זה מפחיד!


מוקדש לאמא של אורי

"הוא תמיד ניזון היטב מילדים. אפשר היה להשתמש במבוגרים רבים, בלי שאלה ידעו כלל שנעשה בהם שימוש- למבוגרים היו פחדים משלהם, ואפשר היה לפתוח את הבלוטות שלהם כך שהחומרים הכימיים של הפחד יציפו את הגוף וימליחו את הבשר. אבל הפחדים שלהם היו בד"כ מורכבים מדי. הפחדים של הילדים היו תמיד פשוטים יותר, ולרוב הרבה יותר חזקים" (עמ' 883).

השנה היא 1957. דרי היא עיירה קטנה במיין שבארצות הברית. זוהי עיירה קטנה, מסוג העיירות שתמיד אנחנו קוראים עליהן בספרים ורואים אותן בסרטים. הילדים מסתובבים בחצרות הבתים בבטחון רב, מרבית הבתים מוקפים בגדר לבנה, עדיין לא נסדק האמון שהטוב בסוף מנצח ושהחלום האמריקאי יכול להתממש. אבל פה ושם דברים קורים. יש גילויי אלימות קשים, התעללות, אלכוהוליזם. ויש ילדים (בד"כ, לפעמים גם מבוגרים) שנעלמים, ומתגלים כגופות מרוטשות.
קבוצת בני 11 מצליחה לשרוד את הרוע ואת האימה. הם מבטיחים לעצמם שאם "זה" יחזור, הם ילחמו בו שוב.

השנה היא 1984. דרי היא עדיין אותה עיירה קטנה במיין שבארצות הברית. זו עיירה קטנה, גוססת אם תרצו. כבר לא מאמינים כאן בחלום האמריקאי. מי שיכול לעזוב, עוזב. יש הרבה חשדנות באוויר, והילדים, כמו בכל מקום אחר בארצות הברית, כבר לא מסתובבים כל כך חופשי ברחובות. ושוב ילדים נעלמים ומתגלים כגופות מרוטשות.
אותם שבעה ילדים מוזעקים שוב לדרי, כדי להלחם בזה שוב, הפעם לקרב הסופי.

השנה היא 1992. אני בת 15. מתה על סרטי אימה ושאר זוועות. אוהבת ספרים לא פחות. ספר חדש מגיע לספריה, עב כרס. מכובד לתקופתו- מעל 900 עמודים…
אני פותחת את הספר בשעת ערב מוקדמת. כשאסגור אותו, כבר לא תהיה חשיכה בחוץ. כבר אוכרז רשמית כמכורה לסטיבן קינג (זה עבר בסוף, אל דאגה), ואת הפוביה שפיתחתי מליצנים עד היום לא הצלחתי לנצח (אני תוהה כמה מבני דורי, שלא אוהבים ליצנים, עברו את אותה הטראומה שאני עברתי…).

לא מזמן יצא לי לדסקס עם אמא של אורי על הפחד שיש לי מליצנים. להפתעתי הרבה, היא לא קראה את הספר. זה מפתיע, כי אני חושבת שזה אחד הספרים הטובים יותר שקראתי באותה התקופה, כי מעבר לאימה הרבה שבו, קינג יודע לכתוב על הדברים האמיתיים של החיים.
במרבית ספריו הוא עוסק בכוח המחשבה של האדם, ובעיקר בכח שיש לאדם המתמודד עם פחדיו, טראומות ילדות ובעיקר במראית העין המזויפת של כולנו, ובעיקר של החלום האמריקאי. במאמר מוסגר וקצרצר אומר רק שדמותו של "זה" מופיעה כליצן, וליצן הוא סמלה של מקדונלד'ס, אם תרצו אחד הסמלים החזקים של ארה"ב.

בזכות אמא של אורי חזרתי לספר הזה לפני כמה ימים. הוא כבר לא מפחיד כמו פעם (או שאולי המציאות היום מפחידה יותר), אבל התעורר אצלי חשק גדול לראות שוב את הסרט שנוצר בעקבות הספר, סרט מפחיד לא פחות (שוב, במונחי שנות ה90' התמימות).

לסיכום, מומלץ לחובבי קינג, לחובבי נוסטלגיה ובעיקר לאלו מבינינו שמפחדים מליצנים, ולא תמיד יודעים למה…
(כי לטעמי זה הספר המוצלח ביותר של קינג).

לדף הספר בהוצאה.
לאמיצים שבינינו- טריילר לסרט:

 

זה/ סטיבן קינג
It/ Stephen King
מאנגלית: מיכאל אביב
הוצאת מודן, 1992
991 ע"מ

תגיות: , , , , , , , , , ,

14 תגובות לפוסט "זה מפחיד!"

  1. אמאשל אורי הגיב:

    wow!
    בזכותי….
    מבינה שאת רואה עד כמה השתנת מהקיראה הראשונה ההיא.
    אולי גם תואהבי ליצנים 🙂

    איך את מרגישה???

    תודה יקרתי!
    מחבקת חזק חזק!

    • עשבר הגיב:

      חשבתי שתאהבי את ההקדשה 🙂
      אין מצב בעולם שאוהב ליצנים… אבל אולי יש מצב שתקראי את הספר?

      מרגישה טוב, הדגיגון בועט ומזכיר שהוא בסדר.
      חיבוק בחזרה

    • עשבר הגיב:

      שימי לב, יש בטוקבקים מישהי שדואגת לשלומך…

  2. עופר D הגיב:

    הייתי ניגש לפרוייקט, אילולא היה 900 עמודים.
    זה פשוט גדול על היכולות שלי.

    תודה, בר
    המשך שבוע חיובי לך

  3. דליה הגיב:

    זוועה,מזעזע, איך אפשר.
    למה להפחיד כך אנשים.
    מסכנה אמא של אורי שמקדישים לה פוסט כזה.

  4. אליסיה רוזנברג הגיב:

    שאלה לי:

    האם קראת את הספר הנערה במרפסת ממול? מה דעתך עליו? שווה קריאה/קניה?

    • עשבר הגיב:

      שךום אליסיה,
      קראתי את הספר (פוסט יתפרסם בקרוב). לטעמי, הוא פחות מוצלח מ"אות מאבשלום", אבל הוא עדיין טוב לסוגו. בהחלט שווה קריאה.
      מבחינת קניה- אני אישית אוהבת שיש לי כמה ספרים של אותו/ה סופר/ת, אז הייתי שוקלת קניה. מצד שני, אני לא מאלה שקוראים את אותו הספר פעמיים.

    • Henrietta הגיב:

      I'm quite pleased with the inofrmitaon in this one. TY!

  5. אינגה מ. הגיב:

    אחד הספרים המוצלחים יותר של קינג הוא "מתחת לכיפה השקופה"… ענק, 1000 עמודים, אבל לדעתי (ולדעת רבים אחרים) הוא אחד הטובים שלו. מומלץ.

    נ.ב וזו גם לא אימה פרופר.
    נ.ב. 2 גילוי נאות: אני תרגמתי אותו.

    • עשבר הגיב:

      מה אני אעשה שאת מקדימה אותי?
      קראתי, בהנאה מסויימת, את "מתחת לכיפה השקופה".
      הוא שונה לגמרי מ"זה" במובן שהוא לא אימה. הוא דומה לגמרי, כי הוא מדבר (שוב) על כל הפחדים והרגשות הסמויים של האדם, ומה עלול לקרות במידה וה"נאורות" (או שמא החוקים) כבר לא יהיו תקפים, משהו בסגנון "בעל זבוב" מודרני.
      סקירה תעלה בקרוב.

  6. אינגה מ. הגיב:

    Great minds וכו' 🙂

להגיב לפוסט דליה