ארכיון פוסטים מהקטגוריה "קראתי"

Animal Husbandry

יום רביעי, 3 ביוני, 2009

זה אחד הספרים המעצבנים והמצחיקים שקראתי בזמן האחרון.
זהו ספורה של אשה ממורמרת. ג`יין גודבאל נזרקה על ידי הבחור שאהבה. עד כאן הספור הוא מוכר, ידוע ועצוב.
את הימים, השבועות והחודשים הבאים היא מבלה על מזרן ישן ומסמורטט, שותה אלכוהול ומתלוננת בפני כל מי שהיא מכירה
על הצורה בה התנהגו כלפיה. היא מנסה להבין את התנהגותו של הבחור (כי ברור שמשהו לא היה בסדר אצלו),
ואחרי שהיא קוראת כמה ספרי פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה היא מגיעה לתאוריה חדשה: גברים לא יכולים להתחייב.
הבעיה שלהם היא ביולוגית. כמו פרי הרבעה, הם אינם יכולים להשאר עם פרה "ישנה" שכבר קיימו איתה יחסים,
אלא חייבים לעבור לפרה חדשה.
היא נשאבת לתוך התאוריה הזו ומדביקה בה גם את חבריה הקרובים, וכל זה אחרי בסך הכל אחרי קשר שנמשך חודשיים.

בסופו של דבר, זה ספר מצחיק למדי על נשים שנפרדות מגברים ולא מבינות למה.
זה לא ספר חכם במיוחד, לא ספר שנשאר לאורך זמן. סתם ספר חביב לטיסה/לחוף הים.

Animal Husbandry/Laura Zigman
Dial Press Trade Paperback, 2001
320  pp

עלה הארגמן- המלצה חמה

יום שלישי, 2 ביוני, 2009

אתחיל ואומר: זה ספר מאוד מאוד (מאוד!) ארוך, שבקלות אפשר היה להפחית מכמות הדפים שבו.
ועכשיו אחרי שאמרתי את זה, אני חייבת להודות שמאוד נהניתי מ(רוב) הספר.

למי שלא יודע על מה הספר, כאן ניתן לקרוא את הכריכה האחורית שלו.
זהו סיפור על נשים, על גברים, והעל היחס ביניהם. גיבורות הספור הן שוגר, זונה בת 19, שמכירה ויודעת את כל הרע שבעולם, שיום אחד פוגשת בויליאם ראקהם, יורש עשיר של חברת בשמים, ועולמה משתנה בבת אחת, ושל אגנס, בת 23, אשתו של ויליאם.

זהו ספורן של שתי נשים. שוגר, זונה בת 19, ואגנס, אשה נשואה ומכובדת בת 23. שתיהן נאבקות למצוא את מקומן בעולם. שתיהן הגיעו לנקודת המפגש אחרי ילדות לא פשוטה: אמה של שוגר סרסרה בבתה,בעוד שאמה של אגנס העדיפה תמיד את אביה החורג (אביה הביולוגי מת כשהייתה ילדה והיא נשלחה לפנימיה רחוקה). שתיהן מנסות לברוח מהעולם אליו נקלעו. אגנס בורחת בכל כוחה (ובעיקר דמיונה) לעולם הנצרות הקתולי (לאחר שאולצה על ידי אביה החורג לעבור לכנסיה האנגליקנית), בעוד ששוגר משתדלת ככל יכולתה לנהוג כליידי, והיא משכילה יחסית. שתיהן מהוות חלק מחייו של ויליאם ראקהם היורש העשיר של חברת בשמים ידועה. אגנס התחתנה עם ויליאם בהיותה בת 17. היא הייתה נערה תמימה ומפוחדת שלא ידעה דבר על מיניות ועל גופה (וגם כיום בטוחה שהוסת הנו מחלה שתוקפת אותה), וככל הנראה לאחר הולדת בתה היחידה, סופי, היא מדרדרת רגשית ובכך למעשה מסיימת את תפקידה בחייו של ויליאם. את מרבית זמנה לאחר מכן היא מבלה כשהיא סגורה בחדרה, לאחר שהרופא טוען כי "קריאה תובענית ביותר, מרגשת ביותר, רחצות רבות מדי, שמש רבה מדי, מחוכים הדוקים, גלידה, אספרגוס, מחממי רגליים, אלה ורבים אחרים הם סיבות למצוקת רחם" (עמ` 176).

את שוגר, לעומת זאת, פוגש ויליאם לאחר ששמע בשבחה מצמד חברים שלו. הוא מגיע אליה לילה אחד, נרדם על המיטה ולמחרת לאחר שהוא שוכב איתה הוא מחליט שהוא רוצה אותה בחייו. אבל לא כאדם אלא כדבר: "היא כמעט יכולה להיות דבר שכל תכליתו להביא אותו לאורגזמה" (עמ` 177). הוא למעשה קונה אותה, מעביר אותה לדירה אחרת, כדי שתהיה רק שלו, ובכך למעשה רוכש את אחד האוצרות הגדולים של חייו, הגם שהוא אינו מודע לזה. בניגוד לאגנס, שבורחת להזיות על מלאכים וקדושים בזמן שהיא סובלת, שוגר כותבת ספר ובו פנטזיות רצחניות על אנשים שמעצבנים אותה: "אינך מזהה את זה? זה חוטם של סמור", השיבה שוגר, וסבבבה באגרופה את ראשו החד של צעיף הסמור. "אני בטוחה שבתחת שלך היצור המסכן יהנה יותר מאשר סביב צווארך" (עמ` 570).

הספר כאמור מציג את יחס החברה הפטריארכלית לנשים בלונדון הויקטוריאנית, אבל יש לומר שעל אף מעמדן הנחות של הנשים, על אף היחס המתנשא/המיני כלפיהן יש לא מעט הבלחות של הומור וציניות בהתייחסות הדמויות הנשיות לגברים מסביבן. דוגמא אחת לכך היא התייחסות אחת הזונות, אשה מכובדת לשעבר, לעבודתה בזנות: "בשביל מה אלוהים ברא כוסים, אם לא כדי להציל נשים  מלעבוד כמו חמור?" (עמ` 20). דוגמא משעשעת לא פחות היא התייחסות שוגר לויליאם:"שוגר מלטפת בידיה את הפרווה העבה שעל חזהו" (עמ` 325).

שוגר אינה אוהבת את ויליאם. בדיוק כמו שהוא משתמש בה, היא משתמשת בו. ההבדל הוא, ששוגר מודעת לשימוש שנעשה בה, וויליאם אינו נותן לשוגר את הקרדיט על תבונתה, עד שהוא פוגע בה פעם אחת יותר מדי.

אני חייבת לומר שלא אהבתי את הסוף. נשארתי עם איזשהו טעם של החמצה. למרות שהספר ארוך, ארוך מאוד, הרגשתי שבסוף הוא פשוט היה צריך לסיים, אז סיים.
כמו שכתבתי כאן, במרבית הספר יכולתי לראות את הדמויות. מעניין אם יהפכו את הספר לסרט מתישהו. אם כן, אני בטוח אראה אותו.
 
אסנת בן ברוך (הילה סגולה) הסכימה איתי.
וג`ודי ממש לא.

עלה הארגמן/מישל פייבר
מאנגלית: צילה אלעזר
ידיעות אחרונות, 2009
815 ע"מ

חייבים לדבר על קווין

יום שישי, 29 במאי, 2009

לאווה קטצ’דוריאן היה הכל בחיים. בעל אוהב, שני ילדים (בן ובת), עבודה טובה. היא לא ממש רצתה יותר מזה. טוב, היא הייתה שמחה אילו קווין, הבן הגדול, היה קצת יותר נחמד, והיה עובר כבר את גיל ההתבגרות, והופך להיות…משהו שיותר פשוט להתמודד איתו, אבל מאחר והוא ואביו הסתדרו יפה, לא היה באמת על מה להתלונן. 

ואז הכל השתנה.

מה עושים אם הילד שלך עושה משהו כל כך רע, עד שהוא מנפץ את כל חייך? מתחילים לבנות מההתחלה? מה עושים עם תחושות האשמה שלך, כי הוא הבן שלך? הבן, שבשקט בשקט אהבת קצת פחות מאשר את הבת. מה עושים אז? משאירים את הילד מאחור? מנתקים מגע, כי לא מגיע לו?

הספר בנוי כמכתבים שאווה שולחת לבנה, שכלוא בכלא מרוחק. בחשבון נפש אמיץ היא מתבוננת בעצמה ובמשפחתה, כותבת על המשפחה שהתנפצה לרסיסים, על החיים לבד, על ההתמודדות האינסופית עם החברה מסביב. על התחושה הזו, שאם בעבר איש לא ידע כיצד להגות את שמה הארמני, הפך שמה לשם המכאיב ומרתיע בני אדם. ובעיקר אנו עדים לצער העמוק על התנהגותו של קווין, על ההשלמה עם העובדה שעל אף הכל, הוא בנה. על השאיפה, והרצון המאוד אמביוולנטי, שהוא ישתחרר וישתקם.

מדובר בספר לא פשוט, שיגרום ללא מעט כאבי בטן לקורא אותו, ולקראת סופו יגרום לתהיה גדולה לא פחות. דווקא בגלל זה, הספר הזה מומלץ, כי הוא מעורר את השאלה הזו, מה היינו עושים. אני מנסה לחשוב איך אני הייתי נוהגת. אני לא אמא, אבל האם זה באמת קשור להורות, או שמא מדובר כאן בשאלה שהיא בעיקרה מצפונית?

לדעתי, זהו הטוב מבין הרומנים המנסים להתמודד עם השאלות שעלו בארה"ב בעקבות מסעות ההרג שביצעו בני נוער בשנים האחרונות, ובראשם הטבח בתיכון קולומביין.

ההמלצה שלי:

מי שיכול, עדיף שיקרא את הספר באנגלית. התרגום הוא לא רע, אבל נראה שהעורך, כמו גם המעצב הגרפי של הספר, ניסו להעביר את תחושת הדחיסות הרגשית לגרפיקה של הספר, מה שגורם לשורות להיות דחוסות ולא מזמינות. כמו כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה, שכמו בתרגומים רבים – קשת רגשות שלמה שמועברת בשפה האנגלית לא מצליחה לקבל את הניואנסים המתאימים בעברית, ולדעתי זו אחת הסיבות המרכזיות שבגינן הספר לא קיבל בארץ את התהודה שהוא זכאי לו.

וזה מה שנוריתהה חשבה על הספר.

חייבים לדבר על קווין/ ליונל שריבר
הוצאת סאגה, 2005
מאנגלית: ענת וינשטיין 
494 עמ’

טוב במיטה- המלצה חמה

יום שלישי, 26 במאי, 2009

קני, עיתונאית שנונה, אך לא מוערכת מספיק (לדעתה), פותחת ביום בהיר את אחד מעיתוני הנשים הפופולאריים ומגלה שהאקס שלה כתב עליה. הוא קרא לזה "לאהוב אישה גדולה". היא שקלה להרוג אותו, אבל במקום זה העדיפה לאכול עוד "בן וג’רי’ס". 

"טוב במיטה" הוא סיפור על אישה רגילה, שחיה את חייה, ומתמודדת, כמו כולנו, עם תסביכים קטנים וגדולים. זהו סיפור על אישה שמנה, אבל הרי זה לא ממש משנה, נכון? כי כמעט לכל הנשים היום, לכל מי שאני מכירה לפחות, יש את תסביך "איך אני נראית ולמה לעזאזל לא המציאו את הפטנט שיקטין אותי בחצי".

זה סיפור על כל אחת (ואחד?) מאתנו, שחיה בתחושה שהיא יכולה יותר. להיות יותר יפה, יותר רזה, יותר מוכשרת. שחיה בתחושה לא נוחה עם עצמה וזהו גם הסיפור שלי, ושל כל אחת מאיתנו, שמעולם לא היינו שלמות אם איך שאנו נראות. בעיקר, זהו סיפורה של קני, שהתעוררה בוקר אחד וגילתה שכל הדברים שהדחיקה ולא התעסקה איתם כל החיים, לפתע פתאום מדפקים על דלתה; זה התחיל עם ברוס, האקס המיתולוגי, שהעדיף להעלות את כל הזיכרונות על דפי העיתון, המשיך באביה הנעלם, שמעולם לא התייחס אליה כמו שהגיע לה, ובעיקר – זו הייתה היא מול בבואתה המשתקפת במראה.

את "טוב במיטה" קראתי כי בעצם, גם אני אישה גדולה. למה להשתמש במכבסת מילים – אני אישה שמנה. לא פשוט לחיות במאה ה-21 כשמנה. בפעם הראשונה שקראתי את הספר, בכיתי. בכיתי, כי ראיתי שם את דמותי. על כל התסכולים והשטויות שלא יאמנו שאנחנו מכניסות לעצמנו לראש. 

גם צחקתי, כי בתוך כל העצב הזה, היו, ויש, לא מעט רגעים של הומור עצמי משובח למדי. צחקתי כי יש גבול כמה אפשר לבכות, אבל תמיד אפשר לצחוק. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, התחלתי להעביר אותו לכל החברות שלי, מבלי להתחשב בהיקף המותניים שלהן. 

"טוב במיטה", מוגדר כ"ספר נשים". אין ספק שהוא אכן ספר נשים. לא כי הוא מתעסק ברומנים ובשאר הבלים, אלא כי ג’ניפר ויינר מצליחה להבין בדיוק מה מפעיל אותנו, וגורמת לנו להבין את זה.

טוב במיטה/ג’ניפר וינר
תרגום
: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2002
344 עמ’

שפל

יום שלישי, 19 במאי, 2009

 ג`סיקה מחליטה לקחת פסק זמן מהעולם, ועוברת לגור בכפר קטן ונידח באוסטרליה. היא מכירה את השכנים החדשים, את הנופים החדשים, ותוך כדי כך אנו לומדים להכיר מעט את חייהם של האבורג`ינים החיים בכפר.
 
ההמלצה שלי היא אמביוולנטית. אני לא אקרא את הספר הזה שוב. הספר הקסים אותי בגלל תיאורי הטבע שלו, שנתנו לי תחושה שאני ממש שם, אבל העלילה שלו לא ממש מעניינת, אפשר להגדיר אותה ככמעט הזויה. אנשים מתים, נעלמים, חוזרים. הייתי מגדירה אותו כספר שמתאים מאוד ליום חורף, אין כמו לקרוא אותו כשהגשם מתדפק על החלון.
 
ציטוטים נבחרים:
"בעקבות הגשם שירד היה כל עלה שזור ביהלומים של קורי עכביש" (עמ` 12)
"אחרי הניתוח הרגישה שלעולם לא תוכל עוד לעשות אהבה, לעולם לא תוכל לקבל איזשהו גבר בתוך החלל הכואב הזה" (עמ` 41)
"אלה הם חיים עצובים, לבנים או שחורים, חיים לבדם ביער כשרק העצים משמשים להם חברה" (עמ`45).
 
שפל/דורותי יואיט
מאנגלית: ורדה ירושלמי
מעריב, 2004
עמ` 216

פשפש הנשפים- אי המלצה

יום רביעי, 13 במאי, 2009

ברמת העקרון, אני לא אוהבת ספרים שיש עליהם "באזז", ועל הספר הזה לא הפסקתי לשמוע ימים ארוכים. אבל קיבלתי את הספר במתנה, ולכן גם קראתי אותו.
 
על פניו, הספור מעניין, ובהחלט אפשר להתחבר גם לישראל של 2009. מעשה בדן, אדם עני, שמגיע למלון יוקרתי על מנת להתראיין לעבודה ומוצא עצמו באמצע נשף מפואר. בתכל`ס, אני חושבת שכולנו היינו עושים את אותו הדבר. מציעים לך להיכנס, לא תיכנס?
 
דן הוא סיני. התפאורה, וכל דרך ההתנהלות היא סינית, אבל שנו את השם ודמיינו לכם את ישראל. והרי הפערים בין העשירים לעניים (ובכלל למרבית העם) הם ענקיים. בעוד שהאדם הממוצע עובד קשה ובקושי מתפרנס, יושבים העשירים במסיבות וזוללים מאכלים שונים ומשונים. גם בארץ, כמו בסין, זוכים עתונאים להטבות שונות כדי שיפרסמו דברים טובים על העשירים. בסין נותנים כסף. דן מנצל את ההזדמנות ולוקח את הכסף.
דן הופך למעשה ל"פשפש נשפים", כינוי לעניים שמתננים לנשפים באמתלה שהם עתונאים. בסין יש עונש מאסר על כך.
 
לא אהבתי את הספר. הרעיון מעולה, הביצוע לא ממש. הספר תזזיתי מדי. יש יותר מדי אנשים שסובבים סביב דן (דוגמת העתונאית אושר, שלא ממש ברור אם היא באמת עתונאית או מתחזה), אשתו (שזיף קטן) שלא מעמיקים את דמותה. באופן כללי, לא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות. דן מתחיל בתור איש טוב בסך הכל, אבל נדבק ביהירות העשירים, ואחרי כמה דקות הספר פשוט שעמם אותי.
 
לקח לי המון זמן לגמור לקרוא אותו, כי סיקרן אותי הסוף, אבל הדרך אליו הייתה ארוכה ומייגעת.
 
פשפש הנשפים/ ין גה-לינג
מאנגלית: ברוריה בן ברוך
ידיעות אחרונות, 2009
303 ע"מ.

העצמות המקסימות- המלצה חמה

יום שני, 11 במאי, 2009

"שם המשפחה שלי היה סלמון, כמו הדג; ושמי הפרטי סוזי. כשנרצחתי, ב-6 לדצמבר 1973, הייתי בת ארבע עשרה." (עמ` 7).
זהו ספורה של סוזי, שנרצחה בגיל 14 על ידי שכנהּ, מר הארווי, שלא נתפס מעולם.
את הספור היא מספרת בעודה מתגוררת, באופן פסטורלי לחלוטין, בגן עדן קטן שיצרה לעצמה בשמים.

אל תבינו לא נכון. זה ספר לא פשוט לקריאה. החל מספור התקיפה של סוזי: "התחלתי לעזוב את הגוף שלי; התחלתי לגור באוויר ובשקט" (עמ` 15), דרך התמודדות משפחתה הקרובה עם היעלמה ועם מותה.

זה ספור התפוררותה של משפחה בצל הטרגדיה: "ביתנו נראה כמו כל בית אחר ברחוב, אך היה שונה מכולם. לרצח דלת אדומה מדם, שבצידה האחד הכל לא מובן ולא סביר בעיני הזולת" (עמ` 182) .
אביה, היחיד שחושד במר הארווי, נתקל בחומות בצורות של זלזול בתחושותיו מאחר והוא האב המתאבל: "למה אנשים כל כך סומכים על המשטרה? תהה אבי בלבו. למה לא לסמוך על האינסטינקטים?" (עמ` 115).
אמה הולכת ומתרחקת מאביה עד שיום אחד היא פשוט עוזבת אותו ואת ילדיה הנותרים ויוצרת לעצמה חיים חדשים.
אחותה לינדזי, שלנצח תצטרך להתמודד עם העובדה ש"אנשים הסתכלו על לינדזי ודמיינו לעצמם ילדה מדממת" (עמ` 105), "בגיל ארבע עשרה התרחקה ממני אחותי לתוך מקום שמעולם לא הייתי בו. בחומות המין שאני פגשתי היו אימה ודם, בחומות המין שלה היו חלונות" (עמ` 113). ואחיה הקטן שגדל בצל הטרגדיה, ומצליח לחוש בה לפעמים.

זה ספר עצוב. עצוב לחשוב על חיים שבוזבזו, על רוצח שממשיך להסתובב חופשי. סיבולד, כפי שטענתי בפוסט קודם, נוטה לעשות את זה לאנשים, לתת להם אגרוף בבטן.
בסוף השנה אמור לצאת לאקרנים סרט המבוסס על הספר, ואין מצב שלא אראה אותו.
מומלץ מאוד.
העצמות המקסימות/ אליס סיבולד
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2003
288 ע"מ.

ירח חסר

יום חמישי, 7 במאי, 2009

"בסיכומו של דבר, לא היה קשה להרוג את אמא שלי". כך מתחילה הלן את חשבון הנפש שלה עם אמה, משפחתה ועם עצמה.
הלן היא בתה של  קלייר. זו למעשה תמצית חייה של הלן. היא גרושה, אמא לשתי בנות שאינן בקשר רצוף איתה, ואת עולמה ממלא הטיפול באמה.
תמיד היא הייתה כזו, הלן. חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות מלבד לדבוק באמא שלה. היא מגנה עליה מכעסם של השכנים, מגוננת עליה בזמן התקפות הבכי שלה, תומכת בה בזמן שאביה נעלם. והיא כועסת. כל כך כועסת: "כשהייתי בגיל העשרה חשבתי שכל הנערים והנערות מבלים בחדריהם בשעות אחר הצהריים המיוזעות של הקיץ,  כשהם חולמים בהקיץ כיצד הם קוצצים את אמא שלהם לפיסות קטנות ושולחים אותן בדואר לכתובות לא מוכרות" (עמ` 63).
בשלב כלשהו מתיידדת הלן עם שכן, הראשון שמגדיר את אמה כחולת נפש: ""חולת נפש". נדמה היה לי שמישהו הניח בעדינות רבה פצצה בחיקי. לא ידעתי איך לפרק אותה, אבל ידעתי שאף שהיא מפחידה מאוד, יש בתוכה מפתח- מפתח לכל הימים הקשים והדלתות הנעולות והתקפי הבכי" (עמ` 124). עכשיו כבר ברור שיש מחלה ושצריך להתמודד איתה, אבל גם אביה מאכזב אותה, והלן נשארת לטפל באמה לבדה.
סיבולד, סופרת שלא מהססת לכתוב על נושאים קשים ולא מרחמת על הקוראים, עושה זאת שוב. הפעם היא מתארת איך משפיעה מחלת נפש של בן משפחה (אמא) על חיי המשפחה, כולל רגשות החמלה, האהבה והשנאה: "מתברר שהשיטיון מצליח לחשוף את הליבה של האדם הנגוע בו, והליבה של אמי היתה רקובה כמו המים העכורים שבקרקעיתו של אגרטל עם פרחים בני שבועות רבים" (עמ` 7).
ספר קשה, שמעורר רצון לנער את הלן שתקום ותעשה משהו עם עצמה, ומנגד- לתת לה חיבוק חם ואוהב.
ירח חסר/אליס סיבולד
מאנגלית: דורית בריל-פולק
הוצאת מודן, 2007
304 ע"מ

איך לדבר עם אלמן- המלצה חמה

יום שלישי, 5 במאי, 2009

 

"הייתה לי אישה. קראו לה היילי. עכשיו היא איננה. וגם אני".
דאג היה בן 28 כשהכיר את היילי, שהייתה אז בת 39.
האהבה ביניהם הייתה כמו בסרטים, כשמוצאים את הבחור/ה הנכון/ה ויודעים שזה זה. אז מה אם היו ביניהם שנים הבדל. אז מה אם פתאום דאג הפך להיות אב חורג לילד בן 14. אז מה. כל עוד הם ביחד, הם יכולים לעמוד בכל.
ואז היילי מתה, או כמו שדאג מגדיר את זה "היא עלתה למטוס לפגוש לקוח בקליפורניה, ואי שם מעל קולורדו הטייס החמיץ איכשהו את השמיים" (עמ` 14), והכל משתנה.
"איך לדבר עם אלמן" מספר את ספורו של דאג, שצריך להתמודד עם החיים שאחרי. הוא מתאר את הכעס שאחרי: "נראה לי מגוחך להתחיל להיות דתי עכשיו, בדיוק ברגע שאלוהים שלח סוף סוף את ידו והראה שהוא לא באמת קיים" (עמ` 18), את הגעגוע: "אותך אני מרגיש או רק את החור שנשאר במקום שהיית בו פעם?" (עמ` 37), את התחושה המוזרה בדייטים חדשים: "זה יותר ממוזר, לנשק את השפתיים שאינן של היילי, לעקוב אחר קוי המתאר הזרים של השדיים הלא מוכרים" (עמ` 51).
מלבד החיים שאחרי, דאג צריך להתמודד עם המשפחה הלא מתפקדת שלו. עם אחותו התאומה שמתמודדת עם משבר בנישואים, עם אחותו הקטנה שמתחתנת עם חברו הטוב (אחרי שנפגשו בשבעה), עם אמו ובעיקר עם אביו, שהולך ודועך לאחר שעבר שבץ מוחי: "זה כמו לראות קרוב משפחה שמת מזמן, ואני מרגיש את העצבות כמו עופרת בבטן. מעולם לא היינו קרובים במיוחד, וזה גורם לי להתגעגע אליו באופן שאני לא ממש מבין, כי איך אפשר להתגעגע אל משהו שמעולם לא היה לך?" (עמ` 98), ועם הילד שנשאר אחרי.
"איך לדבר עם אלמן" היה אחד הספרים שהצחיקו אותי בתקופה האחרונה. בעין אחת , בעין אחת . זה ספר מלא אהבה אל מי שאיננה יותר, יחד עם ציניות במידה הנכונה. זה ספר של החיים.
וציטוט אחד לסיום, דווקא לא מתחום המוות- "סקס בליוווי קריינות של בת הזוג הוא לא משהו שאני מורגל בו, ואני מגלה שההשפעה מרחיקה במקצת, וגורמת לי לתהות אם זה באמת אני ששוכב בין הרגליים שלה, כי אם כן, למה היא מוצאת לנכון לדווח לי הכל?" (עמ` 175).
איך לדבר עם אלמן/ג`ונתן טרופר
מאנגלית: קטיה בנוביץ`
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2008
300 עמ`.

 

קיי סקרפטה

יום שני, 4 במאי, 2009

אני מאוד אוהבת את סדרת הספרים של פטרישיה קורנוול העוסקים בפתולוגית קיי סקרפטה.
אני אוהבת אותה כי מדובר בספרים לא רעים, לא מתוחכמים מדי, שמשלבים בין תעלומות רצח לגופות, שני דברים שאני מאוד אוהבת. הגיבורה היא לא מושלמת. היא לא חתיכה עולמית, יש ספרים בהם היא שותה יותר מדי, היא לא האישה הכי מנומסת. היא אישה בעולם של גברים, והיא לא מוותרת.

אז איך זה, לעזאזל, שהחליטו (הידיעה האחרונה בעמוד) שדווקא אנג`לינה ג`ולי תשחק אותה???? סקרפטה היא לא אשה שמושכת יותר מדי תשומת לב. לפחות לא בגלל היופי שלה. איך אפשר????

לא שזה אומר שאני לא אראה את הסרט/ים. אבל בכל זאת. תמיד דמיינתי את סוזן סרנדון או ניקול קידמן. מצד שני, בהחלט יכול להיות שהן מבוגרות לתפקיד (סקרפטה אמורה להיות בסביבות גיל ה30-40).

בקיצור- אכזבה.