הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה

"לא אכלתי סתם. היו לי סיבות, אבל בעיקר אכלתי כדי להחניק רגשות. לא יכולתי להתמודד עם מחשבות. הפחדים וחוסר הבטחון היו בלתי נסבלים, אז אכלתי. השתדלתי להשמיד אותם. חשבתי שאם אדחס כמה שיותר אוכל לגרון, הכאב הזה יתאדה" (עמ` 33)
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב ספר בנושא כל כך אינטימי, כל כך מביך, כל כך מביש, כמו השמנה.
צריך הרבה יותר אומץ כדי לספר ספור אישי שכזה בעברית. ישראל היא מדינה קטנה, לכי תדעי מתי יתקוף אותך הספר בפינה, מה תחשוב עלייך המורה של הנכדים, מה אומרים השכנים….

לאלי הנקינד כ"ץ יש את האומץ הזה. יש את התובנה והיכולת להסתכל במראה ולעשות לעצמה אנליזה שלמה, ודרכה גם לקורא- למה אנחנו אוכלים, כמה אנחנו אוכלים, עד כמה הזהות שלה כאדם נבנתה על בסיס האהבה-הדחיה-הבושה מהאוכל:
"כל כך הרבה מהזהות שלי, גם החנטריש וגם הגדולה, קשור ברומן שלי עם האוכל" (עמ` 17)

היא עצמה החלה להשמין כתוצאה מטראומה רפואית שעברה (ניתוח), וההשמנה החמירה כתוצאה מפגיעה מינית שעברה בהיותה ילדה.
אבל השמנה היא לא רק מנת חלקם של ילדים שנפגעו מינית. השמנה היא מפלטם של האנשים שאין להם את המילים לומר את המילים, או שאין מי שישמע אותם.

הסטטיסטיקות מוכיחות כי יש לא מעט אנשים עם משקל עודף באוכלוסיה. אני מניחה שיש לא מעט כאלה גם בין קוראי הבלוג.
זוכרים את מבטי הגועל והאכזבה מצד אנשים שאמורים לאהוב אתכם בדיוק כמו שאתם? לא משנה אם אתם רזים או שמנים, חכמים או טיפשים?
זוכרים את הבגידה שהרגשתם כשאחד משלכם מסתכל עליכם ואומר "למה אתם פשוט לא מפסיקים לאכול??". ואולי זה בכלל משהו בוטה פחות. אולי בכלל לא אומרים כלום, כמו אמה של הנקינד כ"ץ, שרק הסתכלה בעיניים מצומצמות, ולא הייתה צריכה לעשות יותר מזה כדי שזה יכאב.
"היא לא סבלה שמנות מוזנחות- הייצוג המגעיל של חוסר שליטה עצמית. אנשים שמנים היו בעיניה תינוקות מגודלים עם צורך אדיר לאכול בלי סוף" (עמ` 33)
הספר מתמקד במאבקה של המחברת באוכל תוך שימוש בשיטת "12 הצעדים" בOA (אכלני יתר אנונימיים). זוהי תוכנית שעובדה על פי מודל 12 הצעדים של הAA (אלכוהוליסטיים אנונימיים).
חברי התוכנית מאמינים כי מדובר במחלה, הנובעת מהתמכרות לסוגי מזון שונים שגמגבירים את הצורך להמשיך ולאכול אותם. הפתרון כאן מלבד המנעות מהאוכל הבעייתי (במקרה של הנקינד כ"ץ מדובר בעיקר בהתמכרות לסוכר לבן), הוא רוחני- הצעד הראשון אחרי ההודאה שמדובר בהתמכרות והמתמכר חסר אונים, הוא להודות שישנו כח גדול יותר שיכול לעזור. באופן כללי, האלוהים כישות כבירה ומושיעה נוכח מאוד בספר. לטעמי, זוהי נקודת התורפה העיקרית של הספר.
מצד שני, הספר נכתב במקור באנגלית ונועד במקור (אני מניחה,מעצם היותו בשפה האנגלית) לקהל שמכיר ומסתמך הרבה יותר על כל תרבות "12הצעדים".

התחברתי מאוד למאבק האישי, למבוכה, ל"מלכוד 22" המוכר בזמן הדיאטה, שרק מי ש`היה שם` מכיר:
"אם אני שוקלת פחות מכפי שציפיתי, במקום לזרום עם המומנטום- אני זוללת. משהו בהתקרבות למטרה מפחיד אותי ואני "מוכנה" לקלקל. מצד שני, גם אם לא ירדתי כמו שקיוויתי, אני צפויה ליפול לשטח מסוכן. ההגיון כאן סוטה, אך שקוף: הירידה האיטית במשקל מעצבנת, ולכן אין לי מנוס אלא להתנחם באוכל" (ע`מ 68)

ד"ר אלי הנקינד כ"ץ, פסיכולוגית הוליסטית, מוסמכת בהצטיינות יתרה על ידי האגודה האמריקאית לטיפול בהתמכרות ואובססיות. גרה במושב שואבה. חיברה גם את הספר "הגבול הדק בין שפיות לטירוף".
כל שנה הבטיחה לעצמה הנקינד כ"ץ שזה יהיה "הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה", בתקווה לחיים טובים (ובעיקר רזים) יותר. אני מקווה שהיא מצאה את החיים הטובים (ולאוו דווקא רזים).

למעוניינים – פרטים נוספים על תוכנית "12 הצעדים".
ובאתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית של הספר.

"הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה"/ אלי הנקינד כ"ץ
מאנגלית: דורית גינת (בליווי המחברת)
כנרת, 2009
236 ע"מ

תגיות: , , , , , , ,

15 תגובות לפוסט "הקיץ האחרון שלי כילדה שמנה"

  1. ספר לא פשוט

    אך עוסק בנושא חשוב מאוד.

    הייתי רוצה לקרוא אותו, אך אני לא יודעת אם כרגע יש בי את כוחות הנפש הדרושים.

    תהיה שעלתה בי עם הקריאה: מדוע אנורקסיה ובולמיה מקבלות יותר חשיפה תקשורתית-תרבותית מאשר אכילה כפייתית?

    תודה על סקירה מרתקת שנוגעת בדברים חשובים

    • עשבר הגיב:

      תשובה חלקית

      אנורקסיה תמיד מוצגת בצורה מאוד מושכת- זו המחלה של הילדות האינטיליגנטיות, אמרו כשהייתי ילדה. בולמיה רק בשנים האחרונות עלתה לכותרות (בעיקר הודות לנסיכה דיאנה). אבל אכילה OB?
      זה כל כך… חזירי! זה רק מראה על חוסר שליטה עצמית, בלה בלה בלה.
      התקשורת לא יכולה לדבר על הדברים האלה, כי אז נצטרך לשאול האם אידיאל היופי שהיא מטיפה עליו עדיין קיים.

  2. ר ש פ י ם הגיב:

    נראה ספר שלא פשוט לקרוא אותו

    מעניין שאני לא זוכרת שאמא שלי דחקה בי לאכול פחות
    אולי כי הייתי ילדה של ניצולי שואה…
    היו פעמים שלא הרגשתי טוב עם עצמי כי החברה הצביעה עלי באצבע מאמשימה, לא הבית… אבל האמת, זה לא קרה הרבה.
    היום אני שלימה עם מה שאני.

    כדי לקרוא אתהספר הזה אני חושבת שאצטרך לאסוף את עצמי נפשית… לא בטוחה שאעשה זאת בזמן הקרוב. זה נראה לי כואב מידי

    • עשבר הגיב:

      ספר מאוד לא פשוט

      עם הסתכלות אמיצה מאוד.
      צריך להיות במוד המתאים.
      ולגבי ההרגשה האישית- אשרייך, הרבה מאוד אנשים עם עודף משקל לא זכו לקבל יחס כזה בבית (מטבע הדברים, אם תאמיני שאוהבים אותך בלי תנאים, פחות תתרגשי מיחסם המגעיל של הילדים).

  3. א. הגיב:

    הספר האחרון

    נושא רגיש וכאוב…

  4. עופר D הגיב:

    נושא לא קל

    והוא מדבר ליותר ויותר אנשים החיים בתרבות השפע של כולנו.
    והפתרון טוב למי שהוא טוב בשבילו (שיש גרעין אמוני בליבו), כפי שכתב ג`יימס פריי על האלכוהוליזם שלו.

    בוקר נפלא לך, יקרה }{

  5. אלי הגיב:

    תודה על הספר לי ולכל חברי או אי

    תודה על הספר אני נהניית לי או אי עזר ועוזר לשמור על השפיות , רוחניות חיבור לעצמי
    והפעם הראשונה בחיי לשמור על ירידה במשקל כבר השנה ה17

    כנסו לאתר
    ובואו לקבוצת התמיכה

  6. סופרת הגיב:

    ספר חדש

    הופתעתי ושמחתי כי הנושא קרוב ללבי,זה עתה שלחתי את ספרי להוצאות ספרים,,אוטוביוגרפיה אנושית של ההתמכרות המבוססת על נסיון פעיל ואישי במשך 25 שנה .רומן הנוגע בכולנו.,בדרך זו או אחרת.
    שם ספרי החדש "כרישים ערים גם בלילה"

כתיבת תגובה