רדו ממני!!

"בעיניים שלכם, להיות רזה זה טוב. כמו לא לצעוק כדי שהשכנים לא ישמעו. מותר להרוג אחד את השני-  רק בשקט. ככה זה בפולניה. אבל שומן? שומן רואים, וזה אסור. שומן חוצה כל עדה ולאום, ובכל מקום החוק הוא אחד: סבל מותר להפגין רק באמצעות גוף שדוף. אבל סבל המתבטא בשומן- סבל כזה אינו ניתן לכפרה" (עמ` 11)


אני שמנה. תמיד הייתי. אני מניחה שתמיד אהיה שמנה (בגדלים משתנים כמובן).
אנשים שמנים, ולא משנה אם הם נשים או גברים, יודעים מה זה להיות שמן. איך מרגיש אדם שיודע שלא רואים אותו, אלא את השומן שלו. איך תמיד, ולא משנה מה תהיה התלונה הבריאותית שלו (גם אם מדובר בדלקת אוזניים), ההמלצה תהיה "תרזה והכל יהיה בסדר". איך תמיד יגידו "לא חבל שאת/ה שמנ/ה?", ואיך תמיד סיטואציות כאלה גורמות רק יותר לרוץ למקרר.


גם אורית יוגב יודעת את זה. בספרה "רדו ממני", היא כותבת את ספורם של האנשים השקופים, היא קוראת להם. האנשים שיש עליהם יותר מדי קילוגרמים מיותרים, שמסתירים את הלב הגדול והפצוע שלהם.
יש בספר ספורי מקרים, ספורים אנושיים שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר אליהם, יש דיון במניעים הפסיכולוגיים הגורמים לילד שמן להמשיך ולאכול, יש לא מעט ביקורת כלפי הורים שלוחצים על ילדיהם, לא מעט פעמים תוך כדי התעללות נפשית לא מעטה, שיפסיקו כבר לאכול: "אחד הכשלים המרכזיים הוא הקריאה השגויה של ההורה לפיה הילד אוכל בצורה מופרזת כדי להרגיזו. אין אבסורד גדול יותר מזה. אף ילד אינו בוחר להיות שמן ולהאביס את עצמו בכוונה נגד הוריו. הוא עושה זאת כי הוא זקוק לכך מסיבותיו שלו" (עמ` 62).


היא מתארת גם את הרגשתם של ההורים, המוצגים כאנשים הפועלים בעיקר מתוך חשש ודימוי עצמי פגוע שלהם עצמם: "להיות הורה לידל שמן זה להרגיש את העיניים של כולם ננעצות כמו סכינים בבטן שלך, ננעצות ומסתובבות בלי שום רחמים, ללא מחשבה שניה" (עמ` 246), "היא קפצה והבטן שלה קפצה אחריה, ואני הרגשתי כאילו אני קופצת לתוך התהום ורוצה לקחת אותה איתי" (עמ` 247).


ובעיקר היא מדגישה עד כמה יחס החברה, ובעיקר יחס המשפחה, כלפי הילד השמן, הוא זה שפוגע בילד, הרבה מעבר לשומן עצמו: "הילד נושא בתוכו את חווית חוסר האונים, את תחושת הדחייה, וחדל להיאבק לא רק במשקלו אלא גם בתחומים אחרים של חייו. ציפייותיו מעצמו אינן קשורות יותר לכישוריו האובייקטיביים. הן קשורות קשר הדוק ובל יימחה לאותן חוויות עבר אומללות" (עמ` 150).


הספר הזה הוא חשוב. חשוב לי כשמנה לשמוע אנשים אחרים. חשוב שבנזוגי, איש רזה ותמיר ינסה ויבין. חשוב לכולם.


אורית זאבי- יוגב היא בעלת תואר MA בפסיכולוגיה קלינית רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר MA קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. יש לה גם בלוג.


ספר מומלץ. לא רק לנשים. לא רק לשמנים.


רדו ממני/ אורית יוגב
הוצאת כתר, 2009
264 ע"מ

תגיות: , , , ,

9 תגובות לפוסט "רדו ממני!!"

  1. אבי האחד1 הגיב:

    אין ספק ששמן פחות מקובל בחברה

    אך אם אותו איש אישה מרגישים טוב עם עצמם, זה בסדר.
    השאה האם מי שאומרת לעצמה אני שמנה וגאה וטוב לי כך
    האם היא אומרת את זה באמת ובתמים או סתם כדי לא ללחוץ עליה להרזות
    ואין אפס הרשמה שלך תפגין את זה בגדול
    ספקתה יותר מדי פרטים אין טעם לקרוא את הספר
    אתה מביא לנו לכאן את העיקר
    וזה מה שחשוב
    צהריים טובים

  2. כמה פעמים החזקתי אותו ביד

    וכמה פעמים החזרתי אותו למדף ולא לקחתי לקרוא אותו
    ואני רואה שטוב שעשיתי
    כי רק מלקרוא את הרשומה שלך – בכיתי
    כמי שהייתה תת משקל, וכמי שהייתה במשקל עודף רציני ביותר
    וכמי שהגיעה ללהקיא את מה שהיא אוכלת
    וכמי שלמדה לאכול נכון ולקבל את הגוף שלה באהבה ובהבנה, גם אם הוא לא כמו שהיא חולמת עליו – הספר הזה ומה שכתבת מעמידים אותי ישר מול כל הדברים שדחפתי למגירות הכי פנימיות שלי וסגרתי מהר כדי שלא אתקל בהם בטעות.

    לא נראה לי שארקא, אני לא יודעת שאם זה נכון לי כרגע, אבל אני חושבת שמה שקורה עם הספר הזה הוא ששמנות קראות אותו ודווקא חשוב שהוא יגיע לשאר האוכלוסיה, לרזות ולאלו שתם נראים נורמלי.

    • עשבר הגיב:

      מסכימה איתך

      למרות שהיום אני הרבה יותר שלמה עם עצמי, הספר הצליח לגעת בכל כך הרבה מקומות….
      וזה עצוב, אבל אנשים לא נוטים לקרוא ספרים בנושא אלא אם כן הם עמוק בפנים, ולכן אני מניחה שמי שיקרא את הספר באמת הוא יותר אנשים שמנים

  3. עופר D הגיב:

    זה עניין מאד לא קל

    כן, נכון, כשרואים מישהו שמן אי אפשר להתעלם מזה. זו בעיה שלו, אבל היא נוכחת, אפילו אם לא אומרים על ההעניין כלום (ואולי יותר).

    יש לי חבר טוב, והוא שמן. מאד (לפחות היה, עד שצרות אחרות, וגדולות הרבה יותר, צימצמו אותו). ומזל שלו ושלי שהעניין נכנס לפסי תקשורת רגילים (כמו הקרחת שלי או דברים אחרים), כי אחרת זה באמת היה מפריע לקשר להיבנות.

    תודה יקירתי על ההמלצה. בהחלט מעניין ומסקרן.
    ולך, בכ"ז – איחולי לשיפור. כי די ברור שזה רצוי גם לך. ויפה שלא התחבאת והסתרת גם את }{

    • עשבר הגיב:

      למה זה היה מפריע?

      אם אני שמנה, וגם הולכת לחדר כושר, וגם אוהבת לאכול, וגם בריאה- אז מה הבעיה?
      אני באמת מנסה להבין מה הבעיה. אם הכל תקין, לא עדיף שתהיה עם מישהו שטוב לו עם עצמו?

      • עופר D הגיב:

        ובכן

        את רואה, גם את מסבירה שבעצם מה שנראה בעיה אינו בעיה – כי את הולכת לחדר כושר ובריאה וכו`.
        רזה לא היה טורח בכלל להתייחס לזה. זה לא היה על סדר היום.

        וכן, עדיף להיות שלם עם עצמך, ומאושר, ובריא. לא כל אתה מסתדרים אוטומטית עם עודף משקל (תלוי כמובן כמה).
        מקווה שאצלך זה אכן בהשלמה מלאה ובאושר. אבל את זה את כמובן תעני לעצמך. לא את ממש לא חייבת, עם כל החיבה שבינינו 🙂

        ואותו חבר, שהיום אני דואג לו כ"כ, חולה היום בסרטן. ובימיו הגדולים הגיע ל-160. והיה לו כושר מצויין, ואושר והכל. זה לא אומר שיש קשר ישיר בין העניינים, אבל שמא בכ"ז? כי היום הוא יודע להגיד שה-160 האלו לא היו טובים לו, וכל חייו ניסה להשילם.

        • עשבר הגיב:

          ברור שעניין האשמה הוא מוטיב מרכזי

          בכל עניין ההשמנה. ברור שלא טוב לי עם ההשמנה. ברור שאני אשמה, ולכן ברור שאתרץ.
          אני מנסה לומר משהו קצת שונה.
          אני אומרת שהשומן וההשמנה הם עניין שבו כל אדם צריך להתמודד לבד, על פי הצרכים והרגשות שלו. הבעיה היא, שהחברה לא מאפשרת לעשות דבר כזה, אלא מטילה המון אשמה ובוז על השמנים, והתחושות האלו של הדחיה הן אלו שגורמות לאכול יותר (אכילה רגשית).
          ותגיד את האמת, עופר, אתה באמת חושב שיש מישהו, ולא משנה כמה הוא שוקל ואיך הוא נראה, שבאמת באמת באמת שלם עם עצמו?

          • עופר D הגיב:

            אז לשאלותייך

            הרתיעה היא (כנראה, לא קראתי ולא חקרתי) ממקום של בוז לכשלון הזה של השמן. הרי כשאני רואה את אלה השמנים נורא, ויש הרבה כאלה באיזור LA שמתניידים בעגלות וכיסאות גלגלים, אני שואל את עצמי מה מביא בן אדם למצב שכזה – שאלה של חמלה ודחייה גם יחד. כי אותו כישלון שלהם שמתבטא במצבם פשוט זועק.

            ולשאלתך השניה – אני לא חושב שיש הרבה שממש מאושרים ממצבם. אבל הפערים הם שעושים את ההבדל.

            והדיון הקטן הזה שלנו כאן רק משכנע אותי שכדאי לקרוא את הספר 🙂
            תודה יקירתי.

          • עשבר הגיב:

            אכן כן 🙂

כתיבת תגובה