אבא לאן הולכים?

"ישנם אלה שאומרים "ילד מוגבל הוא מתנה משמים". והם לא מתבדחים. לעתים נדירות הם הורים לילדים מוגבלים. כשמקבלים את המתנה הזאת, נורא מתחשק להגיד לשמים "אוי, באמת לא הייתם צריכים…" " (עמ' 34).

כל זוג שרוצה להיכנס להריון, שואל את עצמו, בסופו של דבר, מה יקרה אם. מה יקרה אם הילד יהיה פגוע? האם ללדת אותו בכל מחיר? גם אם הוא נכה? ואולי נכה כן, אבל מפגר לא?
יש מין משא ומתן שכזה, לא מדובר, עד לשניה שמגלים (וזה יכול לקחת גם הרבה זמן) שהכל תקין. ואז ישנה אנחת רווחה (שמחביאים אותה, כי הרי לא משנה מה היינו אוהבים את הילד), שמהר מאוד נשכחת בתוך מהומת החיים הרגילים.

ז'אן לואי פורניה מעולם לא הגיע לשלב אנחת הרווחה.
בילד הראשון הם לא ידעו.
בילד השני הם קיוו לטוב, כי 'לא יכול להיות שהברק יכה פעמיים'.
וכשהתברר שהברק מכה גם מכה, הם ניסו שוב, והפעם נולדה ילדה בריאה.

אבל איך אפשר לחיות כך, עם ילדים פגוּעים ומשפחה שהולכת ומתפרקת?
אפשר להתפרק, אפשר לבכות מזה, ואפשר גם לצחוק על זה.
במקרה הזה, נראה שכל התשובות נכונות.

זה לא ספר רדוד ו/או ספר שאך ורק צוחק על אנשים שסובלים מפיגור. זה ספר שמדבר בגלוי על כאבם של הורים לילדים מוגבלים:
" כשאני חושב על כך שאני הוא שיצרתי את ימיו, את הימים הנוראים שחווה על פני האדמה, שאני הוא זה שהביא אותו לעולם, אני רוצה לבקש ממנו סליחה" (עמ' 18).

הספר התקבל בתגובות מעורבות, ולא מעט נזעקו כנגדו. אני מניחה שהעובדה שהוא לא הולך בתלם, ולא עונה לכללי ה'פוליטקלי קורקט' הדורשים מאיתנו לחמול על אנשים מוגבלים ולעולם, לעולם, לעולם לא לצחוק שמא נפגע ברגשותיהם, עומדת במרכז הטיעון כנגדו. מצד שני, ניתן לומר כי בצורה זה (דהיינו על פי כללי הPC) אנו מתעלמים לחלוטין מצרכיהם הרגשיים של ההורים, שחיים בצל המוּגבלות, וצריכים להתמודד עמה.

כשאהיה אמא, אשמח מאוד אם הילד/ה שלי יקרא ספרים, כמו אמא שלו.
אולי בגלל זה הזדהיתי כל כך עם תיאורו של ז'אן פול על הרגע בו ראה את בנו קורא בספר לראשונה:
"זה לא מכבר התרגשתי עד עמקי נשמתי. מתיה היה שקוע בספר. התקרבתי אליו, נרגש כולי. הוא החזיק את הספר הפוך" (עמ' 83).
ציטוט זה, לטעמי, מביא את הספור כולו- את התקווה שלעולם לא תתגשם, את החמלה, אבל גם את ההומור שבמצב.

ז'אן לואי פורנייה הוא סופר ובמאי תוכניות תיעודיות בטלוויזיה.

לסיכום,
(כי הספר נגע ללבי, העציב וריגש, אבל הייתה חסרה לי תובנה על מקומה של הבת הבריאה במשפחה, ובכלל התייחסות אבהית כלפיה).

אבא, לאן הולכים? / ז'אן לואי פורנייה
מצרפתית: מיכל אסייג
הוצאת מטר, 2010
148 ע"מ

תגיות: , , , , , , , , ,

8 תגובות לפוסט "אבא לאן הולכים?"

  1. יהודית הגיב:

    זה נראה מעניין ובמיוחד מרגש

    • עשבר הגיב:

      אני חושבת שמה שמרגש בו במיוחד זו העובדה שהוא לא מלא סכריניות ומצד שני לא מלא בכינורות מנגנים על רקע של בכי- זה פשוט החיים.

  2. עופר D הגיב:

    ואני תוהה – רק הספר הזה היה חסר לך, בשלב חייך הנוכחי?

    • עשבר הגיב:

      חחחח
      איכשהו תמיד כשאני מוטרדת ממשהו אני קוראת ספרים מדכאים, וזה מרגיע אותי (אולי כי יש אנשים במצב יותר קשה?)

  3. א. הגיב:

    נשמע מרגש וקורע לב !

  4. yael d a הגיב:

    נשמע לגמרי כמו ספר שארצה לקרוא

    אבל – את לא צריכה לקרוא ספרים כאלו.

כתיבת תגובה