הירושימה

"בדיוק בשעה שמונה וחמש-עשרה דקות בבוקר, ב-6 באוגוסט 1945, שעון יפן, ברגע שהבזיקה פצצת האטום מעל הירושימה, התיישבה העלמה טושיקו ססאקי, פקידה במחלקת כח האדם במפעל הבדיל "איסט אסיה", במקומה במשרד המפעל וסובבה את ראשה לומר דבר מה לבחורה שישבה אל השולחן הסמוך" (עמ' 13).

יש דברים שאנחנו יודעים אבל לא באמת מתעניינים בהם.
אנחנו יודעים, לדוגמה, שפצצת אטום נפלה על הירושימה.
אנחנו לא באמת יודעים מה היה שם. אנחנו לא יודעים מה הרגישו הניצולים, מה היה שם בימים הראשונים. אנחנו לא יודעים, כי התעניינו הרבה יותר בשואה. לגיטימי. יותר קרוב אלינו.

גם האמריקאים לא ממש התעניינו בהירושימה. אחרי הכל "היפנים התחילו".
שנה אחרי זה, ב-31 באוגוסט 1946, הכל השתנה. בחצרות הבתים השלווים באמריקה נחת גליון ה"ניו יורקר השבועי".
שער הגליון היה שגרתי. פסטורלי. להזכירכם- אוגוסט. כולם בחופש.
שער הגליון:

הגליון כולו היה מוקדש לנושא אחד בלבד: הירושימה.
הגליון, למעשה המאמר, באורך של 31,000 מילים, הוקדשה לשישה ניצולים. שישה אנשים שהיו שם, שחוו את האימה, שנפצעו, שהמשיכו לחיות בהירושימה גם אחרי, כי זה היה הבית.

הידעתם שהיפנים לא משתמשים במונח "ניצולים" לאלו שנשארו בחיים אחרי הפצצה, שכן הדבר עלול לרמוז על ערכם הנמוך של הרוגי הפצצה? הם משתמשים בשם "הִיבָּקוּשָה"' שפירושו "האנשים שהושפעו מהפיצוץ".

אומרים שאתה אף פעם לא מבין טרגדיה עד שאתה לא נתקל בה פנים אל פנים. בבת אחת מליוני אמריקאים פגשו את הפצצה הגרעינית: קראו להם טושיקו, מסקאזו,הצויו, טרופומי, קיושי ו-וילהלם (שבכלל היה גרמני).

הספר הירושימה מביא את המאמר השלם וכן פרק סיום שנכתב ארבעים שנה לאחר הפצצה, ובו הוא חוזר לניצולים.
"כמאה אלף איש נהרגו מפצצת האטום, וששת האנשים האלה היו בין הניצולים. הם עדיין תוהים לעתים מדוע זכו לחיות בעוד אחרים רבים כל כך מתו" (עמ' 14).

הירושימה נוגע בעצב רגיש של אלו ששרדו אסון גדול, ופותח פתח גם לתרבות שונה כל כך משלנו, תרבות של קבלת גזירות משמיים, ושל הרבה מאוד ענווה.

ומילה אחת על הכריכה: התמונה היא של שעון של קורבן הפצצה, שעמד מלכת בדיוק ברגע שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה.

ג'ון הרסי, שכתב את המאמר, היה עתונאי וכתב צבאי. הוא נולד בשנת 1914 בסין, וחי שם עד שנת 1925, כשמשפחתו חזרה לארצות הברית.
במהלך מלחמת העולם השניה הוא סיקר את הקרבות באסיה, שרד ארבע התרסקויות מטוס, והגיע לבסוף למסמך קטן ועלום שכתב כומר ישועי בשם וילהלם קליינזורגה, ניצול פצצת האטום. אחרי שיחה עם הכומר, פגש הרסי חמישה ניצולים נוספים, וכתב את ספורם.
הוא זכה בפרס פוליצר על ספר אחר שכתב, "A Bell for Adano".
הרסי נפטר מסרטן בשנת 1993.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון, וגם להאזין לעדויות של ניצולים.

לסיכום,
(כי זה אחד הספרים המזעזעים שקראתי, כי כל כך קל להיות אכזר,  כי הוא תיעודי, כי הוא על האנשים הקטנים, כי זה היבט שפחות מדברים עליו)

הירושימה/ג'ון הרסי
Hiroshima/ John Hersey
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2005
194 עמ'

תגיות: , , , , , , , ,

7 תגובות לפוסט "הירושימה"

  1. האחות הגיב:

    מה קורה שבפוסטים האחרונים מדובר רק על דברים מזעזעים??
    את יודעת, אני חושבת שהעיסוק ביום השואה לא צריך לכלול רק זעזוע. הוא צריך לכלול גם אופטימיות, גם תקווה, גם אמונה. בסופו של דבר, הניצולים, גם מהשואה וגם מהירושימה, חיו את חיי היום-יום שלהם מחדש והם היו מלאים גם ברגעים יפים.
    בכל יום שואה אני מנסה להיאחז דווקא בטוב…. לזכור ולא לשכוח, אומר שעלינו לזכור גם את הצד הטוב של החיים. החיים למענם נאבקו הניצולים, החיים אותם הפסידו המתים.

  2. עופר D הגיב:

    תודה בר. נשמע מרתק ומטלטל.
    אחפש אותו בסביבה הקרובה.

    שבוע טוב וחיובי לך

  3. א. הגיב:

    כל האיזכורים האלו ממש נוראים, אי אפשר לברוח מהם זה פשוט קיים בתודעה כל הזמן.

  4. yael d a הגיב:

    חייבת לקרוא את הספר הזה
    בהחלט לא יודעת כלום על ניצולי הירושימה..

    והמונח – "האנשים שהושפעו מהפיצוץ" כ"כ נכון…
    בדיוק התחלתי לכתוב פוסט על כך שאין באמת ניצולים…

    אבל הכי מהכל צימררה אותי הכריכה. דווקא באי-היותה מזעזעת ודוחה… באמצעות הדברים הפשוטים והתיעוד של הרגע ששינה את פני העולם… השניה המדוייקת…

כתיבת תגובה