ארכיון פוסטים עם התג "עמיה ליבליך"

חוץ מציפורים

יום שלישי, 17 במאי, 2011

"הבדידות הקשה ביותר היתה בצינוק. שם סבלתי גם מאי- הוודאות הקשה כל כך. זה היה מצב, שבו שכבתי בלכלוך, וכשהייתי שומע צעדים בחוץ, לא ידעתי אם באים לתת לי חתיכת פיתה או להוציא אותי להורג" (עמ' 88).

הם היו עשרה. רובם היו אנשי חיל האוויר. היה גם מעט חי"רניקים, מעט צנחנים, ושני שק"מיסטים.
לא היה ביניהם שום דבר במשותף, מלבד העובדה שכולם היו שבויים, שכולם היו (בסופו של דבר) בתא אחד בכלא עבאסיה במצרים, ושכולם, כדי לשרוד בקשיי השבי, שנמשכו לא יום ולא יומיים, נאחזו בידיעה שבארץ יודעים שהם בחיים וידאגו לשחרר אותם.
עשרת השבויים הללו הם אותם השבויים שתירגמו את "ההוביט" במהלך השבי, פעולה שבוצעה, בין השאר, כדי שחלק מהחיילים, שלא ידעו אנגלית, יוכלו להינות מהספר.

מטבע הדברים, שבי הוא לא דבר פשוט, בלשון ההמעטה. "בהתחלת השבי שרוי השבוי בטראומה הנגרמת על ידי הנפילה בשבי והמפגש הפתאומי עם האויב, ואחר כך נוספות לכך החקירות האכזריות, אולם כאשר אתה שרוי בשבי זמן ארוך, התנאים שלך משתפרים, ומניחים אותך לנפשך, סביר להניח שנרפאים מהטראומה. מאידך גיסא,יתכן שבמקומה נוצרות טראומות אחרות, שמקורן בקשיים אחרים. הן עשויות לנבוע, למשל, מהזמן המתארך של חיים בתנאי שבי. ההתמודדות עם מצב זה מצריכה כוחות נפשיים גדולים בהרבה מהמאמץ הנפשי והפיסי, הנדרש בחקירות או בהתמודדות עם הטראומה של הנפילה" (עמ' 208).

דובר לא מעט על נפש האדם, על יכולתו של האדם להתמודד עם קשיים שמעולם לא חשב שיוכל לעמוד בהם. מתברר שגם לשבי מתרגלים. המכות והעינויים עוברים עם הזמן, ונראה שאצל חלק מהמרואיינים בספר החוויה הקשה לא הייתה בהכרח העינויים אלא הבדידות (כל שבוי היו כלואים כחצי שנה בבידוד מלא, ורק לאחר מכן הועברו לחדר משותף אחד).

בני האדם הם יצורים חברתיים, ולכן אפשר היה למצוא גם התייחסות אישית יותר בין השבוי לבין החוקר, דוגמת הציטוט הבא:"הוא היה אדם מבוגר, יחסית (בגילנו היום ,אבל אז נראה בעיני זקן מופלג), ופעם הרגיש לא טוב והוציא מהר כדורים מהכיס. למחרת הוא בא אלי לחדר בפיג'מה ואמר: "אתה רואה, גם אני פציינט פה". זה מראה שהמאמץ בחקירה אינו חד- כיווני, וגם לך יש יתרונות: אתה יכול להתיש את החוקר שלך…" (עמ' 71).

בשלב מסויים, באופן שמהדהד למציאות של ימינו בצורה מטרידה למדי, היה להם ברור שהם יצליחו לחזור לארץ רק אחרי מלחמה רצינית. והם צדקו. הם חזרו לארץ לאחר מלחמת יום כיפורים, ב-16 בנובמבר.

את הספר קראתי בסביבות יום הזיכרון. הוא עורר בי לא מעט מחשבות. הם שרדו, והגיעו לארץ, ומרביתם אף הצליחו להשתקם, אבל המחיר היה גבוה. המחשבה שמאז שנאמרה האמירה "האמת היא, שלמדינה לא היה ניסיון עם שבויים, ששהו בכלא ארבע שנים. במשרד הביטחון לא ידעו למה אנחנו זכאים ואיך לפצות אותנו" (עמ' 259), לא השתנה יותר מדי, מצמררת אותי.

עם שובם, התברר שלא הכל נשאר כשהיה. הם היו צריכים להתמודד עם פציעות קשות, עם פרידות לא קלות, עם צללים שהמשיכו לרדוף אותם.
חלקם המשיכו בשירות צבאי, חלקם מצאו מזור דווקא בחיים האזרחיים, חלקם פעילים ב"ערים בלילה", עמותת השבויים.

הספר נכתב לאחר סדרת ראיונות ממושכת שעשתה הסופרת, עמיה ליבליך, פסיכולוגית במקצועה, בין השנים 1987-1988 עם כל אחד מעשרת השבויים ועם נשותיהם בתקופת השבי. היא השתמשה גם ביומן השיחות של השבויים, בדו"חות הצלב האדום ובמכתבים שקיבלה מהשבויים ומנשותיהם.

הספר נכתב בשנת 1989, כשאיש לא העלה בדעתו ששוב יהיה שבוי ישראלי אצל האוייב במשך שנים ארוכות. איש לא העלה על דעתו שיש משהו יותר גרוע מלהיות שבוי ארבע שנים בכלא במצרים. הוא מתאר את חוויות השבויים, אבל לא פחות מכך, את חוויות הנשים שאיתן, את החוויה של אלה שנשארו מאחור, בארץ, והיו צריכות להמשיך ולהתמודד, להמשיך ולחיות.

ואלה שמות:
רמי הרפז
עמוס זמיר
עמוס לויטוב
מנחם עיני
יצחק פור
דן אבידן
מוטי בבלר
דוד לוי
מוטי כהן
אבינועם קלדס

הרצאה של רמי הרפז לגבי תרגום "ההוביט".
ראיון מנקודת מבט של אשת שבוי.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (פשוט ככה)

חוץ מציפורים/ עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1989
340 עמ'

רקמות

יום ראשון, 31 באוקטובר, 2010


אחת הדמויות המרתקות ביותר בהן נתקלתי בעולם הספרות היא דמותה של דבורה בארון, הכותבת והמיתוס.
לאלו המרימים גבה בשאלה, אומר רק שמדובר באישה, כוכבת עולה בשמי הספרות העברית, שבגיל 35 נכנסה למיטתה, ולא יצאה ממנה עד יום מותה, 34 שנה מאוחר יותר.

דבורה בארון נולדה בעיירה קטנה ליד מינסק.
בגיל שבע כבר כתבה מחזה ביידיש, ובגיל 15, כאשר התפרסמו ספוריה הראשונים בעברית, נעשתה מפורסמת.
באותו גיל עזבה את ביתה ונסעה עם אחיה למינסק. זו הייתה פעולה יוצאת דופן בזמנה, ואפשר לראות בזה עוד סימן לחריגותה בנוף האנושי דאז- הן לשונותה של בארון והן לפתיחות המשפחה (מי שמע אז על נערה יהודיה חסודה שעוזבת את בית הוריה?) כמו גם לקשר הקרוב בין דבורה לבנימין אחיה.
בארון ידועה למרבית הישראלים בשל ספורה הנלמד לבגרות, "בת הרב". אבל מעטים מכירים את תולדות חייה, את העובדה שלבה נשבר כאשר הגיעה אליה הבשורה הקשה על מות אחיה, על עלייתה ארצה לאחר שאירוסיה (חמש שנים!) בוטלו, על מסירותה הבלתי נלאית של בתה צפורה, שהתגוררה עמה עד יום מותה.

בנסיון לפרום, ולו במעט, את המסתורין סביב דמותה, טווה עמיה ליבליך סיפור דמיוני (המבוסס על עובדות ידועות) המתאר מפגשים שבועיים בינה לבין בארון.
במפגשים אלו, שהתקיימו (כביכול) ליד מיטתה של בארון חשפו השתיים טפח מחייהן האישיים, מההתמודדויות אותן חוות נשים כותבות ומהאמוציות העומדות מאחורי כתיבתן.

ליבליך אינה פותרת בהכרח את התעלומה סביב טענותיה של בארון על מחלה מסתורית שאינה מאפשרת לה לצאת ממיטתה. הנחת היסוד המשתמעת מהספר היא כי מדובר בדכאון.
בראיונות מאוחרים יותר טענה ליבליך כי יחסי הסימביוזה בין בארון לבתה  נובעים מתופעה פסיכולוגית הקרויה "שגעון בשניים"- שני אנשים המפתחים יחד עולם לא מציאותי של הזיה משותפת- דבורה לא יכלה להתקיים בלי צפורה, וצפורה לא רצתה לעשות דבר מלבד לטפל באמה. (מתוך שיחות אינטימיות/איילת נגב)

לדף הספר באתר ההוצאה.

לסיכום, אהבתי את הכתיבה ואת הרעיון.

רקמות- שיחותיי עם דבורה בארון/עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1991
309 עמ'