מפתח לאבא

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'

תגיות: , , , , , , , , , , , , , ,

10 תגובות לפוסט "מפתח לאבא"

  1. רוני הגיב:

    אני מזהה יותר מדי בספר הזה, אבל בעקבות ההמלצה שלך אתגבר על הפחד ואקרא אותו. תודה.

  2. עופר D הגיב:

    נושא מחריד. במיוחד במקרים הלא ברורים מאליהם של סבל דכאוני מתמשך.
    זה אחד מהמעשים האיומים שאדם יכול לעולל לקרוביו. ולכן זה בלתי נסלח.
    נשמע כמו ספר משובח, אם כי לא קל.

    תודה על ההמלצה, בר.
    שלא נדע מצרות שכאלה!

    • עשבר הגיב:

      לא בטוחה שכל כך קל לשפוט….
      אני אישית מאמינה שזכותו של אדם להחליט מתי הגיע זמנו…
      אבל אין ספק שלמשפחה שנשארת עם התהיות החיים לא נעשים קלים יותר….

      מקווה שאצלך פחות חם מאשר כאן
      (ואני בירושלים!!! פעם לא היה חם בירושלים!!!)

      • עופר D הגיב:

        מותר לאדם להחליט על העניין.
        אבל יש אחריות משפחתית. לפחות להשאיר מכתב. כי זה ממש מאמלל את הנשארים, ואני מניח שזה לא מגיע להם.
        מקרים של מחלה קשה וחשוכת מרפא הם העניין שעליו אין לי ויכוח. אבל היתר זה קצת שונה.

        ואצלינו חמים עכשיו, אבל ממש לא נורא.

  3. א. הגיב:

    הנושא קשה מאוד ומרתיע

  4. יונה הגיב:

    ברבורה חביבה
    יש בעיה טכנית במייל שלך ואני לא מצליחה לשלוח לך תגובה פרטית.

כתיבת תגובה