זו אני שמדברת

 

לפני עשור + (איך שהזמן עובר כשנהנים..) עבדתי בחברה גדולה.
הייתי מגיעה לעבודה כל בוקר, מתיישבת בקוביה הקטנה שלי, לשמונה/עשר/שתים עשרה, ולפעמים- אם הייתי לחוצה בכסף, וזה קרה לא מעט, גם לעשרים וארבע שעות רצוף.
דווקא אהבתי את העבודה, אהבתי את הלקוחות (הם לא ממש אהבו אותי בחזרה), הייתה בי סקרנות אנתרופולוגית סוציולוגית אם תרצו, לשמוע את החיים של האחרים.

הכי נהנתי, יש להודות, לשים את הלקוחות על 'השתק' (כלומר אני שומעת אותם הם לא שומעים אותי) בזמן שאני מבררת להם משהו, ואז לשמוע מה שהם אומרים. לא מעט דברים נאמרו אז, ואני אף פעם לא הבנתי איך הם לא חושבים בכלל שיש מישהו בצד השני. אבל הבנתי את זה- אני לא ממש בן אדם מולם. יותר איש/ה שקוף/ה בחברה בירוקרטית שנואה.

אני לא ממש מתחברת לשירה. היו תקופות שכן. בתקופותיי המשוגעות והדכאוניות רביקוביץ זך ו-וולך כיכבו אצלי (נו, אני סטריאוטיפ מהלך), אבל מאז השירה ואני קצת התרחקנו.

ואז נתקלתי בשיר הזה:
"שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת
כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר,
מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר
לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת,
גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,
בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,
וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת
עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.
(גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?)

זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ
עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ
אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה
מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה
בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, מוּאָרוֹת נֵיאוֹן
לְלֹא חַלּוֹן, שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחֲרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה
וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת
אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ,
גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,
(הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת)
לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר
אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם.
בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר?"

אני לא יודעת אם כולם יכולים להתחבר לשיריה. השירים שלה מדברים לאותם אלה שנאנחים כשהם שומעים ששוב עולה מחיר הלחם, כי ברור להם שהם יצטרכו לחשב שוב את סל הקניות. לאותם אלה שבולעים את הרוק וממשיכים לעבוד באותה עבודה יום אחרי יום, שעות אחר שעות, בשביל להביא משכורת מינימום הביתה.
ולא, הם לא רוצים שירחמו עליהם, רק הזדמנות שווה.

ואפרופו :
"בְּיוֹם בּוֹ בֻּטַּל הַלֶּחֶם הָאָחִיד
צִפּוֹר לֹא צָוַח
עוֹף לֹא פֶּרַח
שׁוֹר לֹא גָּעָה
שֶׁרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ
הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזַע
הַבְּרִיּוֹת לֹא דְּבָרוֹ,
בַּת קוֹל לֹא יָצְאָה
אָנֹכִי ה' אֱלוֹקֶיךָ."

יודית (זו לא שגיאת דפוס, היא מתעקשת על יודית, כי כך קראו לה מאז ילדותה) שחר היא אם חד הורית המתגוררת בפתח תקווה עם שני ילדיה. אני מציינת את העובדה הזו כי היא חשובה בהקשר הפוליטי חברתי של שיריה. השירים שלה נוגעים בדיוק לאנשים הקטנים והשקופים, שכל מה שהם רוצים, וסלחו לי על הפראפרזה, זה לחזור הביתה בשלום. עם משכורת שתפרנס, אם אפשר.
הספר זכה בפרס "טבע" לשירה בפסטיבל המשוררים במטולה בשנת 2009.

לדף הספר באתר ההוצאה

לסיכום,
ברבורים, (כי היא גרמה לי לקרוא ספר שירים שלם, וכי זה נחמד לגלות שעוד יש משוררי מחאה)

זו אני מדברת/יודית שחר
הוצאת בבל, 2009
85 עמ'

תגיות: , , , , , , , ,

3 תגובות לפוסט "זו אני שמדברת"

  1. א. הגיב:

    פעם מאוד אהבתי לקרוא ולכתוב שירים, בכמה מילים מתמצתים את הכל, עבר לי !

  2. אוהבת מאוד שירה
    בכלל, בזמן האחרון אין לי סבלנות לפרוזה, רק לשירה

    אהבתי את השירים, מזכיר לי קצת את השיר שאני כתבתי לא מזמן – "אלפיים ארבע מאות ארבעים וארבע"

    אחפש את יודית, נראה לי שאתחבר אליה

להגיב לפוסט גשומת העיניים