ברבורה בהתהוות

"בטרם יצר אלוהים ארץ ושמים, ברא את האור, וממנו את המלאכים. ריבוא ריבואות של מלאכים פיסל אלוהים לאורו של היום הראשון. אלוהים לא שת לבו להתגנבות צללי הערב אשר דחקו את האור מפני החושך. את אחרון המלאכים, מלאך החושך, ברא אלוהים מן העלטה, ועמו בא המוות לעולם" (עמ' 17).

המפגש הראשון שלי עם פרופסור זקוביץ היה כשנרשמתי לסמינר שלו, אי שם בתחילת שנות האלפיים. הימים היו ימים של תקווה, הלימודים היו ספרות עברית והסטוריה של עם ישראל. בסופו של דבר נשרתי מהלימודים, ולא הגעתי לסמינריון.
לפני מספר חודשים הלכתי לטקס סיום תואר (משעמם ביותר) באוניברסיטה העברית. המרצה האורח באותו ערב היה, להפתעתי הרבה, הפרופסור למקרא יאיר זקוביץ. ישבתי שם בין עשרות אנשים שמקרא, ספרות או כל דבר שהוא לא קוונטים ופיזיקה לא ממש מעניינים אותם, וראיתי שאפילו הם נהנו. אז ידעתי שאני צריכה לקרוא את הספר הזה.

על פניו, מדובר במחקר על מלאכים- החל מהשאלה מתי הופיעו לראשונה ומהי הגדרת התפקיד שלהם, ובכלה בשאלה הלא פחות קריטית- האם הם אוכלים?
תאמרו, ובצדק, שזה לא מעניין במיוחד. טרחני אולי אפילו. כמה אפשר לקרוא על דברים כאלה? זה מקרא, זה לא מעניין.
צודקים, רק שכאן יש לומר שהספר מחולק בצורה טכנית לשניים: צד ימין וצד שמאל. בצד ימין ישנו את המחקר העיוני, המשעמם לעיתים. בצד שמאל ישנם ספורים, הגיגים ובדותות משעשעות אודות המלאכים, מתובלים באיורים (יותר נכון קשקושים קטנים) של דמויות מלאכים שצייר זקוביץ עצמו.

בבסיס הרעיון התאורטי, טוען זקוביץ שהמלאכים במקרא העברי דומים במידה מסויימת בתפקידם לתפקידם של האלים במיתולוגיה היוונית. אחת הדוגמאות המרכזיות שהוא נותן הוא פגישתה של אמו של שמשון עם מלאך. המלאך ניבא את הולדת שמשון, שנולד גדל מימדים (ועל פי מסורות קדמוניות הוא בנם של אל ובת אנוש), ובכך מקביל זקוביץ את ספורו של שמשון לספור הולדתו של הרקולס (בנו של זאוס).

בבסיס הדמיון החופשי, רואה זקוביץ במלאכים הדים לאנושות, ונוסך בהם תחושות אנושיות לחלוטין דוגמת קנאה, חנופה, גנדרנות ואפילו, איך נאמר בעדינות, חוסר מחשבה עצמאית:
"המלאכים מצייתים לאלוהים ציות עיוור. הם לא ניחנו, מן הסתם, בכושר שיפוט מוסרי עצמאי. בעבר, מדווחים מקורות מוסמכים, ביצעו פקודות בלתי חוקיות בעליל, כגון הריסת סדום ועמורה והשמדת כל תושביהן, אנשים נשים וטף" (עמ' 41).

פרופסור יאיר זקוביץ הוא חוקר מקרא ישראלי, המלמד בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
בתור אחת שרחוקה שנות אור מחקר המקרא, נהנתי עד מאוד לקרוא על המלאכים. האם הספר טרחני במקצת, כדברי הביקורת? יתכן בהחלט שכן, אבל זה כל היופי שבספר- אפשר לדלג על חלקים:-) .

 ברבורים

הספר הקטן על טבע המלאכים/יאיר זקוביץ
הוצאת דביר, 2010
142 עמודים

"מתוך הזוועה, מה שנחקק בזכרונה יותר מכל היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה" (עמ' 9)

היא נערה בת טובים, בת מספר-מי-יודע-כמה לאביה. חונכה מילדות למקומה בחברה, חונכה לא "לכבס כביסה מלוכלכת" בחוץ, חונכה לשמוע בקול הגברים במשפחתה. עתידה להתארס, כמצוות אביה, בתוך מספר ימים לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות.
הוא נער בן טובים, בנו הבכור של אב עסוק. ילד מפונק שעוד מילדות הורגל לקבל כל מה שירצה, ולחמוק מעונש.

זהו ספורה של תמר בת דוד שנאנסה על ידי אחיה, אונס שלאחריו חרב עליה עולמה. מפתיע לגלות עד כמה המסע (והמשא) שעוברת תמר הוא ספורן של נשים רבות, גם במציאות של ימינו. לא סתם הקדישה חוה עציוני הלוי את ספרה "לנפגעות אונס ותקיפה מינית שבקרבנו, אשר תמר בת דוד משמיעה גם את קול הזעקה שלהן".

מלבד ספורה של תמר, שמהווה את בסיס הספר, מדובר ברומן על רקע תנ"כי, המבוסס על המתואר בספר שמואל (א' וב') ובספר דברי הימים א' , זוהי גם ספורה של התקופה. הימים ימי מלכות דוד, מלך נערץ אבל אבא נערץ הרבה פחות. ימי מתיחות בין הנסיכים השונים, בין השבטים השונים ובין נשותיו הרבות של המלך.

את ספור תמר בת דוד לומדים, בקיצור רב, בבתי הספר. איש אינו מתעמק במה שקורה לתמר.
איש אינו מדבר על הסבל שהיא עוברת, סבל הגדל כאשר מבינים כי אמנון, בנו האהוב ויורש העצר של דוד, עתיד לחמוק מעונש. חוה עציוני הלוי מיטיבה לתאר כאן את מסלול היסורים שעוברת קורבן אונס, החל בתיאור מפורט למדי של מעשה האונס עצמו, דרך האשמתו של האנס כי היא זו שפיתתה אותו- "והכל באשמתה. היא התגרתה בי בהציגה את עצמה לפניי במערומיה"  (עמ' 53) והכעס הרב המעורב בלא מעט בושה שמרגישה משפחתה הקרובה לאור העובדה כי תמר, בניגוד מוחלט לכל מה שלמדה ולכל הציפיות ממנה, לא הסתירה את העובדה שנאנסה אלא זעקה את זעקתה ברבים (אני מניחה שהמקבילה בהווה הייתה פניה למשטרה), וכלה בתחושותיה הקשות של תמר, המרגישה כי טוב מותה מחייה, המקוננת על אובדן היכולת להינות מהחיים, המקוננת על הדבר היקר שאבד לה לנצח (כמו כל שאר בנות דוד, היא שמרה על בתוליה עד החתונה).

גרסתה של עציוני- הלוי לאירועים מאדירה את דמותה של תמר, ומכאן את דמויות הנשים בתנ"ך בכלל. היא מאדירה את כוחן הנפשי, העצמה המאפשרת להן לגבור על הקשיים הניצבים בפניהן בחיים בימים ההם בכלל, ועל טראומות דוגמת אונס בפרט.

לעיתים קרובות אומרים כי האהבה היא תרופה לכל מכאוב. גם כאן האהבה מביא מזור לכאביה של תמר, אבל אינה מקטינה אותה למעמד "האשה הקטנה", כי אם מאפשרת לה עצמאות שאינה קיימת בדרך כלל.

מצד שני, מובלעת בספר גם עמדה, מהוסה במקצת, לפיה גברים "אינם יכולים להתאפק". אמנון מתרץ בכך את האונס, אבל מי שמבטא יותר מכל עמדה זו הוא עילי האחוחי (דמות המוזכרת בתנ"ך, אך כל קשר בינה לבין תמר הוא יציר דמיונה של הסופרת), אהובה של תמר, ש"האש שהייתה מלהטת בחלציו לא היה לה דבר עם אהבה וגעגועים, אלא רק עם דחף עז לבקש לה מוצא" (עמ' 217). נדמה כי עמדה זו מקובלת גם על תמר, הגם שהיא מלווה בכאב לב מסויים.

לסיכום, מי שמחפש סתם רומן המבוסס על התנ"ך בהחלט יהנה מהספר. מי שמחפש סיפור התמודדות ימצא גם את זה, בצורה מפורטת ומרתקת למדי. מי שמחפש ספרות פמינסטית, ימצא גם את זה.

חוה עציוני- הלוי היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן, ומחברת הספר "אשת לפידות".

לאתר הסופרת, בו ניתן לקרוא פרק מהספר.

 ברבורים והמלצה לוהטת, אבל ממש, לקרוא.

אפר על ראשה/חוה עציוני- הלוי
הוצאת אריה ניר, 2011
301 עמודים