ארכיון פוסטים עם התג "יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה"

שיח שכולים- האם אתה שומע

יום רביעי, 9 ביוני, 2010

יש דברים שאנחנו לא יכולים להבין או לתפוס. יש דברים שאנחנו לא רוצים להתקרב אליהם, כי אנחנו מפחדים. מפחדים מהכאב. מפחדים מהזעם. מפחדים לדעת שאולי אנחנו לא באמת יודעים מה לעשות במקרים כאלה.

יש אנשים שאנחנו לא באמת מסוגלים להבין את המקום שלהם, את הכאב. את קולות האנשים האלה אנחנו מסוגלים לשמוע, וגם זה במשורה, רק בימי זכרון.

הספר הזה, שיח שכולים "האם אתה שומע", הוא הוצאה מיוחדת של הוצאת יד לבנים.
זו הפעם הראשונה ש"יד לבנים" מוציא חוברת שכזו לציבור הרחב. בד"כ מדובר בהוצאה פנימית, המגיעה בדיוור לכל חברי יד לבנים.

הספר מחולק לשערים, המתארים את כל תהליך ההתמודדות: החל מהדפיקה בדלת, דרך הגעגועים, ועד הזכרון. בספר יש גם ההספד שאמר דוד גרוסמן על בנו, אורי.

למזלי הרב, במשפחתי הקרובה לא היו חללים, ובמשפחתי המורחבת השכול הכה פעם אחת (רב סרן עינת ברנע ז"ל). המוות לא נגע בי, אלא מרחוק. הכאב היה עמום, מרוחק. כאב של חברים קרובים שהלכו ונעלמו בכאבם, כאב של אנשים שהלכו והתבצרו במוות של חייל ששירתו עמו.
הספר הזה עזר לי, ולו במעט, להבין את החלל הענק שנשאר מאחור.

המטרה המוצהרת של הוצאת הספר הייתה להגיע לכל בית בישראל.
כחלק מהנסיון לעורר עניין כתבו בספר גם אנשי ציבור דוגמת  יעל גרמן, אביגדור קהלני, רוביק רוזנטל, רזי ברקאי ועוד.
הספר נמכר בזמנו ב"צומת ספרים" במחיר שווה לכל נפש- כמדומני 15 ש"ח. אני מקווה שאנשים רבים קנו את הספר.
לפרטים נוספים על הספר

לסיכום, כרגיל בספרים שכאלה- קטונתי מלתת ברבורים.
ספר שלא נועד לקריאה ולשכחה. הוא ישאר על המדף עד יום הזכרון הבא, ובכלל.

שיח שכולים
הוצאת יד לבנים, 2010
112 ע"מ

דיאמנטה ואליהו- יום הזיכרון 2010

יום ראשון, 18 באפריל, 2010

בימים בהם אנו חוזרים ומדברים על משפחות שכולות, ובעיקר מתחלחלים כל פעם מחדש מהמחשבה על משפחה בה השכול מכה פעם אחר פעם, אני נזכרת בדיאמנטה ובאליהו.

דיאמנטה הייתה ירושלמית, בכל לבה ומאודה. היא נולדה בירושלים בשנת 1895.
אני מניחה שכמו ירושלמים רבים אחרים בתקופה ההיא, חייה לא היו פשוטים, אבל לא הייתה אז אופציה אחרת.
היא התחתנה עם שלמה.
מי יודע מה היה אז ביניהם, זו הייתה תקופה שונה לחלוטין. כל מה שאני יודעת זה שנולדו להם שישה ילדים.
הם היו משפחת עמלים, כך קראו אז למשפחות שעבדו קשה, וניסו לתת את כל מה שיכלו לילדים שלהם.
אליהו היה אחד הילדים האלה.

הוא נולד בשנת 1924, וגר בירושלים כל חייו.
אני מניחה שבית הוריו היה מלא בילדים כל העת (בכל זאת, היו לו חמישה אחים ואחיות…). הם גרו אז ברחוב החבשים בעיר,
היום רחוב אתיופיה. מרכז העיר.
בימים הוא עבד כשוליה לסנדלר. בערבים הוא למד. ככה היו אז הילדים ההם, מהמשפחות העמלות.
בין לבין הוא קרא המון ספרים. והוא אהב גם משחק. הוא חלם להיות שחקן, ואפילו למד בבית ספר למשחק שהיה אז בירושלים.

כמו צעירים רבים, כמו ירושלמים רבים, מיהר אליהו להתגייס ולהלחם למען ירושלים ברגע שפרצה מלחמת השחרור.
אני יכולה רק לדמיין מה חשבה לה דיאמנטה. בנה לוחם אי שם, והימים אינם כימינו. איש לא ידע מה קורה. איש לא ידע האם חיים או מתים הבנים (והבנות) שיצאו לקרב.
בדיעבד מתברר שגם בימים בהם נלחם, לא זנח אליהו את חלומו להיות שחקן ועסק בהקמת להקה צבאית.

אליהו יצא יחד עם 38 לוחמים כתגבורת לגוש עציון בלילה שבין ה15 ל16 בינואר 1948. הם יצאו לדרכם מהרטוב עמוסים בנשק ובציוד, אבל לא הצליחו להגיע לגוש באותו לילה. אחד הלוחמים קיבל התקף אסטמה ונאלץ לחזור על עקבותיו יחד עם שני לוחמים שליוו אותו.
כך המשיכה המחלקה, מחלקת הל"ה, לעבר גוש עציון. עם שחר התגלתה המחלקה על ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג'בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ("גבעת הקרב" כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב.
אז עוד לא דפקה משלחת קצינים בדלת. על הרוגים שמעו מפה לאוזן, לפעמים הבינו כשהמכתבים לא הגיעו יותר. שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר, אחד הנופלים, סיפר כי קרא על נפילת בנו בעיתון. איש לא הגיע אליו.
אליהו נקבר בקבר אחים בכפר עציון. רק כעבור שנה וחצי לערך, ב17 לנובמבר 1949, הועברו שרידיו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
אליהו היה בן 24 במותו.

אומרים שהתקופה אז הייתה שונה. שההקרבה הייתה מובנת מאליה. אני לא יודעת איך דיאמנטה הגיבה כששמעה על נפילת בנה.
אני לא יודעת האם חייה התמלאו בעצב אינסופי, או בדאגה לשלום שאר ילדיה, שעדיין חיו בירושלים המופצצת. אני לא יודעת האם דוגמת אמהות אחרות, ביקשה נפשה למות, או בדומה לאמהות אחרות ליקקה את פצעיה והמשיכה הלאה, למען החיים.
במאי 1948, ב29 במאי 1948 נפל פגז ליד ביתה.
דיאמנטה נפצעה קשה. נכדתה, אמו של הנסיך, זוכרת את רסיסי הזכוכית שעפו עליה כשהייתה במיטת התינוק שלה.
היא הייתה זקוקה לעירוי דם, אבל התקופה הייתה תקופה של מלחמה, ושל מחסור באמצעים רפואיים. רק חיילים קיבלו עירויי דם.

דיאמנטה נפטרה למחרת. ב30 במאי 1948. בת 53 הייתה במותה.

נזכור ולא נשכח.
נזכור את דיאמנטה מזרחי (הוד)
נזכור את אליהו מזרחי (הוד)
נזכור את יהודה כהן,  שנהרג מפגיעת כדור בבטנו, והוא בן 12 בלבד.
נזכור את שלום טיירי, עליו כתבתי בשנה שעברה.
נזכור את בן ציון גול-שאולוף, שנהרג על משמרתו כנוטר.