כלוב של זהב

"כשאתן נעשות אמהות עליכן לשים בצד את הצרכים שלכן, את החלומות ואת המאווים הנרקסיסטיים שלכן, ולהתמסר כל כולכן לתינוק" (עמ' 78)

לידה זו חוויה מטלטלת הרבה לפני שאת מאפשרת לכל דורשי הטוב לטפטף לך דברים לראש. את אף פעם לא מוכנה לזה באמת, בדיוק כמו שאת לא מוכנה לרמקול שמעיר אותה כמה וכמה פעמים באמצע הלילה בדרישה "אמהות, בואו לקחת את התינוקות".

במחלקת יולדות אחת, בבית חולים אחד, שוכבות שלוש נשים: ריבי, שרית ויוליה. שלושתן ילדו עכשיו, שלושתן עוד לא ממש סגורות על עצמן. שלושתן מבוהלות כמו שרק מי שרק ילדה יכולה להיות מבוהלת: מבועתות מגודל האחריות, מבולבלות משפע הדרישות והלחצים החברתיים. שלושתן מסתגלות לחיים עם תינוק חדש ועם קשיים גדולים יותר, או פחות, שרק ממתינים שיצאו מבית החולים כדי להתנפל עליהן.

מחלקת יולדות בבית חולים היא, מצד אחד, עוד מחלקה בבית חולים. לא המקום הכי נחמד בעולם. את מתגעגעת לבית, לבגדים, לריחות. כל מה שאת רוצה זה לשכב במיטה שלך, על המצעים שלך, עם התינוק החדש שלך ולהסניף אותו.
מצד שני, לעזוב את מחלקת היולדות זה הדבר הכי מפחיד בעולם. בעולם האמיתי אין חדר תינוקות ואחיות שיכולות לטפל בתינוק. בעולם האמיתי את אמורה לטפל בילד שלך. 24/7. מפחיד.
ואז מגיעה הצעה מפתה: אל תצאו.

לשלוש הנשים שלנו מציעים להישאר באגף מיוחד, בבית יולדות. סטייל מלונית, רק לא עולה כסף.
בבית היולדות, כך מספרים להן, הן תקבלנה הדרכה וטיפול צמוד, והתינוקות יזכו לטיפול הטוב ביותר, כמו גם לצעצועים ולמשחקים. בינינו, מי לא תסכים לבוא לבית היולדות?

מעניין הספר הזה.
העלילה נעה בין פרטים קטנים שקל לאמת אותם (דוגמת מאמר  של רמי בר גיורא- בדקתי, באמת יש כזה!), לבין נגיעות קטנות שנגעו עמוק באפיזודות חיים שאני חווה, כאם חדשה ומותשת לעיתים: "אתן יודעות שהגעתי למצב שאני עושה דברים ממש מוזרים, כמו לפתוח מגירה ואז לבהות מולה כי שכחתי בשביל מה פתחתי אותה, או ללבוש בגד הפוך? זה כל הזמן קורה לי. אני חושבת שהמוח שלי נמחק" (עמ' 106).

אהבתי מאוד את רוח הספר. את הדרך בה לועגת, בדרכה שלה, המחברת על הטפטוף הבלתי פוסק ועל הדרישות החדשות לבקרים לגבי אופן הטיפול בתינוק, שמגיעות לעיתים לכדי אבסורד.

גילוי נאות, ומעט ביזארי: יש לי קשר מוזר עם דריה מעוז, כותבת הספר. בגלגול אחר עברתי לגור בדירה שבה היא גרה בעבר (או שמא רק ירשתי מספר טלפון שהיה שלה? אני כבר לא זוכרת), ואחרי שכמה פעמים קיבלתי שיחות בשעות מוזרות למדי שחיפשו אותה, גיגלתי עליה ומאז אני עוקבת אחרי כתיבתה.

לסיכום,
 לא ליולדות בלבד, לא לנשים בלבד ובהחלט מעורר מחשבה.

בית היולדות/ דריה מעוז
הוצאת כתר, 2010
287 עמ'

תגיות: , , , , , , , , , , ,

6 תגובות לפוסט "כלוב של זהב"

  1. אביבה יובל הגיב:

    המלצה מסקרנת, וכך יוצא, שאני רוצה לקרוא את כל הספרים שאת ממליצה עליהם 🙂
    טוב שכבר קראתי חלק }{

  2. עופר D הגיב:

    תודה על הסקירה. לא בטוח כמה הוא בשבילי, וכמה רלוונטי לעכשיו. אבל טוב לדעת 🙂
    שבוע טוב, יקרה
    {}

  3. ג'וליה הגיב:

    קראתי את הספר בעקבות ראיון עם המחברת (ב"ידיעות" אם אני לא טועה). סוקרנתי וקניתי. הרעיון מעניין, ללא ספק, אבל לא אהבתי את הביצוע. לאורך כל הדרך חיכיתי שגיבורת הסיפור תבין במה מדובר ותנסה לצאת משם, חיכיתי למתח הזה של ניסיון הבריחה, ולאט לאט אני רואה שהספר עומד להיגמר והן עדיין שם… ושום דבר לא קורה. הסוף מאכזב, כאילו דחסו את כל העלילה שחיכינו לה לתוך כמה עמודים כדי לצאת ידי חובה.
    בנוסף, הספר כולו חוטא לעתים בהרצאות משמימות של "אנשי הצוות", שלא את כולן צלחתי בשלום (אפשר היה להבין את הנקודה די מהר). ויש גם תפרים גסים בעלילה, כשלא ממש ברור איך שלוש נשים אינטיליגנטיות מאד מסכימות להישאר במקום הזה בלי לצאת לקניות, לקולנוע, לפגוש חברים, משפחה, לדבר בטלפון, לתקשר עם העולם… הייתי מצפה שהן יתעוררו הרבה קודם.
    שורה תחתונה: לא ממליצה. גם השפה לא עשירה במיוחד (למרות ההרצאות הממושכות כאמור), ובסופו של דבר קיבלתי את התחושה שקראתי ספר טיסה מאכזב.

    • עשבר הגיב:

      מסכימה שזה לא ספר מופת, אבל מבחינתי אם מדובר בספר שנוגע בנקודה כלשהי, אז זה שווה את זה.
      יכול להיות שאם הייתי קוראת את הספר במרחק של כמה שנים מהלידה, לא הייתי מתחברת לספר.

      אני מסכימה גם עם דברייך לגבי הסוף, כבר מזמן גיליתי שלא מעט פעמים אני מתאכזבת מהסופים….

      ולגבי הלא ברור למה הנשים נשארות שם… לי זה די ברור. מדובר בכלוב של זהב. ברור שלא הכל נחמד, אבל היתרונות רבים על החסרונות- הרי יש להן הכל: אוכל טוב, ובילוי, ואנשים לדבר איתם, ומישהו שמחזר אחריהן, וטיפול מסור לילד. אז חופש אין להן, תזכרי גם מה מחכה להן בחוץ…

כתיבת תגובה