מותו של סאלינג`ר

אתמול הלך לעולמו אחת החידות הגדולות של העולם הספרותי,

ג"ד סלינג`ר, האיש שכתב את "התפסן בשדה השיפון" (או לפחות את הספור שהיה הבסיס לספר) בהיותו בן 22, שפרסם את הספר עצמו ב1951 (כשהיה בן 32), ומאז התסגר בביתו.


סלינג`ר נולד בשנת 1919 בניו יורק, בן למשפחה חצי- יהודית (אמו הייתה אירית קתולית, אביו היה בנו של רב). מגיל צעיר האמין כי החברה האנושית צבועה למדי, וכי רק הילדים/בני הנוער הנם כנים (ע"ע "בגדי המלך החדשים").
בשנת 1941 כתב את הספור עליו מבוסס "התפסן", אבל באמריקה השמרנית של אותם ימים לא מיהרו לפרסם אותו, ולקח חמש שנים עד שפורסם.
במהלך שנים אלו, שנות מלחמת העולם השניה, נלחם בקרבות קשים (דוגמת נורמנדי) שהשפיעו עליו עמוקות, עד להתמוטטות נפשית. מאז נראה היה שהוא אינו חי בשלום עם האנושות.


הפרסום אליו זכה בעקבות "התפסן" לא עזר לעצביו הרופפים, ולאט לאט התרחק מהציביליזציה ומעיני הציבור. הוא עזב את ניו יורק ועבר לעיירה קטנה הקרויה קורניש. בתחילה התרחק אך ורק מהמבוגרים, ונשאר בקשר עם בני הנוער, עד ששני בני נוער שראיינו אותו לעיתון בי"ס ניסו למכור את הראיון לעתונות (הוא סירב שנים להתראיין) וסלינג`ר ניתק מגע גם עם בני הנוער.


זה לא שהוא היה טלית שכולה תכלת. ממש לא. בהיותו בן 53 הוא ניהל רומן עם נערה בת 18. גם בתו רמזה לא אחת על חיים בצל אב לא פשוט (בלשון ההמעטה).


אבל אני תמיד אזכור לו את הולדן, שבקריאה ראשונה בתיכון כל כך ראיתי את עצמי בו. הנער הבודד, שאיש לא באמת מקשיב לו, שאין לו איש בעולם (לתחושתו), וכשהאנשים סביבו לא יכלו לעמוד במראה שהוא מציב בפניהם, הוא מגיע לבית חולים פסיכיאטרי.
בקריאה מאוחרת יותר, בגיל מפוכח אך גם מפוייס יותר, כבר רואים שהולדן עצמו לא ממש חף מצביעות. אני מניחה שזה אנושי, הפער בין האידיאלים למעשים, אבל בזמנו זה היה מפח נפש גמור.


כשהייתי בניו יורק לפני שנתיים, ישנתי במלון שנקרא Seton, מלון דל תקציב וישן לחלוטין. ולמה אני מעלה את זה כאן?
כי המלון הזה היה תפאורה לפגישה של הולדן עם הזונה (למי שזוכר), וכל לילה כשנכנסתי למלון יכולתי לחוש במעט מהולדן שם.


נוח בשלום, סלינג`ר.

תגיות: , ,

32 תגובות לפוסט "מותו של סאלינג`ר"

  1. מעניין

    שעם כל השנאה שלו לעולם, הוא נאלץ לשאת אותו עד גיל כל כך מבוגר.
    מקווה שהוא נח בשלום עכשיו, גם אני תמיד אזכור את תחושת ההזדהות עם הולדן כשהייתי בת 16 .
    לא קראתי אותו שוב מאז, אולי הגיע הזמן.

    • עשבר הגיב:

      צודקת

      אבל יש הבדל בין אדם שלא אוהב אנשים לבין אדם שלא אוהב את החיים.
      אני חושבת שקריאה כבוגרת בספר נותנת נקודת מבט שונה לחלוטין.

  2. מממאיה35 הגיב:

    כתבת יפה!

    קראתי את התפסן בתיכון. לא נראה לי שהבנתי את כל המסרים שבו. שווה קריאה נוספת..
    סופש נעים

  3. flashes הגיב:

    אני לא חושבת שיש איזה בן נעורים

    שלא קרא אותו בתיכוןזו
    זה היה ספר מאסט!

    שינוח בשלום על משכבו

  4. שוגי21 הגיב:

    את התפסן קראתי לא מזמן

    לא ממש נהניתי ממנו ולא הבנתי על מה המהומה, אולי בקריאה שניה יהיה אחרת.
    יהי זכרו ברוך.

  5. סומכי הגיב:

    התפסן בשדה השיפון – ספר חובה

    קראתי אותו לראשונה בגיל 16 (כמו חצי מהעולם בערך) והרגשתי כאילו תיאר אותי במדויק. אולי זאת הייתה אחת הסיבות שסלינג`ר הסתגר מהעולם – נמאס לו כבר לשמוע וידויים בסגנון הזה.
    באופן אירוני, השורה `לאן הולכים הברווזים כשהאגם קופא` ליוותה אותי באחד הרגעים הקשים בחיי, כשנפרדתי מבת זוגי.
    את התפסן מאוד אהבתי ועדיין, גם אם בקריאה חוזרת זה כבר לא אותו דבר, הוא תמיד יהיה עבורי ספר חובה. גם את 9 סיפורים אהבתי, אבל מה שבה אח"כ קראתי יותר ויותר בקושי רב ואת הסיפור האחרון שלו שיצא לאור (במגזין ניו נוירקר ב1965) כבר היה מייסר במיוחד לקרוא. אבל אפילו שם היו רגעי קסם הולדן קולפילדים.

  6. סומכי הגיב:

    נ.ב. (כרגיל אצלי)

    השקעתי בשעתו הרבה מאמצים כדי לגלות את הסיפורים שלו שיצאו לאור רק במגזינים. יש שם שניים שהם מגירסא מוקדמת של התפסן.
    אולי עכשיו סוף סוף הם יוכלו לראות אור, יחד עם היצירות שהוא לא פירסם.
    נחמה מסוימת ברגע עצוב.

    • עשבר הגיב:

      עונה לך על שתי התגובות יחד

      השאלה היא האם הספורים האחרים שלו היו פחות טובים? כי אני לא לגמרי בטוחה…
      אני חושבת ש"התפסן" לכד את כולם, ואי אפשר היה לשבור את `תקרת הזכוכית` שהוא בנה.
      לא יודעת אם כדאי לקרוא את הדברים האחרים שכתב. לך תדע…

      • סומכי הגיב:

        יש ויש

        לגבי מה שעוד לא יצא לאור – באמת אי אפשר לדעת.
        לגבי מה שיצא – קראתי את כולם (כולל אלה שלא יצאו לאור בספרים).
        מה שהופיע ב`9 סיפורים` (המוכר גם כ`לאסמה באהבה וסיאוב`) היה יפה בעיניי.
        `פראני וזואי` כבר מתחיל את ההתעסקות האובססיבית שלו עם משפחת גלאס, שהייתה בהתחלה מעניינת אבל הלכה והפכה מיסטית מדיי לטעמי ופחות ופחות נגישה לקוראים – `הרימו את קורת הגג נגרים וסימור – הקדמה`, במיוחד האחרון, כבר הפכו קשים לקריאה ו`הפוורת 16 1924` היה קשה ביותר.
        אבל, כל מי שהכתיבה של סלינג`ר נגעה לליבו תמיד ירצה, לדעתי, לקרוא את כ ל מה שכתב. לכן טוב שלפחות מה שיצא לאור במגזינים ולא זכה להכנס לספר (להוציא מעט אנתולוגיות שגם הן כבר אזלו מהשוק) ראוי שעכשיו כן יכנס.

        • סומכי הגיב:

          נ.ב. (איך אפשר בלי)

          מקריאת הסיפורים המוקדמים שלו (אלה שיצאו לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה) אפשר ללמוד הרבה על הכיוונים שסלינג`ר הלך בהם ולאן הוא התפתח בסופו של דבר כסופר.

  7. האחות הגיב:

    ואולי כדאי שלא לקרוא שוב?

    גם אני קראתי אותו פעם ראשונה בגיל 15, וגם אני קראתי אותו שוב 7 שנים אח"כ והתאכזבתי. שלא נדבר כמה הייתי מתאכזבת אם הייתי מחכה 15 שנים עם לקרוא אותו שוב.
    ההרגשה הזו – "הוא יודע בדיוק מה אני מרגישה!" – היתה רק אז, בגיל ההוא.
    אולי עדיף להשאיר את ההרגשה ההיא שם, ולא לקרוא שוב וקצת להרוס את החוויה?

    • עשבר הגיב:

      אבל זה לא ממש כך

      כי בכל קריאה את מקבלת נדבכים שונים של הספר, וכל קריאה מעשירה אותך בדברים אחרים.
      את התפסן קראתי פעם שניה לפני משהו כמו שלש – ארבע שנים. נהנתי ממנו מאוד, אולי אפילו יותר, אבל ממקומות אחרים לגמרי.
      כך שלדעתי, זה לא להרוס חוויה, זה לקבל חוויה נוספת.

  8. טליונת1 הגיב:

    מצטרפת לכל המזדהים עם הולדן

    גם אני כתבתי עליו רשומה כרגע… אני חייבת לציין שנהניתי מהספר גם בהיותי נערה וגם כאשה בוגרת, גם אז הבנתי שיש בו אי-מהימנות לגבי דברים שהוא אומר ורוצה ושמטבע הדברים, רעיונות לחוד ומציאות לחוד. עדיין אני חושבת שהרומן נהדר, גם בתוכן וגם בכתיבה. חג שמח.

  9. פל הגיב:

    הבנות שלי, כל אחת בתורה מאוד אהבו

    בדיוק כמו מליונ בני נוער בעולם.

    אני קראתי בשנית לפני מספר שנים, לא הבנתי את ההתלהבות שלנו…

    ינוח בשלום

    • עשבר הגיב:

      כי כשקוראים את זה כשמבוגרים

      זה כבר לא ספר מדהים, רק ספר טוב.
      אנחנו כבר לא באותו המקום, והקריאה שונה.

  10. yael d a הגיב:

    עצוב לי שהוא נפטר

    למרות שסך הכל הוא נפטר בשיבה טובה, כי בפעם הראשונה שסיימתי את התפסן הרגשתי שסלינג`ר הוא סוג של חבר שלי.. מכר…

    הפוסט שלך מקסים, לא את כל הדברים שכתבת ידעתי ונהנתי להחכים…

    ואין ספק, אני צריכה לקרוא את התפסן שוב, בראיה קצת מפוקחת יותר

    יהי זכרו ברוך.

  11. גגג האחת הגיב:

    מצטרפת למי שהזדהו

    כתבת יפה. יהי זכרו ברוך!
    }{

  12. Master Stav הגיב:

    למען האמת לא מתרגש ממותו

    אולי כי המורשת שלו כנראה תחייה עד ….
    סוגק של הלך אבל הוא עדיין פה

    תודה על …רשומה שעושה טוב

  13. עופר D הגיב:

    חידה עצובה

    אבל המורשת הספרותית המרשימה שהשאיר, למרות (ואולי בגלל) הבעייתיותץ שלה, תישאר איתנו ובליבנו.

    תודה, בר
    ושבוע נפלא לך

  14. היתה לו ביוגרפיה

    הזויה וכואבת מאוד. ועם זאת יכול להיות
    שלעיתים עדיף להוציא לאור ספר אחד מעולה כל כך!
    מאשר להיכנס לתוך פס ייצור של עוד ועוד…ורק להתרחק מן האמת שהיתה טמונה בך כסופר פעם….אי שם…
    תודה לך.

    • עשבר הגיב:

      השאלה היא האם האחד מפצה על השני

      כלומר- האם כדאי לסבול ו/או לחיות לא לגמרי באושר, בשביל להוציא יצירה שתיזכר שנים אחרי?
      אין לי תשובה חד משמעית לכך.

להגיב לפוסט סומכי