שנת הגנן


לנסיך שלי, שכל בוקר מדבר באהבה עם העציצים

"האדם הגנן בוודאי לא נוצר בהתפתחות טבעית, והוא יציר תרבות. שאם לא כן, היה נראה אחרת: היו לו רגלי חיפושית, כדי שלא יצטרך להתאמץ בשפיפה, וכנפיים, ראשית למען היופי ושנית כדי שיוכל לרחף מעל ערוגותיו" (עמ' 43)

יש משהו מאוד מוזר באנשים שנכנסים לאקסטזה כשעלה חדש מבצבץ לו :-). כשזה קרה ליותר מדי אנשים בסביבה הקרובה שלי, התחלתי לתהות מה לא בסדר אצלי.

בין אמי לחמותי לנסיך שלי אין כמעט דבר במשותף. הם חיים בעולמות שונים, מתעניינים בדברים שונים, אבל דבר אחד משותף לשלושתם: הם מדברים לצמחים.
אם פעם חשבתי שהקריטריון לשגעון השירה לצמחים נובע מגילה של האשה (המגולמת להפליא ע"י חנה מרון ב"קרובים קרובים"), בא ספרו של צ'אפאק ומוליך אותי למחוזות שונים בתכלית.

כי מה יש בספר הקטן הזה?
האמת, אין בו דבר מלבד שיר הלל לתרבות הגינון ולאנשיה המוזרים.
אבל דווקא מהספר הזה, שאין לי דבר וחצי דבר בעניינו, יצאתי עם חיוך גדול.

כי איך אפשר שלא לחייך, כשצ'אפאק, ממרומי שבעים השנים שמפרידות בינינו, מצליח לתאר אותי במדוייק, בחצי הפעם בה הנסיך מרשה לי להתקרב לעציצים?
"בעזרת זרנוק אפשר להשקות במהירות רבה יותר וביסודיות, בתוך זמן קצר אנו משקים לא רק את הערוגות, אלא גם את הכבול, את ארוחת הארבע של השכנים, את העוברים ושבים ברחוב, את כל בני המשפחה ובעיקר את עצמנו" (עמ' 73).

איך אפשר שלא להזדהות עם התסכול כשאני נזכרת בנסיך, עומד ומגרד בפדחתו כשהוא תוהה איך לעזאזל חצי אדנית פורחת והשניה נראית כאילו דבר לא נזרע בה- "כל ספר עזר לגננות יטען כי "הכי טוב לגדל צמחים מזרעים." אבל הוא לא יזכיר את חוק הטבע המשונה באשר לזרעים, שלפיו או שלא נובט מהם אפילו זרע אחד או שנובטים בבת אחת כולם" (עמ' 57)

ובעיקר, כל מי שיש בקרבתו מישהו המתעניין, ולו במעט, בגננות, יוכל להנהן בראשו למשמע תאור העוסקים בגננות- "אנחנו, הגננים, חיים איכשהו בשביל העתיד. אם פורחים לנו הוורדים, אנו חושבים על כך שבשנה הבאה הם יפרחו יפה אף יותר, ובתוך עשר שנים האשוחית הקטנה הזאת תהיה לעץ- אילו רק עשר השנים היו מאחורי!" (עמ' 129).

והכי חשוב- זכרו!
"הכנת אדמה לזרעים היא סוד גדול ומעשה כשפים. רצוי להוסיף לתוכה אבקת שיש (אך איפה אפשר להשיג אותה?), זבל בקר בן שלוש שנים (לא ברור אם הכוונה לזבל פרות בנות שלוש או לערמת זבל בת שלוש שנים), קמצוץ אדמה ממחילת חפרפרת, טיט טחון לאבקה מדיר חזירים ישן, חול מנהר הלבה (אך לא מנהר הוולטבה), אדמת חממה בת שלוש שנים, אולי גם רקבובית מפרחי הרע, וחופן אדמה מקבר בתולה שתלתה את עצמה" (עמ' 19)

קארל צ'אפק (1890-1938) הנו סופר צ'כי ומחלוצי ספרות המדע בדיוני באירופה. ע"פ ויקיפידיה,  הוא היה הראשון שהשתמש במילה "רובוט" בספר בשנת 1920.
הספר "שנת הגנן" פורסם לראשונה בשנת 1929, וכעת הוא רואה אור לראשונה בעברית.

לסיכום,
ספר שמיועד בעיקר לחובבי גינון. אני סתם נהנתי לצחוק על הנסיך/אמו/אמי.
(כי אני לא אוהבת גינון, אחרת היה הרבה יותר)


שנת הגנן/קארל צ'אפק
מצ'כית: רות בונדי
הוצאת בבל, 2010
134 ע"מ

תגיות: , , , , , , ,

16 תגובות לפוסט "שנת הגנן"

  1. מממאיה35 הגיב:

    קראתי את זה ומאוד נהנתי!
    ואת יודעת למה? כי עם כל החפירות שלי פנימה לתוך הנפש, לא הפסקתי לראות את תהליך הגינון כמטפורה לתהליך הצמיחה של האדם – גינון, ניכוי עשבים, זריעה, צמחיה וכו'..
    אמרתי לעצמי גם שאכתוב המלצה, אבל אני סתם עצלנית 🙂

    • עשבר הגיב:

      אני יכולה להבין את המטפורה, ועדיין גינון זה משעמם!!
      מצד שני, העובדה שאת, הלומדת דברים מאוד מוזרים(בעיני תולעת ספרים מצויה שכמותי) אהבה את הספר אומרת, המממממ, משהו עליו 🙂

  2. דליה הגיב:

    בטח שאקרא את הספר,ולא בגלל הגינון,ולא בגלל שהזכרת אותי.
    מצא חן בעיני ההומור, ההגזמות והאמת שמסתתרת מאחריהם.
    וחוץ מזה אני אוהבת מאד לקרוא ספרים של סופרים ישנים
    מהתקופה שלו.

  3. עופר D הגיב:

    יש לי הרגשה, שבמקרה הזה, שלושה ברבורים של צ'אפק שווים המון.
    תודה, אני בטוח שאחפש..

    • עשבר הגיב:

      החובב עציצים הנך?
      כל פעם אני לומדת עליך משהו חדש….
      לילה/בוקר טוב לך ידיד יקר, מקווה שהחיים פשוטים יותר עכשיו

      • עופר D הגיב:

        לאו דווקא עציצים, אבל כל מה שכתוב טוב, מסקרן אותי.
        ואם הוא פותח צוהר לעולמות תוכן שזרים לי, אז בכלל זה רווח נקי.

        וצ'אפק בהחלט כותב נהדר, אז ברור שאקרא.

        בוקר טוב, יקרה

  4. א. הגיב:

    ברור לחלוטין שלכל צמח יש נשמה לכן השיחה איתו היא דבר מובן מאילו לכל חובב צמחייה, גם יומך יגיע…

  5. הנסיך הגיב:

    לזכותי ייאמר שאני לא מדבר לעציצים ולא שר להם שירי ערש.
    אולם קל מאוד להאניש צמח ולהשליך עליו את התכונות האנושיות שלנו.

    לדוגמא, איך לא תיעלבי אם במשך שנה שלמה את מקפידה כל יום שיקבל את כמות המים והאור הנכונות, ובכל זאת הוא נובל?

    או לחילופין אם את מטפלת בו יפה ואז הוא מוציא בבת אחת כמה עלים חדשים, במין הכרת תודה מלבבת שכזו…

    זה כנראה טבעו של אדם, לייחס רגשות לאלה שאנו משקיעים בהם מזמננו, מרצנו, ונפשנו. גם אם זה בעל חיים, צמח או חפץ (למשל כעס על מחשב).

    • עשבר הגיב:

      נסיך שלי,
      אני לגמרי לא בטוחה שאתה לא שר להם שיר ערש, הרי יש מקרים בהם אני מוצאת אותך ממלמל מעליהם דברים שונים ומשונים… 🙂
      אבל אין ספק שתמיד אפשר להאניש את מה שאנו מטפלים בו, זה הרי טבעו של אדם.

  6. yael d a הגיב:

    אני ממש לא אהבתי, כנראה שבגלל שאין סביבי אנשים ששרים לצמחים

    אבל אני בשוק שהנסיך שלך הוא מהמדברים לצמחים
    דמיינתי אותו אחרת לחלוטין

    • עשבר הגיב:

      הנסיך שלי, בדומה לנסיכים אמיתיים, מלא בהפתעות
      החיים איתו זה רכבת שדים- אף פעם אי אפשר לדעת מה עוד תגלי 🙂

  7. א. הגיב:

    קראתי את הספר עד הבוקר, הזדהיתי והתגלגלתי מצחוק! האיורים פשוט מדהימים.

להגיב לפוסט עשבר