ארכיון פוסטים עם התג "לויס לאורי"

הכחול האבוד

יום רביעי, 18 בנובמבר, 2009

כשמישהו מת בכפר, קרובי משפחתו מלווים את גופתו ל`שדה הפרידות`, שם הם יושבים יחד ארבעה ימים ולילות ונפרדים. אחר כך הם עוזבים את גופתו שם, וחוזרים לחייהם.


כשמישהו נולד בכפר, כדאי מאוד שיהיה בריא ושלם, כי אם יוולד עם נכות כלשהי, יקחו אותו לשדה, וינטשו אותו. אסור שאנשים שאינם בריאים יחיו בכפר.
הכפר נתון בסכנה כל הזמן, אסור לצאת ממנו, יש חיות פרא איומות ונוראות ולכן כולם צריכים לדעת להגן על עצמם (במובן זה מזכיר הספר את הסרט "הכפר").


גם את קירה, גיבורת הספר, כמעט לקחו, כי נולדה עם רגל פגועה, אבל אמה הגנה עליה ומשום מה ויתרו ונתנו לה לחיות. אבל השנים חלפו להן, ואמה של קירה מתה. כעת לא נותר מי שיגן עליה מהנשים שזוממות לקבל את שטח ביתה, וקירה בטוחה שנגזר גורלה.

מן הסתם, אחרי הקדמה שכזו, ברור לכולם שגורלה יהיה שונה.

קירה, מתברר, ניחנה בכשרון מיוחד. היא רוקמת בחסד עליון, היא יודעת לצבוע חוטים לצבעים (איש אינו יודע ליצור צבעים בכפר), היא מהנבחרים.


כמו בספר הראשון בטרילוגיה, "המעניק", גם כאן מתארת לויס עולם עתידני (למרות שהפעם לא מדובר בעולם אוטופי) ומעוררת שאלות לגבי המחיר שחברה מוכנה לשלם עבור השרדותה.

הפעם החברה נטולת רחמים, נשענת על חוקים נוקשים ונלחמת על מקומם של האנשים בה.

גם הפעם הסוף הוא פתוח. אני ממש לא אוהבת סופים פתוחים.

הספר השלישי בטרילוגיה, Messenger, יצא באנגלית בשנת 2004 וטרם תורגם לעברית.
הפעם, חוששני, אין לי ציפיות גדולות שהשאלות תפתרנה בחלק השלישי של הטרילוגיה לאורי כבר אמרה שגם בסוף הטרילוגיה הקצוות נשארים פרומים.


האתר המקסים של הסופרת שווה אזכור נוסף, כמו גם אתר "כנפיים" בו ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר (אם תקלידו את שמו- לא ניתן לתת לינק ישיר).

ונורית , כמובן, קראה גם את הספר הזה.

הכחול האבוד/לויס לאורי
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת כתר, 2002
187 ע"מ

המעניק

יום רביעי, 18 בנובמבר, 2009

 

אם הייתם יכולים לחיות בעולם אידיאלי, שבו לא חשים כאב, אין מלחמות או צער, אבל גם לא יודעים מהי אהבה ומהם צבעים, הייתם מוכנים לחיות בו?

ג`ונס חי לו בעולם אוטופי. כל האנשים שהוא מכיר מאושרים בחלקם, אף אחד לא רב או מתווכח. כל בני המשפחה יושבים וממש מדברים אחד עם השני: מספרים את החוויות שלהם מהיום, משתפים ברגשות ובחלומות שחלמו.

זה עולם מאוד הרמוני- לכל משפחה יש בני ילדים: בן ובת. לכל אדם נועד תפקיד אותו עליו למלא כל חייו, תפקריד שניתן לו בטקס בהיותו בן 12. כל אדם רשאי לבקש להתחתן, ויותאם לו בן/בת הזוג המאזנים אותם.
אבל אם כל כך טוב, למה לג`ונס כל כך רע?

 

ג`ונס הוא לא "סתם" אדם, הוא נבחר לתפקיד החשוב ביותר. הוא אמור להיות "המעניק"- האדם שנושא את כל זכרונות האנושות. פתאום הוא מגלה שהעולם הוא לא כל כך אידיאלי. יש צער, כאב, סבל.

הספר מיועד בעיקר לבני נוער, וגם לאנשים כמותי שלא ממש מתחברים לספרות עתידנית. הוא לא מדע בדיוני, אלא מדבר על עולם דמיוני לכאורה, אבל אם חושבים על זה- לא ממש….
הדבר היחיד שבעייתי מבחינתי בספר הוא הסוף הפתוח שלו, שנובע מן הסתם מהיותו חלק מטרילוגיה (ואם תרצו לקרוא על הספר הבא בטרילוגיה- מהרו לפוסט הבא).

לויס לאורי נולדה בשנת 1937 בהוואי. היא מתארת עצמה כילדה מופנת ומתבודדת שברחה רבות לקריאה. את ספריה היא החלה לכתוב רק כשהייתה כבר אם לארבעה ילדים.
היא סיפרה שהחלה `לגלגל` הרעיון לספר בעקבות ויכוח ששמעה בין שני גרמנים, בשאלה האם אכן צריך לחזור ולספר שוב ושוב על השואה, או שהגיע הזמן להתמקד בהווה ולא בעבר.

על אף היותו הוא שנוי במחלוקת בארה"ב (במדינות רבות הוא חלק מהספרות המומלצת בבתי ספר, בחלק מהמדינות נאסר להחזיק אותו בספריות בית הספר), הוא זכה בפרס (Newbery Medal) לספרי ילדים ונמכר בלמעלה מ5.3 מליון עותקים.

יש לסופרת אתר חביב למדי, ואם תכנסו לאתר "כנפיים" ותקלידו את שם הספר, תוכלו לקרוא את הפרק הראשון (לצערי לא ניתן לתת לינק ישיר).
גם נורית התרשמה מהספר.

המעניק/לויס לאורי
תרגום מאנגלית: דפנה לוי- ינוביץ
הוצאת כתר, 1998
151 ע"מ