אמא שלי חושבת שאני אוכל

השעה 19 בערב. הכל חשוך מסביב.
פה ושם אני שומעת שכנים מדברים, אולי השכנה החביבה שלי שוב יצאה לעשן לי מתחת לחלון חדר השינה 👿 .
העולל הקטן יושב לידי על המיטה, ואני מסתכלת עליו עם חיוך גדול.
זו השעה האהובה עלי.

בינינו, זה הנשנוש הטוב ביותר בעולם. אני מתחילה ברגליים. מי היה מאמין ששונאת רגליים שכמותי תטרוף ככה רגל? עוברת דרך הצוואר…. דרך הלחי. יש גם פופיק בדרך.
נכון זה נשמע כמו סיקוול של "דמדומים", אבל הממממ…. כאן אין דם 😆 .

לפעמים העולל מחליט להחזיר מלחמה לאבא ואמא, ואוכל לנו את האף. זה לא פחות חמוד.

באחד השיטוטים שלי בספריות נתקלתי בספר המקסים הזה. לרגע הרגשתי כמו פושעת שנתפסה על חם, אבל אז שקעתי בספר הקטן והמקסים הזה.

נעמה כל כך מתוקה עד שלפעמים לאמא ממש קשה להתאפק.
אולי נעמה תסכים לתת לה רק ביס קטן מהלחי למשל (כי יש לה שתיים), או מהבטן?
אמא מבקשת, נעמה צוחקת,
נעמה מתחבאת, ואמא מחפשת –
בכל הבית, בכל הגוף,
עד למיטה –
לילה טוב, נשיקה וליטוף.

זה ספר קטן, עם איורים מקסימים. תראו!!

איורים נוספים מהספר אפשר למצוא פה.

לסיכום,

אמא שלי חושבת שאני אוכל/מיה סביר
איורים: דנה רונן
הוצאת עם עובד, 2007

תגיות: , , , , , ,

4 תגובות לפוסט "אמא שלי חושבת שאני אוכל"

  1. בטי הגיב:

    יש לי חדשות בשבילך, זה לא עובר עם הגיל. ההבדל הוא שכאשר הילדים גדולים הם כבר לא נותנים.
    בקושי חיבוק או נשיקה מהירה, אבל שלא תנסי לתת נשיקה שנייה כי כבר תהיה התנגדות.

    • עשבר הגיב:

      מה פתאום, העולל הקטן שלי ת-מ-י-ד ירצה לקבל ממני נשיקות וחיבוקים!
      לא???

      (וברוכה הבאה!)

  2. האחות הגיב:

    משעשע 🙂

  3. א. הגיב:

    שלא יהיה לך ספק, זה האוכל הטעים בעולם…

להגיב לפוסט א.