ארכיון פוסטים עם התג "לזכרה"

לזכרה

יום חמישי, 13 בדצמבר, 2012

לפני לא מעט שנים פגשתי נערה צעירה.
היא הייתה דקיקה ועדינה. היה לה קוקו בהיר (שאחר כך נצבע לשחור). היא הייתה אחת הילדות הכי אמיצות שפגשתי בחיי.
אני חושבת שזו אחת הפעמים היחידות שכתבה עצבנה אותי כל כך, עד שממש עשיתי מעשה, וניסיתי מהמקום הקטן שלי לנסות קצת את העולם.

המפגש הראשון שלי איתה היה בבית המשפט. חיכיתי שם עם עוד לא מעט נשים, רובן מפורסמות למדי, שבאו לעודד. היו שם גם לא מעט בני נוער שבאו לעודד גם. לא אותה. אותם.

תקיפה מינית גורמת לבדידות גדולה. זה לא רק הבור הזה שנפער לך בלב, זה לא רק ההשפלה של התקיפה עצמה. זה לא הכאבים וזו לא ההאשמה העצמית.
אלו האנשים שמסביבנו, שעד עכשיו חשבנו שהם אוהבים אותנו, שהם חברים שלנו, שהם איתנו. האנשים הללו הם הם שיוצרים את הבדידות האיומה הזו (ואם אתם לא מסתדרים עם מחשבה מופשטת, דמיינו לכם נערה צעירה אחת מול כל בני כיתתה. לא, זו לא הגזמה).
והאמינו לי, לא משנה כמה טיפולים תעברו, כמה אנשים טובים כן תפגשו בדרך, משהו מהבדידות הזו ימשיך ללוות אתכם כל יום שתחיו. כי לב שבור מתאחה בסופו של דבר, אבל צלקת נשארת.

אלו היו שנים אחרות. מכשירים סלולריים לא היו משהו מאוד מקובל ו/או נפוץ כמו היום. היינו מדברות לא מעט בטלפון, נפגשות פעם בשבוע. כמו רבות אחרות שליוו אותה, יכולתי לנחם אותה. בדברים אחרים יכולתי להבין אותה. גם אני באה משם. כמעט ולא ליוויתי אותה לבית המשפט. זה היה מסובך בשבילה, וזה היה מסובך בשבילי.
כעסתי. מעולם לא היה לי אמון גדול במשטרה ובבתי המשפט. מעולם לא האמנתי שהם הכתובת לנפגעות (ונפגעי) תקיפה מינית. עם כל הכבוד לרשויות החוק (ואין לי יותר מדי כבוד אליהן), החוויה של משפט אונס/תקיפה מינית, ובמיוחד התוצאה הסופית של המשפט, לא ממש שווים את הכאב.

והיא ניסתה. היא ניסתה להתרומם מעל לכאב ולשנאה שהקיפה אותה. היא הבינה שהיא לא לבד, והיו לא מעט נשים טובות שהקיפו אותה (וגם גברים).
ביום שניתן פסק הדין דיברתי איתה בטלפון. שאלתי אותה אם היא שמחה, והיא ענתה לי בשקט "קצת". ואז היא ביקשה שלא אצור איתה קשר יותר. לעולם.
לקח לי זמן להבין שהיא התנתקה מרוב האנשים שליוו אותה במשפט. שהיא החליטה להתחיל מחדש.

עברו שנים מאז. בהתחלה שמעתי עליה. נסיונות שהיא עשתה להשתקם, לימודים שהתחילה, עבודה.
אחר כך אני עברתי הלאה. קיוויתי שגם היא.

מאז שפורסמה הידיעה על נאנסת שנפטרה בקנדה, אני לא מפסיקה לחשוב עליה. אני מקווה שזו לא היא, למרות שכל הפרטים מתאימים.
אני מקווה שהיא מצאה את השקט שהיא חיפשה. את האושר שהגיע לה.

היא איננה

יום שישי, 19 בפברואר, 2010

מעטים האנשים שיכולים לומר, בלב מלא ובלי שחצנות, שהם נגעו בחייהם של אנשים. שהייתה להם השפעה.
אחת הנשים הללו הייתה דליה. דליה בן פורת.

היא הייתה המורה שלי לספרות בתיכון. היא הייתה המורה הכי הזויה שאפשר היה לחשוב עליה. הולכת על עקבים דקים וגבוהים, כאילו אין לה אלוהים. רזה יותר מכל תיכוניסטית (והיא לא בדיוק הייתה בת 18). מעשנת בשרשרת (וגם נותנת לתלמידים שלה סיגריה אם הם מבקשים יפה).
היא הראשונה (והיחידה) שגרמה לי להתעניין בשירים של ביאליק, שגרמה לי לחשוב על ביאליק לא רק במונחים של שעמום מוחלט, אלא (אפילו) בכתיבה אירוטית (ואוי, אל תשאלו איזה ניתוח היה לה לשיר "רק קו שמש אחד").
היא לימדה אותי ספרות מוגבר. למי שלא יודע, בספרות מוגבר קוראים ספרים בנושא מוגדר. הרבה ספרים. ושירים. הנושא שלנו היה משפחה. נושא טעון ביותר, בעיקר כשאתה בגיל ההתבגרות. היא הצליחה לגעת בכולם. לא סתם אני תמיד טוענת שהספרות פותחת ומפתחת את הנשמה. זה מה שהיא עשתה.
שנים אחר כך, כשלמדתי ספרות באוניברסיטה, פגשתי לא מעט מבוגרי בית הספר שלי. כל התלמידים שהגיעו מבית הספר שלי, אבל כולם, היו תלמידים שלה. ואם זה לא אומר משהו על האדם שהייתה, על המורה שהייתה, אני לא יודעת מה כן.

דליה גם הייתה המורה שאיתה היה ברור שאפשר לדבר. אני לא יודעת לספר על אחרים, אני יכולה לומר שלי לא היה קל ופשוט בתיכון. ממש לא. דליה תמיד הייתה שם בשבילי. כתבנו אחת לשניה מכתבים, דיברנו בטלפון, היא מעולם לא הסתירה את הספור האישי שלה, לא היה שם את הדיסטנס שאומר "את יכולה לספר לי הכל, אבל לא תדעי את הדברים האיומים והנוראים שלי".
פעם, בתקופה קשה שעברתי, כשעוד הייתי תלמידה שלה, היא כעסה עלי נורא ואמרה לי "בת זונה". אני הייתי בשוק מהשפה שלה, אבל פגעתי בה. והקשר נפגע. ושוקם. כי היא הייתה כזו. אדם דוגרי, שאומר הכל, גם אם היא לא אמורה להגיד.

לא היה בינינו קשר בעשור האחרון. אני התמודדתי עם דברים, היא התמודדה עם דברים. אנשים נוטים להתרחק עם הזמן. ובשנתיים האחרונות לפעמים חשבתי עליה, וחשבתי מה הייתה אומרת אם הייתה רואה מה שיצא ממני, אם הייתה מרוצה, בטח הייתה אומרת לי משהו.

אתמול דליה נפטרה.
עצוב לחשוב שהיא כבר איננה. אין עוד הרבה אנשים כאלו. אין עוד הרבה מורים כאלה.
יהי זכרה ברוך.
אני לא אשכח אותה לעולם.