שבעה סוגי עמימות

אתה יודע שאתה מאוהב במישהי אם נוח לך כשאתה מתעורר לידה, למרות שלפה שלך יש ריח של מים שהיו תקועים שבוע בתחתית של אגרטל. אתה יודע אם אתה נורא מתרגש לראות אותה, לדבר איתה שוב, אם אתה מתגעגע אליה אחרי כל השינה הזאת, אם אתה יכול להתגלגל מהמיטה למקלחת, ובלי להפסיק להרגיש שוב בנוח לעשות גרעפס, או אפילו להפליץ ולנסות לשיר בכל מיני סולמות את שיר הנושא מסרט של פיטר גרינווי, סרט ששניכם שנאתם ושניכם לא ראיתם".

זהו ספור על אהבה גדולה מהחיים. בצלם של הימים הנוראיים שעוברים עלינו, אגדיר את האהבה הזו כאובססיה. כמחלה. סיימון, גיבור הספור, הוא גבר מקסים, רגיש, רציני, חובב שירה. הוא היה פעם מורה, והיום הוא מובטל. הוא החבר שכולם היו רוצים שיהיה לבת שלהם. והוא מאוהב קשות באנה, האקסית המיתולוגית שלו, אקסית שהייתה שלו עשר שנים קודם לכן.
למרות שאנה נשואה לגבר אחר, ג`ו, וסיימון עצמו נמצא במערכת יחסים, מוזרה ככל שתהיה, עם אנג`ליק (הוא קורא לה אנג`ל) הזונה, סיימון מחליט שהדרך הנכונה ללבה של אנה היא על ידי כך שיחטוף את בנה הקטן סאם מבית הספר.

כך מתחיל ראשומון עבה כרס (794 ע"מ) המסופר משבע נקודות מבט שונות: סיימון, אנג`ליק, ג`ו, אנה, ד"ר אלכס קלימה (הפסיכיאטר של סיימון), דניס מיטשל (קולגה של ג`ו) ורייצ`ל קלימה, חברתו בהווה של סאם (ובתו של ד"ר קלימה).

לזכותו של הספר יאמר שלמרות העובי, לא סבלתי מקריאתו. ספור התפוררות משפחתם של אנה וג`ו הוא ספור עצוב, שיכול לגעת בכל אחד מאתנו, האהבה הגדולה שחש סיימון לאנה היא אנושית (טוב, בגבולות הנורמטיביים שלה) ולמעשה אפשר להזדהות עם כל אחד מהגיבורים. גם העובדה שהספר מסופר מאינספור זוויות בהחלט מוסיף לעניין.
המממ…
מצד שני- אין בספר הזה שום דבר ייחודי. למען האמת, רוב הקולות נשמעים בדיוק אותו דבר. לצערי הרב, הסוף הוא קלישאי למדי. עד העמ` ה200 בערך עוד הייתי מסוקרנת. אחר כך פשוט רציתי לסיים את הספר. ולא, זה לא ספר גרוע עד כדי כך שאפסיק לקרוא אותו באמצע.

אבל למה ארחיב במילים, אם אפשר פשוט לצטט:
"הרי לא יתכן שהשפוכת המנטלית של אנשים, שהיא מבולבלת וסותרת את עצמה, באמת ראויה לתיעוד. ככה נוצרים אנשים שמתעניינים יותר בפופיק של עצמם מאשר בחיים. ואם זה לא מספיק, אז זה גם מעודד אגוצנטריות, המרדף אחר האישי במקום אחר טובת הכלל"

מצד שני, קואלה אהבה אותו.

ומילה טובה לתרגום: בתחילת הספר מובא ציטוט משירו של יהודה עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן". רק אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי לעומקו את הציטוט, המתאים כל כך.

שבעה סוגי עמימות/אליוט פרלמן
מאנגלית:יעל סלע- שפירו
הוצאת זמורה- ביתן, 2009
794 ע"מ.

תגיות: , , , , , ,

5 תגובות לפוסט "שבעה סוגי עמימות"

  1. עופר D הגיב:

    תודה יקרה

    משתאה לנוכח הקצב שלך.
    אני לא אקח אותו, קודם כל בגלל העובי. שנית, בגלל שהוא לא נורא ממש שווה שלושה חודשי קריאה…

    עוד פחות מיומיים 🙂

    • עשבר הגיב:

      היום בלילה זה קורה 🙂

      בהחלט וותר על הספר. יש טובים ממנו.
      ואם זה מנחם אותך, בחודש הקרוב אין סיכוי שאסיים יותר משניים- שלושה.
      היה שלום ידידי, נתראה עוד חודש.

  2. siv30 הגיב:

    תודה

    איכשהוא לא חשבתי שזה ספר מהסוג הזה.
    אבל אינפלציית העמודים מרתיעה אותי

  3. סיפור המסגרת נשמע מעניין

    אך לא נשמע לי שאחזיק בכמעט 800 עמודים
    נדירים הספרים שמצדיקים אורך כזה ולא הופכים לטרחניים בדרך ולכן אני לא ארוץ לקרוא ספר באורך כזה

כתיבת תגובה