ארכיון פוסטים עם התג "הטרדה מינית"

זה הסוד שלי ושלך

יום ראשון, 25 בנובמבר, 2012

יש לא מעט נשים (וגם גברים) ששומעים את השורות הללו ומתחלחלים. בשבילם זו לא סתם שורה קלישאית. בשבילם המשפט הזה הוא תמצית החיים. חלק מהם לפחות

פעם, לפני שנים רבות כשעוד זכרו בארץ שיש עוד דברים חוץ ממלחמות, פריימריס, ואפילו עוד לפני הצדק החברתי, היו מתכנסות מתכנסים נשים וגברים חדורי מודעות ומצפון ומפגינים נגד אחד הדברי האיומים ביותר שהאנושות הצליחה לצור: אלימות כנגד נשים.

פעם, לפני שנים רבות, נגעתי בצורה זו או אחרת בתחום הזה, ומי שנגעה אי פעם בנושאים הללו, בין אם ברמה האישית או ברמה המקצועית, יודעת שזה לא משהו שאת פשוט עוזבת. זה נשאר איתך. תמיד.

יכולתי לתת הרצאה שלמה, אבל לא בא לי. גם ככה רוב האנשים ששומעים הרצאות שכאלו לא באמת שומעים אותן.
במקום זה בחרתי במילים. שמישהו אחר ידבר.

אחד השירים הכואבים, ממישהו שלא הייתם מצפים ממנו…

פעם, במרבית הערים בארץ היו הפגנות ב25 בנובמבר, היום הבינ"ל למאבק באלימות נגד נשים.
היום, מרבית הארגונים והאגודות שעוסקים בנושא נדונו לאלם. לא ממש ברור לי למה, או שאולי ברור לי ולא ממש בא לי להיכנס לזה.

בכל מקרה, למי שאכפת לו/ה, למי שרוצה, היום בשעה 18:30 יצא מצעד מכיכר רבין לרחבת הסינמטק. בשעה 19:45 תתקיים עצרת ברחבת הסינמטק, בהשתתפות דנה ברגר ובהנחיית לינוי בר גפן.

טורף ברשת

יום שלישי, 20 בדצמבר, 2011

 

ניצן היא ילדה רגילה. לא גבוהה ולא נמוכה. לא שמנה ולא רזה. סתם ילדה רגילה שהגוף שלה מתחיל להשתנות, וקשה לה עם זה.
היא בטוחה שהיא שמנה מדי, שהחזה שלה גדול מדי, והיא מרגישה בודדה לגמרי אחרי שאמא שלה "פידחה" אותה וגילה משהו שסיפרה לה בסוד, ואם זה לא מספיק- האדם היחיד שיכלה לדבר איתו, אחיה הגדול, נסע לו לטיול ארוך בחו"ל.

ומה עושה ילדה ילדה נבונה אך בודדה, אליבא דספר? נכון! גולשת באינטרנט.

היא מצ'וטטת עם נער בן גילה, מתאהבת בו, והם מחליטים להפגש.
משמו של הספור אפשר בהחלט להבין את כיוון העלילה, ולכן איני מסתכנת בספויילר כשאני כותבת שהנער הוא לא נער, והצ'ט התמים אינו תמים כל כך.

הסכנות האורבות לילדים באינטרנט ידועות וברורות.
הרצון לגרום לילדים להבין ביתר שאת מהן הסכנות ראוי אף הוא, אבל הספר הזה בעיקר עצבן אותי 👿

כמות הסטריאוטיפים בו היא עצומה.
הרשו לי לנסח זאת בצורה שונה: פעם רווחה האמונה שנשים צריכות לפחד בעיקר מהאנס שמתחבא בלילה בין השיחים. בפועל מתברר שהמצב אינו כזה, ונשים צריכות להזהר לא רק מללכת בסמטה חשוכה אלא (וע"פ הסטטיסטיקה בעיקר) מגברים שהן מכירות.
כך גם כאן- ילדים אינם חייבים להרגיש בדידות, להיות בעלי דימוי עצמי נמוך ו/או בכסאח עם ההורים כדי "לפול ברשת".
לא תמיד פדופילים מאיימים על ילד לפני שפגשו אותו, ואני בספק אם יהיו יותר מדי ילדים שממש ילכו לחפש את הילד שאיתו הם מצ'וטטים בבית הספר בו לטענתו הוא לומד.

גם הסוף הטוב של הספר היה, איך לומר, אופטימי מדי.
בישראל של היום, אני בספק אם המשטרה תגיע כל כך מהר לעזרה, ובכלל- אם רוצים להציג בעיה אמיתית וקיימת, חבל להפוך אותה לסיפר אגדות, שכן החיים הם לא ממש אגדה עם happy ending.
מה שכן, בסוף הספר ישנו לינק לאתר גלישה בטוחה, אתר המסביר בצורה הרבה יותר ברורה את הסכנות האורבות לילדים.

דנה אבירם היא עובדת סוציאלית. כתבה גם את הספר "הסוד של גיל", העוסק בהתמודדות עם לקות למידה.

מצד שני, ישנם כאלה שאהבו את הספר.

לסיכום,
(כי הרעיון חשוב, אבל הביצוע כושל)

טורף ברשת/דנה אבירם
הוצאת אגם, 2010
207 עמודים

את הספר הזה אסור לקרוא!

יום שישי, 24 בדצמבר, 2010

מעטים הספרים שמעוררים בי תחושת קבס, או יותר נכון תחושת כעס גדולה.
יש ספרים שאני מניחה בצד ולא קוראת שוב, יש ספרים שאחזור אליהם בעתיד, יש ספרים שלמרות שהם מעצבנים אותי אמשיך לקרוא אותם.
ויש את הספר הזה. ואת הספר הזה, קוראים שלי, אסור לקרוא. אסור היה להוציא, ובטח ובטח אסור להכניס לספריות.

מעשה בהדס, נערה בגיל ההתבגרות הגרה במושב.
להדס, בדומה לבני נוער רבים, קשה עם הוריה. הוריה הם אנשי אדמה במובן הישן של המילה, הם מאדירים את העבודה החקלאית ושוללים למדי את המותרות (ע"ע גידול כלבים קניית בגדים, ושאר "לוקסוס") שיש לכל חברותיה.
לא מדובר כאן בהתעללות, אפילו לא בהזנחה. סתם עניין של אידיאלים (צריך להוציא על דברים חשובים וכו'). אין גינוני חיבה במשפחה. בקיצור- הדס הייתה רוצה משפחה אחרת.

ואז מגיעה למושב אלין.
אלין היא עולה חדשה מצרפת. אביה ואמה מלאים בגינונים צרפתיים. האב הוא וטרינר המושב. האם מעבירה חוג בישול. האב נראה טוב, חתיך אפילו, ולא מהסס לנשק את אשתו ברחבי המושב. יש להם אפילו שני כלבים!
אלין הופכת להיות חברתה הטובה של הדס, שמביטה מוקסמת במשפחתה, ורוצה גם.
לזכותה יאמר, שנראה שהיא לא מבינה לגמרי מה היא רוצה, ואולי בגלל זה הכל מסתבך.

לילה אחד הדס באה לישון אצל אלין. הלילה הזה ישנה את חייהן של שתי המשפחות, כי באמצע הלילה הדס בורחת לביתה, ומספרת שקרה לה משהו. שעשו לה משהו.
הוריה כועסים, המושב כמרקחה. כולם מרחמים על הדס, כולם כועסים על אלבר, אביה של אלין.
כולם כל כך צודקים, וכל כך פועלים נכון, עד שמשפחתה של אלין נאלצת לעזוב את המושב.
יש רק בעיה אחת…

הדס שיקרה. כלום לא קרה. היא רצתה שמשהו יקרה, וכשכלום לא קרה, היא פשוט המציאה את זה.
אז נכון שהיא מספרת בסוף שהיא שיקרה, אבל זה לא פותר את הבעיה. משפחתה של אלין כבר לא יכולה להישאר במושב. הוריה של הדס לא יכולים להסתכל עליה. הכל נהרס, והדס צריכה לחיות עם זה.

עכשיו, תקראו לי מתחסדת, תקראו לי צבועה. אבל זה ספר שכששמעתי עליו הייתי חייבת לקרוא אותו כדי לדעת שזה נכון, שיש הוצאה שהייתה מספיק ### כדי להוציא ספר כזה (לזכותה של ההוצאה יש לומר שהיא פרסמה ספרים מוצלחים הרבה יותר בנושא).

לטעמי, ספר שמיועד לגילאי 11+ (על פי אתר ההוצאה) ומדבר על הטרדה ו/או התעללות מינית, לא יכול לדבר על עלילת שוא בהקשר הזה. זה פשוט Big No No.
דמיינו לעצמכם ילדה (או ילד) שקוראים את הספר הזה. דמיינו לעצמכם ילד/ה כזה, שחווה דבר דומה. או ילד/ה ששמע על מישהו שעבר דבר כזה. הספר הזה בהחלט מדגיש את השאלה, וסליחה על הפראפרזה השחוקה, "כשאת אומרת שקרה משהו, למה את מתכוונת".

במציאות של היום (והספר יצא בשנת 2005, כשהדברים היו הרבה פחות על פני השטח) לכתוב ספר שהנחת היסוד שלו היא שילדה שמספרת על הטרדה שעברה משקרת, זה עוול שלא יכופר. 👿

לסיכום,

החברה שלי אלין/חנה לבנה
הוצאת כתר, 2005
107 עמ'