עד הירח ובחזרה

מערכה ראשונה: אשה קמה בבוקר. היא מחייכת, היא מאושרת. הנסיך שלה, אהוב ליבה, חוזר היום הביתה אחרי שירות מילואים ארוך. כשחזר לחופשה קצרה, לא נפרדו כמו שצריך, בחיבוק ארוך, והיא מתגעגעת. עכשיו הזמן לבשל לו את האוכל שהוא אוהב, שיתפנק קצת. מגיע לו.
"בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. זה הבוקר האחרון שלו במילואים. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי החיבוק." (עמ' 12).

מערכה שניה: יש את הרגע הזה, הרגע שבו מודיעים ברדיו שמשהו קרה. משהו קרה, ואת לא מצליחה לאתר אותו. את לא מצליחה לאתר אותו, ואת יודעת שזה לא אומר כלום, כי יכול להיות שרשת הפלאפונים קרסה, יכול להיות שהוא עסוק, יכול להיות מליון ואחד דברים. יש את הרגע הזה, שבו את אומרת לעצמך "משהו קרה", אבל אז את ישר צוחקת על עצמך על הסרטים שאליהם את מכניסה את עצמך, ויודעת שהוא יכעס כשהוא ישמע את זה. הוא שונא פאניקה.

מערכה שלישית: "ואז דופקים בדלת. לינה פותחת. אני עדיין לא רואה מי עומד בכניסה. אני רק רואה את הפנים של לינה הופכים לבנים מול העיניים שלי" (עמ' 20).

יש לא מעט משפחות שעוצרות שם. זה הרגע שבו חיים שלמים נגמרים, וחיים אחרים לגמרי מתחילים. יש מעט מאוד משפחות, אנשים, שמכאן ממשיכים לסיוט שלם וארוך אחר.

קרנית גולדווסר היא הסיוט הכי גדול שלי (סליחה קרנית, את יודעת שזה לא את, זה לא אישי). לחשוב שמשהו עלול לקרות לאהובי, לנסיך הפרטי שלי, לחשוב על הימים הארוכים בהם את יודעת (אולי, כמעט בוודאות, אבל אולי) שהוא מת, אבל אולי הוא חי, ואת לא יודעת מה קורה, ואין לך שום יכולת לעשות משהו.

את הנסיך הכרתי ימים מעטים לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה. את ספורה של קרנית ליוויתי, כמו רובנו, בעיניים דומעות ובהרבה כאב לב. זה לא העניין הפוליטי, זה לא העניין הבטחוני. זה הרצון להחזיר את האהוב הביתה.
ולכן, כשנתקלתי בספר בחנות לא הססתי לרגע.

היה לי חשוב לקרוא את ספורה, כי ישראל של היום, אחרי המלחמה וכשגלעד שליט עדיין בשבי, היא ישראל צינית יותר, מפוכחת יותר, אולי אפילו זועמת יותר, ותהליך ההתפכחות הזה מתואר היטב בספר.

אחד הדיאלוגים המאוד נפוצים בחיינו מתנהל, ברמות שונות לאורך כל חיינו, בצורה הבאה:
"את/ה אוהב/ת אותי? עד כמה את/ה אוהב/ת אותי?"
"עד הירח ובחזרה".
לעיתים מאוד רחוקות אנחנו נתקלים ממש במישהו שעושה הכל, מגיע עד הירח ובחזרה, למען אהוב ליבו. וכשזה קורה, חובה עלינו לתמוך,ולחבק, ולהעריך.

קראתי לא מעט כתבות על קרנית לאורך השנים. קראתי גם כתבות שפורסמו לקראת צאת ספרה. ראיתי גם ראיון שפורסם איתה בימים האחרונים. ראיתי את הטוקבקים בעדה ונגדה. איני חושבת שהיא ממנפת את השכול לטובתה האישית. אני חושבת שמדובר באישה אחת, קרנית של אודי, שמצאה את עצמה יום אחד בלב העניין התקשורתי, והיא משתדלת לחיות עם זה.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום, ספר שאינו נמדד באיכויות הספרותיות שלו, אלא בתוכן שלו.
 (כי אי אפשר אחרת, כי זה הפחד הגדול שלי, כי זה במקום חיבוק)

הדרך אליך/קרנית גולדווסר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
271 עמ'

תגיות: , , , , , , , , , , , , , ,

4 תגובות לפוסט "עד הירח ובחזרה"

  1. גשומת העיניים הגיב:

    'אני קראתי והתרגשתי איתה והכל…
    אבל בעיקר התעצבנתי עלחיה. ואני מאלה שלפני הספר לא מצאה שום בעיה איתה. אבל לדעת שהיא ידעה בוודאות שהיא נלחמת על גופה ולא על חטוף עצבן אותי, כי זה לא מה שהיא הציגה לציבור וכי לא עושים עסקה כזו בשביל גופות. ויותר מכל עצבנה אותי סגירת החשבונות שהיא עושה עם אנשים רבים על גבי הספר. זה לא המקום ולא הדרך. בטח לא מה שהיא כתבה על הנהג של ההאמר.

    • עשבר הגיב:

      אני חוששת שאני לא מסכימה איתך הפעם.
      היא ידעה כמעט בוודאות שהיא נלחמת על גופה, ובכל זאת- היא לא ידעה בוודאות גמורה. כלומר, הגיונית ברור שזו הייתה גופה, אבל רגשית….
      ברמת העקרון אני מסכימה עם האמירה "גופות תמורת גופות". אבל בתכל'ס, אם משהו יקרה (חס וחלילה) לנסיך שלי או לנסיך שלך יום אחד, לא תעשי את אותו הדבר בדיוק?

      ולגבי סגירת החשבונות- היו כמה שהיא נכנסה בהם חזק, בין השאר בנהג ההאמר, שבינינו, די לא עשה את הדבר הנכון באותו רגע, ומצד שני- היו כמה אנשים שהיא נכנסה בהם בלי לנקוב בשמם, וזה גם משהו.

      ומה שלומך בימים טרופים אלה? עוד לא הספקתי להתעדכן בבלוגך, מבטיחה שזה יקרה בשבוע הקרוב.

  2. עופר D הגיב:

    סיפורה האישי הוא הסיוט של רבים במדינה.
    וסיוטם המתמשך של משפחת ארד ומשפחת שליט.
    מבין לגמרי את אמירתך, שהספר הזה ראוי שימדד לפי תוכנו ולא ערכו הספרותי. ולתוכנו יש ערך רב.

    תודה, ונקווה שהטרגדיות יסתיימו במהרה

    • עשבר הגיב:

      הי עופר,

      מפחיד כמה הסיוט הזה יכול לקרות כל פעם מחדש. מפחיד עד כמה חיילים, מילואימניקים בעיקר, חשופים לכל כך הרבה בלגנים.

      שותפה לתקוותך, אבל קצת סקפטית לגבי מימושה…

      בוקר טוב ידיד יקר!

להגיב לפוסט עופר D