הספר ששבר את ליבי

שתיים דובים

"אישי, בעלי הראשון, הזהוב והדק, הסתלק ואיננו. בעל שני- לבן ועבה ואחר- בא תחתיו. עוביו כולו כוח. לובנו לובן מוות. עין השמש לא משזפת אותו, עיני האדם לא שוזפות" (עמ' 20).
זהו סיפורה של רותה, אם שכולה, אישה שבעלה נעלם ונאלם, שאמה ברחה למרחקים.
לא פחות מזה, זהו סיפורה של ישראל של פעם. של ישראל שהייתה, ואיננה, ובמידה רבה טוב שכך.

רבות נכתב כבר על ספרו שליו, "הספר הראשון שמדבר על נקמה ואלימות", כך קראתי בעיתון, וישר אמרתי "הו, זה בשבילי" :lol:. ואכן, הנקמה איומה ונוראה, נקמה חולנית שגרמה לי לשבת ולחשוב שוב ושוב איך מאיר שליו, אדם שנראה כה עדין ונחמד, יכול להיות אכזר כל כך, נקמה אכזרית בהתאם למשל ממנו נלקחה. אבל מעבר לסיפור הנקמה, זהו ספר שמדבר על שכול, על אבל ובעיקר על מה קורה כשהלב נשבר אבל הגוף עדיין מתפקד.

מעשה במשפחה שורשית. מכובדת. מאותן משפחות המכונות "מלח הארץ". כולם יודעים שעם זאב, אב המשפחה, לא מתעסקים. גם אנחנו, הקוראים, נלמד את זה. נכון שיש כל מיני שמועות, אבל על כל משפחות האצולה יש שמועות….

יכולתי לשבת ולנתח שעות את העובדה שהאיש שרוחו נושבת לכל אורך הספר, זאב תבורי, איבד את עינו ומסתובב עם רטיה שחורה; אפשר היה להוסיף ולומר שהוא, כמו תמיד אצל שליו, בן למושבה ותיקה; שהוא היה הראשון שנולדה לו בת במושבה (אם כי יש לציין שמשה דיין היה הילד השני שנולד בקיבוץ דגניה. כמעט זהה). אבל הקריצות הללו, הגם שהוסיפו לנדבך הסופי, האיום- משהו של הספר, פחות עניינו אותי.

כי אותי עניינו רותה ואיתן ונטע. רותה שאהבה את איתן, שאהב את רותה. ונטע, בנם יחידם שנולד מאהבה, וכשמת נדמה היה שלקח איתו את אהבתם "נטע נקבר בבית הקברות ואיתן נקבר בתוך עצמו" (עמ' 147).

כי מה כבר אפשר להגיד כשהילד שלך מת? אפשר לדבר על אשמה. אפשר לדבר על געגוע. אבל איך מדברים על הריק הזה? על מה שנעלם ואיננו?
ושליו, דווקא בקול נשי, עשה זאת היטב: "צעד ועוד צעד, שנה ועוד שנה, שתים עשרה אזכרות שבהן לא השתתף, שינם עשר ימי הולדת שציינתי לבדי, שנים עשר סדרי פסח בלי נטע ובלי אביו, שישב לבד ועישן במשתלה ולא שעה אל הקניידעלך ואל הגעפילטא פיש שדוביק הוציא אליו כמו שמוציאים שיירים לכלב שקשור בחוץ, ומאות ביקורים שלי, בלעדיו, בבית הקברות, והמתנה אחת, ארוכה, לא לנטע, ידעתי שנטע לא ישוב. חיכיתי לאיתן- שיחזור" (עמ' 149).

ספר שהצליח לגעת בי ולהרטיט כל נים ונים בלבי.
לא חוכמה שבכיתי בו, לא חוכמה שרצתי לחבק את העולל. לא חוכמה שנהנתי מהעובדה ששעתיים שלמות ישבתי ובכיתי לי.
לא חוכמה שרותה, המורה לתנ"ך, הזכירה לי את ל', חברתי המורה לתנ"ך. שתיהן חיות את התנ"ך בדרכן, בימי היומיום, וזה חימם לי את הלב.
החוכמה היא שלמרות הכל, למרות כל העלילה שנבנית, בנקודה מסוימת הצליח שליו להקפיא לי את הדם (ומי שמכיר את אהבתי לרוע יודע עד כמה זה קשה), ובעת ובעונה אחת גרם לי לחבק את הספר אל לוח ליבי כשסיימתי אותו.
והיה לי עצוב, כי יש גם משל ונמשל. והנמשל הם אנחנו. ומה שאנחנו מוכנים ויכולים לעשות. וממה אנחנו מוכנים להעלים עין.

אני מודה, אני לא מחובבות שליו. אני מתקשה עם סופרים ישראלים ותיאורים ארוכים- ארוכים.
אבל עכשיו, כשרוחו של הספר עדיין בליבי, כשזעזוע ועצב עוטפים אותי בעת ובעונה אחת, יש לי חשק עז לקרוא עוד ממאיר שליו.

לסיכום, לא לבעלי לב חלש (אבל זכרו, מה שלא הורג- מרגש!!)

שתיים דובים/ מאיר שליו
הוצאת עם עובד, 2013
369 עמ'

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , ,

19 תגובות לפוסט "הספר ששבר את ליבי"

  1. פל הגיב:

    תודה בר, ריגשת אותי. ברור שאקרא

  2. ליהי הגיב:

    עצוב ממש, אבל אם זה נוגע ללב, מרגש ומשנה בך משהו, הרי שזה ספר ראוי להיעצב עימו.

  3. אורלי הגיב:

    אוף אבל למה זה בפורמט הזה של עם עובד עם האותיות הקטנות.????
    לא מצליחה להתמודד עם הגודל הזה של האותיות….

    ערב נהדר בר יקרה!!!

  4. א. הגיב:

    ברור שאקרא

  5. גלי הגיב:

    תודה על המלצה מקסימה!

  6. yaelzn הגיב:

    היי בר
    לא נראה לי כ"כ ספר בשבילי
    אך כתבת נהדר…
    תודה רבה לך!!

  7. ל' (מהמוסד...לחינוך) הגיב:

    ברור שאקרא.
    אם כי יש לי לב חלש כפי שאת יודעת… ולו רק כדי להכיר את רותה
    ואת הקשר לאלישע הנביא הדובים ונקמתו בילדים שלעגו לו 'עלה קרח'.

    ולגלות מחדש את שליו. שבעיני מקביל לגרסיה מרקס.

  8. דליה הגיב:

    כשאני שומעת על ספר של מאיר שליו מיד בא לי לקרוא.
    וגם אם יש בו נקמה ואלימות, וגם אם הוא גורם לבכי.
    ספריו של שליו משאירים תמיד חומר למחשבה והרגשה
    של חוויה והנאה מכל דף ודף. מתה עליו….וודאי שאקרא.
    תודה על האינפורמציה דליה

  9. עופר D הגיב:

    איזה כיף לשמוע שהספר הזה שלו טוב כמו רוב קודמיו.
    עוררת בי געגוע לספריו, וצפיה להגיע אליו.

    תודה, בר.

  10. המרעישה והמרשרשת....ד"י הגיב:

    הי בר,
    אחרי שבת של 'מלאות מאיר שלו', הסתקרנתי מה הוא עשה לך.
    אני מסתובבת כבר שעות עם העלילה המזוויעה אך המרגשת שלו ותוהה, האם הוא צייר חיים או בדה אותם מלבו?
    אמנם גם אני ממזילי הדמעה בקריאת ספרים מעין אלה, אך כנראה שהפעם, הרשתי לעצמי לשמור מרחק רגשי משום שהעלילה הייתה יותר מידי! יותר מידי קשה, יותר מידי לא ראלית, יותר מידי אכזרית.
    הכתיבה היא משהו אחר, אלוף בעברית השלו הזה, והראיה היא גם שכמותך מוכנים לזנוח ספרות מתורגמת מפעם לפעם בשבילו.
    שתהיה לכם שנה נפלאה!!
    להת'
    המרשרשת מד"י.

    • עשבר הגיב:

      ראשית, את לא רק מרעישה ומרשרשת, את גם ג'ינג'ית!! 🙂
      בראיונות שנתן אמר שליו שהוא שמע את הסיפור הזה משני אנשים שונים, שהצביעו על אדם ספציפי,
      אז אני מניחה שהוא אכן סיפור אמיתי.
      מזעזע ביותר, אפילו לנפש לא רכה ועדינה שכמותי.

      שנה מעולה!!

כתיבת תגובה