנים החל מהמצח דרך הלחיים עצר בשפתיים נוגע בהם כמו משרטט אותן בידו השניה החל לפתוח את כפתורי חולצת הפיג`מה שלי נבוכה נרתעתי קצת אבל הוא שם את אצבעו על פי שששש אנחנו אוהבים לא העביר אצבע קרה על שדיי החשופים שרעדו למגעו אוי לילי את כל כך יפה אמר והרכין את ראשו מנסה לנשק אותי זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו נישק אותי בצורה כזו הרגשתי את הלשון שלו בפה שלי הרגשתי איך הלב שלי הולם איך אני נעשית יותר לא יודעת מגורה ולפני שהבנתי מה קורה הרגשתי כאב קטן והוא היה בתוכי ואפילו אולי אהבתי את זה זה גרם לי להרגיש טוב זה שהוא אוהב אותי.
בקשר למין, טוב, זה לא היה כזה דבר נורא אבל מכאן ועד לספור האהבה שהוא טוען שהיה, נו באמת.

אמא מתה חודש אחר כך. תאונת דרכים. לא שכל כך אהבתי אותה, אבל גם לא ממש רציתי להישאר איתו. יש גבול. נמאס לי. כל ערב הוא היה בא אלי, ואומר לי אני אוהב אותך ואפילו לא קורא בשם שלי. אף פעם לא לילי. בהתחלה אמר לילית. ואחר כך שינה את זה שוב.


והוא גם השתנה. הוא כבר לא היה כל כך נחמד. הוא היה יותר קשוח. כבר לא הרשה לי לשחק עם כל החברים, וכשרוי, הבן של השכנים היה בא אלי, הוא היה צועק עלי שעות "שלא תהיי כמו אמא שלך, את שומעת?!" ואחר כך הוא היה מתנצל, ואפילו בוכה, אבל אני כבר לא כל כך אהבתי אותו.

בכלל, אם שואלים אותי, אני לא ממש מבינה על מה כל המהומה. מין, אהבה וכל זה. הרי בסופו של דבר אני הייתי שלו, וזכותו לעשות בי מה שהוא רוצה, לא?

ולילה אחד גיליתי שלא רק שאני לא אוהבת אותו. אני פשוט שונאת אותו. לא יודעת אפילו למה. משהו בתנועות שלו, בקולות שעשה תוך כדי, משהו בשאלה הכל כך בנאלית שתמיד שאל בסוף "את עדיין אוהבת אותי" גרם לי לרצות לצעוק לא!!!! אבל לא יכולתי. תבינו, הוא היה לבד בעולם, והוא היה צריך אתי. באמת. וגם אני. הייתי צריכה אותו, זאת אומרת.

הוא תמיד היה אומר לי "אם תאהבי אותי, תקבלי כל מה שתרצי" ואתם יודעים מה, הוא לא שיקר לי. כל פעם ש`אהבתי` אותו קיבלתי משהו. השתתפות בטיול בית ספר, השתתפות בהצגה, וליום הולדת 16 קיבלתי מכונית. הוא גרם לי להרגיש כמו מלכה. מלכה- זונה, אבל מלכה.
לא יכולתי לראות אותו יותר. להריח אותו. והוא, ככל שעבר הזמן, רק אהב אותי יותר "לולי", היה אומר לי, "אנחנו נשאר תמיד ביחד. את תעשי לי ילד" וכל פעם שהיה אומר את זה רק התחלחלתי יותר. לא רציתי אותו. רציתי לחיות. רציתי לצאת עם בחורים. רציתי לעשות חיים, אבל הוא לא הרשה לי. "בשביל מה את צריכה לצאת עם בחורים" שאל אותי "והרי אני יכול לתת לך בדיוק את אותו הדבר".

כדי למנוע ממני להיפגש עם רודי, הבן של השכנים, הוא החליט שניסע לטיול. אז עלינו על המכונית (שלי) והתחלנו לנסוע, ועם כל קילומטר שעברנו הרגשתי שהוא משתלט עלי קצת יותר. הרגשתי שהוא לוקח ממני את כל מה שהכרתי אי פעם. את רודי, את הבית, את אמא. הכל. הדבר היחיד שלקחתי איתי היה הדובי שלי, שהיה המתנה היחידה שקיבלתי מאבא שלי, שאני לא ממש יודעת, וגם לא ממש אכפת לי, איפה הוא עכשיו.
כל היום היינו בנסיעות, בדרך כלל לבד. לפעמים היינו פוגשים חברים שלו, ואז הוא היה מציג אותי "תכירו, זו לולי, הבת שלי". אני לא חושבת שהוא באמת חשב שמישהו מאמין לו, כי ראיתי את המבטים, וחלק מהחברים שלו גם הביעו באוזניי את דעתם, ועוד כמה הצעות…

ההחלטה לעזוב עלתה בי לילה אחד, באיזה מוטל נידח בדרך לעוד חור כלשהו. לא רציתי לעזוב אותו, אבל ידעתי שאסור לי להישאר אתו. הרגשתי את השנאה ואת האלימות שגואה בי מדי יום. חשבתי שאם עוד פעם אחת הוא יגע בי, אני אהרוג אותו. או אתאבד. או שניהם.
ורציתי לעזוב, אבל לא ידעתי לאן. ולא היה לי כסף. הוא תמיד טיפל בהכל, ואני, למרות שהייתי בת שש עשרה וקצת, הרגשתי כמו ילדה קטנה בקטע הזה. אז הלכתי לחבר שלו, איזה במאי סרטים שידעתי שהוא `חם` עלי. הוא תמיד אמר לי, שאם רק אבקש הוא יוריד לי את הירח, וביקשתי ממנו שייקח אותי אתו. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. לא יותר מחודשיים, אבל זה הביא אותי לצד השני של המדינה. הוא השאיר אותי בעיירה קטנה. לזכותו יאמר שהוא קנה לי בית קטן, בשביל שאגדל את הילד שלנו. אבל מאז הוא לא בא לבקר. וגם ההוא לא מצא אותי.
אני בסדר, לפחות משתדלת. קשה לי עם הילד. אני אוהבת, באמת, אבל כל פעם שאני רואה אותו אני נזכרת, ובא לי להרוג מישהו. אותי בדרך כלל. אבל אז אני חושבת מה יקרה אם אני אמות ואיזה בחור יבוא ויגדל אותו, ומה יקרה אם הוא יגמור כמוני, ואז במקום לחתוך ת`וריד, אני סתם חותכת את היד, רואה דם זורם ונרגעת.


אתמול קראתי ראיון אתו. סתם, מישהו השאיר עיתון ודפדפתי בו, ופתאום ראיתי תמונה שלו. בא לי למות. נבהלתי. לקח לי זמן לקלוט שזו רק תמונה. הוא הוציא ספר חדש. הוא אומר שזה ספור אהבה. על לולי. ספור אהבה, עאלק.

תגיות: , ,

15 תגובות לפוסט "הספור שלא סופר"

  1. שוגי21 הגיב:

    כמה כאב בסיפור אחד

    כאב וגם אומץ ותיקווה לקום ולעשות מעשה.
    תודה בר סיפור נוגע.

  2. too addictive הגיב:

    לצערי

    זה מרגיש יותר מלאכותי מהסיפור הקודם. משהו בכתיבה גורם לי להרגיש כאילו זה סיפור שניכתב על ידי איזושהוא עמותה ולא על ידי לילי עצמה.

    • עשבר הגיב:

      לגיטימי לגמרי

      חלק מעניין הכתיבה בבלוג הוא לבדוק במה אני טובה, ואיפה פחות.
      ולגיטימי לא להתחבר לכל דבר.
      תודה שכתבת!

  3. Master Stav הגיב:

    יופי של מטאפורה …..

    אהבתי
    שמח שנכנסתי ללינק בפורום הבלוגיה

  4. עיבוד חופשי למדי.

    רעיון נחמד וגימיק מעניין. הסיפור האמיתי כמובן שונה מאד והומברט הומברט הוא דמות מורכבת הרבה יותר.

    • עשבר הגיב:

      למה?

      נכון שמזמן לא קראתי את הספר (וגם הספור נכתב מזמן) אבל ברור שהומברט הומברט מורכב יותר, אבל הספור, אם את מפשטת אותו, הוא בדיוק אותו הספור. לעניות דעתי כמובן.

  5. חזק מאוד

    וגורם לחשוב. גם על השימוש במושג לוליטה שהפך להיות משהו אחר לגמרי מאשר אותה לוליטה המוצגת כאן (ולעניות דעתי גם אחר לחלוטין מאיך שהיא מוצגת בספר) וגם בכלל על החיים.
    עשית לי חשק לקרוא את הספר שוב. קראתי אותו מזמן.

    רציתי להמליץ בפורום, אך ראיתי שהקדמת אותי 🙂

    "בכלל, אם שואלים אותי, אני לא ממש מבינה על מה כל המהומה. מין, אהבה וכל זה. הרי בסופו של דבר אני הייתי שלו, וזכותו לעשות בי מה שהוא רוצה, לא? "

    מצמרר

  6. siv30 הגיב:

    אני צריכה לקרוא שוב את הספר

    אבל ברור שלפעמים אנחנו לא יודעים מי באמת הקורבן הגבר או האישה ואם הם שניהם לא עבדים לצרכים והדחפים שלהם.

    • עשבר הגיב:

      ברמת העקרון אולי את צודקת

      אבל כאן מדובר בוודאות בגבר מבוגר ובילדה, שהייתה הבת החורגת שלו.
      כאן לטעמי אין שטח אפור.

  7. Ronit FL הגיב:

    וואוו!

    ולדעתי, עוד היית עדינה.
    אלא אם כן, כתבת את זה כשהיא בת 60 לערך ומספרת את סיפורה במרירות רבה אחרי שעברה את שלב הכעס והשנאה.

    • עשבר הגיב:

      תודה רבה!…

      קורבנות רבים לא בהכרח מגיעים לשלב הכעס. שלב הכעס, כך אומרים, הוא אחד השלבים המתקדמים יותר בטיפול.
      אבל כן, בהחלט יש כאן מרירות. אולי ציניות יותר.
      תודה על התגובה החמה!

כתיבת תגובה