ארכיון פוסטים עם התג "זנות"

בכלא אני נחה

יום רביעי, 31 במרץ, 2010

"לצערי אני יושבת עם בחורה על שוד[…] בעיני זה מזעזע. ואת חיה איתם פה. 90% מהאוכלוסיה כאן היא כזאת" (עמ' 112).

הדוברת היא גילה (שם בדוי, שער רביעי), אשה בת 42, שפוטה בגין עבירות סחר בסמים, למשך שנה וארבעה חודשים. גילה מחשיבה עצמה דרגה אחת מעל האסירות האחרות, בעיקר לאור העובדה שבחוץ מחכים לה ילדיה (שלא הועברו לאימוץ/לאמנה).
גילה היא אחת האסירות הדוברות בספר הזה, המספר את ספורן של שמונה אסירות שנשפטו לתקופות מאסר שונות.

פעם הייתי בקבוצת תמיכה, שכללה נשים בעלות מכנה משותף ידוע וברור. מדהים היה לראות כיצד גם בקבוצה שכזו, ישנה היררכיה של מי ששווה יותר ומי ששווה פחות.
גם בכלא, מתברר, יש היררכיה, וגילה בהחלט מרגישה שהיא בראש ההיררכיה, אחרי הכל "הייתי סוחרת סמים, אבל לא כמו האחרים. לא לנוער. מכרתי למי שאני מכירה שהוא משתמש" (עמ' 113).

יש ספרים שמצליחים לעצבן אותי (לא שזו כזו בעיה לעצבן אותי, אבל בכל זאת…). הספר הזה הוא בהחלט אחד מהם.
על פניו מדובר בספר מעניין, המדבר על תופעות הגורמות לנשים להגיע לבית סוהר.
הידעתם שנשים נשפטות פחות למאסר? או שיחסית לאוכלוסיה, אחוז הנשים המבצעות פשעים הוא נמוך?
הנושא מעניין אותי מכל הבחינות, החל מהפסיכולוגיה וכלה בסוציולוגיה. גם אין חולק על כך שמרבית האסירות עברו התעללות בילדותן (אגב, מרבית הנשים כלואות על עבירות סמים וגניבות, הרבה פחות על אלימות ופשעים חמורים).

כבר כתבתי בעבר על הרחמים שהשופטים חשים כלפי נשים, על כך שנשים לא מקבלות בהכרח יחס שווה מבחינת מערכת החוק כשהן מבצעות פשעים חמורים (ולמה לי ללכת רחוק, מספיק לראות את היחס לי', העזר כנגדו של יחיא פרחאן, שעזרה לרצוח את דנה בנט ותיירת צ'כית- היא הורשעה ב"נסיון רצח" בלבד ותשב מקסימום שבמקסימום 14 שנה).

התחושה שלי מהספר הייתה זהה.
זה מתחיל מהכותרת "בכלא אני נחה"- מכאן שהחיים בחוץ הרבה הרבה יותר איומים, ולכן סוף סוף הגיעה האשה למקום מבטחים.
זה ממשיך בשאלות שעולות מהכריכה האחורית- "האם היתה זו לדידן הבחירה ברע ביותר, או ברירת מחדל?"
וזו בעצם הבעיה כולה.

כותבות הספר טוענות למעשה כי "העבירות שנשים מבצעות הן פעולות הישרדות בתוך מכלול של נסיבות חיים בלתי אפשריות" (עמ' 15), דהיינו- פשוט אין להן אופציה אחרת.
עכשיו תאמרו לי שעבודה אובייקטיבית אינה אמורה להביע עמדה ערכית. מקובל עלי (נניח). הבעיה היא שלמרות שאין כאן עמדה ערכית לגבי העבירות, יש המון אמפתיה לסבל שעברו (ועוברות) האסירות, בין אם מדובר בעובדה שילדיהן נלקחים מהן ועוברים למשפחות אמנה ואימוץ, בין אם מדובר בילדות מזעזעת הכוללת התעללויות מסוגים שונים, מעשי אונס, עבודה בזנות וכו'.
"בשנים האחרונות הורחבה נקודת המבט על תופעת העוני, והאדם השרוי בעוני נתפס לא רק כחסר משאבים חומריים בסיסיים, אלא גם כנתון במצוקה פיזית ונפשית, ובעיקר כאדם דחוי המורחק אל שולי החברה ומלווה בתחושות של בדידות ונטישה" (עמ' 59).

המסקנה כאן היא פשוטה- "אפשר לומר כי אחריותו של היחיד אפשרית רק יחד ובשילוב אחריות חברתית" (עמ' 212).
זה לא שהן פשעו, זה פשוט החברה לא הייתה שם בשבילן. החברה לא יכולה להסיר את האחריות.

ואני אומרת- מה זה השטויות האלו? 👿
האם מושג האחריות האישית פשט את הרגל סופית?
האם התעללות בילדות היא תמיד התירוץ לכל מעשה נפשע? לכל שוד, סחר בסמים, רצח?
אין ספק שהחברה חטאה בחוסר אכפתיות ובחוסר אחריות פעמים רבות, אבל אם החברה אשמה בכל, אז בואו נשחרר את כל האסירים מבתי הסוהר. הם הרי לא אשמים, אנחנו אשמים. זו פשוט ברירת המחדל שלהם.
ומצד שני- לתחושתי, יש כאן גם 'הרמה להנחתה', כאילו אומרים שנשים שעוברות התעללות/אונס סופן להגיע לבית סוהר, וזה גם לא המסר הנכון.

הערה נוספת– אמנם שמות האסירות כולן שונו, אבל כשמדובר באסירות המורשעות ברצח או בנסיון ברצח, לא הייתה לי בעיה להגיע לשמה האמיתי של האשה. אולי כדאי היה לטשטש את טיב הפשע יותר (אם כי אני מודעת לבעייתיות שבדבר).

לסיכום, הספר בעיניי היה אכזבה אדירה. וחבל.
כותבות הספר הן שלש נשים רציניות, בעלות עמדה ערכית וחברתית שיכלו לצאת באופן גורף יותר, אבל העדיפו עמדה שהיא, איך לומר, מגוייסת.

פרופ' מימי אייזנשטדט היא יו"ר מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית בירושלים.
ד"ר מיכל סופר מלמדת במכון ברטון בלאט, בית הספר למשפפטים, באוניברסיטת סירקוז, ניו יורק.
ד"ר עודדה שטיינברג מלמדת במכון לקרימינולוגיה, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

לסיכום,
(כי ספרות מגוייסת זה פויה, כי זה עצבן אותי, וכי זה היה פספוס גדול)

בכלא אני נחה-אסירות מבעד לחומות/מימי אייזנשטדט, מיכל סופר, עודדה שטיינברג
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
219 ע"מ

אבא שלי אנס אותי ולכן הפכתי לנערת ליווי

יום שלישי, 23 בפברואר, 2010

תודו שרצתם לקרוא את הבלוג, ציפיתם למשהו שיהיה מדהים, מזעזע, ובעיקר, בואו נודה על האמת, צהוב.

ובאמת, יש כל מיני דרכים לצור באזזז לספר. אפשר לתת לו שם צהוב ומזעזע, שיגרום לקוראים הפוטנציאלים לעצור.
אפשר לכתוב ספור חיים נוגע ללב, קשה וכואב, על התעללות, הזנחה ופגיעה.
אפשר לכתוב ספר אירוטי.

אבל לעולם, לעולם, לעולם, אסור לעשות את הכל ביחד.

טלי, מחברת הספר, כתבה את ספור חייה.
כשהייתה בת 3 אמה נטשה אותה. היא לא יודעת למה, לא יודעת האם אמה נטשה אותה לטובת גבר אחר, או סתם כי פשוט לא התעניינה בה, אבל יום אחד היא נעלמה, ומאז טלי לא ראתה אותה.
היא נשארה עם אביה. היה להם נחמד ביחד. האב דאג לכל מחסורה, הם היו מאוד מאוד קרובים, עד שיום אחד הגבול נפרץ, והיחס החם הפך להתעללות.

וכאן אני חייבת לומר כמאמר מוסגר: מי שמכיר אותי, ומכיר את הבלוג שלי, יודע שיש לי את מלוא הסמפטיה, ויותר מזה, לקורבנות. אני האחרונה שאשפוט אותם. אני הראשונה שאמחא כפיים לכל ספור התמודדות.
אבל, וכאן בא האבל הגדול, גם לי יש גבולות אדומים.
כשבפרק הראשון מספרת טלי כיצד אביה אנס אותה, ומשתמשת בתיאורים אירוטיים, ותסלחו לי על הבוטות, אבל אני חייבת לכתוב את זה כדי שתבינו- "הוא הניח אותי בזהירות על המיטה וכיסה את גופי בנשיקות, כשהוא מלמל דברי אהבה. הוא נישק בשפתיים לחות את השדיים הקטנים שלי, שרק החלו לצמוח" (עמ' 14), וכאן אני אפסיק- אתם יכולים להבין את ההמשך:-x .

אונס של ילדה בת 11.5 אינו מעשה אירוטי. הוא מעשה אלים שמותיר את גופה ובעיקר את נפשה של הילדה מצולק לעולם. יש לציין כי במקביל לתיאור האירוטי למדי, מתואר בכייה של הילדה. ברור שזה לא מעשה אהבה.
תאמרו לי, "סובלימציה", קורבנות של התעללות לעיתים קרובות מעדנים את החוויה הקשה, למשהו שיוכלו להתמודד איתו. בסדר. בשביל זה יש עורך לספר. גם ברור לי שילדה חווה וזוכרת דברים בצורה שונה ממבוגרים.

אחרי הפרק הראשון, בו אנו מבינים את בסיס ילדותה, אנו עוברים לשלב הבוגר בחייה, בו היא מחליטה "לעשות לביתה", ולעבוד בזנות, או בלשון מכובסת יותר "נערת ליווי".
לקשר בין עבודה בזנות להתעללות בילדות נחשפתי כבר בספר (המצויין) "מופקרות". פעמים רבות נשים שעברו התעללות מינית נוטות להרגיש שאין להן אופציה אחרת, אם בגלל שימוש בסמים ואם בגלל התחושה הנוראה כל כך שגופן כבר אינו שייך להן.
במקרה הזה, תיאור מעלליה של טלי כנערת ליווי אינו תואם כלל. מפגשים רבים שלה מתוארים כסרט כחול במקרה הרע, ובמקרה הטוב כלקוחות שכל משאת נפשם היא לענג את טלי.

אין כאן שום תיאור של המצב האמיתי בעולם הזנות- טלי מחליטה מה לעשות, ועם מי. כמובן שיש כאן יפוי של המציאות, אבל השאלה היא האם לא צריך להקנות קצת אמינות לספר. טלי היא זו שבוחרת בסופו של דבר לעזוב את הזנות, אחרי שהוזמנה כנערת ליווי לכתובת מוכרת למדי, ופגשה שם את אביה, שהיה הלקוח.

בחיפוש ברחבי הרשת לקראת כתיבת הסקירה הופתעתי לגלות שהספר יצא במהדורה מחודשת בשנת 2009 בהוצאת מעיין. (תחת השם "יומנה של נערת ליווי")).
אמנון בי-רב, עורך הספר דאז, כתב ב"חדשות בן עזר" בינואר 2009 כי אביה של טלי סיפר לו כי לפני כחצי שנה (דהיינו בשנת 2008) טלי התאבדה.

לסיכום, ושימו לב- הישג הסטורי ועצוב למדי-
(ספר הזה פשוט איום ונורא. ספר אירוטי בגרוש במסווה של ביוגרפיה, שעושה שירות רע מאוד לקורבנות התעללות באשר הם).

זכרונותיה של נערת ליווי/ טלי מ.
הוצאת אביב, 2001
156 ע"מ

התפוררות

יום שני, 22 ביוני, 2009

למה נשים הופכות להיות זונות?

"נשים רבות רוצות להפוך לזונות. חלקן רואות את עצמן כסחורה יקרה וחושבות שהםן צריכות למכור כל עוד המחיר גבוה. אחרות חשות שלסקס אין  משמעות משל עצמו פרט לכך שהוא מאפשר לאנשים להרגיש את ממשותו של גופם. כמה נשים בזות לקיומן ולחוסר המשמעות של חייהן העלובים ורוצות להשיג אישור באמצעות השליטה במין, ממש כמו גבר" (עמ` 150).


זהו ספורן של שתי נשים, יוריקו וקזואה. שתיהן בוגרות תיכון יוקרתי ביפן, שתיהן עבדו בזנות. שתיהן נרצחו, בהפרש של כשנה, על ידי אותו הרוצח. זהו גם ספורה של אחותה הגדולה של יוריקו, אשה חסרת שם ותכונות (מלבד מרירות רבה) המספרת את ספורן, ואת ספור הנשים כולן.

יוריקו ואחותה הן בנות תערובת, תוצר של אם יפנית ואב שוויצרי. במקרה של יוריקו, הדבר הפך אותה ליפייפיה מדהימה- "היא היתה ילדה שגורלה, מההתחלה, ייעד אותה להיות שונה. המזל יכול לזרוח באור יקרות על אישה כזו, אבל הצל שהוא מטיל הוא ארוך ואפל, זה היה בלתי נמנע שהאסון יכה בסופו של דבר" (עמ` 12).
קזואה היא יפנית "רגילה". שלושתן לומדות בתיכון היוקרתי, בו מציצים ביוריקו בסקרנות בשל יופיה הרב, צוחקים על קזואה שאינה מודעת לחוסר הפופולריות שלה, ובעיקר- לא מתייחסים למספרת, שאינה יפה ו/או חכמה במיוחד. היא מתעבת את אחותה, בטענה ש"בשביל נערה, ההופעה החיצונית יכולה להיות דרך רבת עצמה לדיכוי. לא משנה כמה נערה היא נבונה, כמה כישורים יש לה, לא ניתן להיפטר מהגישה הזאת. שכל וכישרון לעולם לא יוכלו להתחרות בנערה מושכת" (עמ` 52) ואת כל חייה בסופו של דבר, היא תחיה בצלה של האחות החיה-מתה.

ביפן, חברה שמרנית המעודדת התנהגות נורמטיבית וממוצעת, יופיה של קזואה הוא גרוטסקי וקיצוני מדי, בדיוק כמו רצונה של יוריקו לשאת חן. ולרן נגזר על שתיהן לחיות בשוליים, לא משנה מה. נראה כי נגזר גורלן להיות "מפלצות", זו הדרך היחידה לגאולה- דרך המין שדוחה את החברה והנורמות הצבועות שלה, ומאפשר לנשים להיות חזקות שכן "גברים חיים על פי חוקים שהם המציאו לעצמם. ובין החוקים האלה יש חוק שקובע שנשים הן רק מוצר שגברים יכולים להחזיק בו. בת שייכת לאביה, רעיה לבעלה" (עמ` 122).

למרות שהספר מוצג כמעין ספר מתח, הרי שיותר מכל הוא ספר שמציג את חייהן של נשים קצת שונות. זה לא ספר שמאפיין בהכרח את החברה היפנית, שכן ניתן למצוא נשים שכאלו בכל חברה, ובכל ארץ.

לא יכולה להגיד שאני ממליצה, או שלא. הספר לא השאיר עלי שום רושם מיוחד.

"התפוררות"/ נאטסואו קירינו
מאנגלית: בועז וייס
הוצאת מודן, 2009
479 ע"מ

עלה הארגמן- המלצה חמה

יום שלישי, 2 ביוני, 2009

אתחיל ואומר: זה ספר מאוד מאוד (מאוד!) ארוך, שבקלות אפשר היה להפחית מכמות הדפים שבו.
ועכשיו אחרי שאמרתי את זה, אני חייבת להודות שמאוד נהניתי מ(רוב) הספר.

למי שלא יודע על מה הספר, כאן ניתן לקרוא את הכריכה האחורית שלו.
זהו סיפור על נשים, על גברים, והעל היחס ביניהם. גיבורות הספור הן שוגר, זונה בת 19, שמכירה ויודעת את כל הרע שבעולם, שיום אחד פוגשת בויליאם ראקהם, יורש עשיר של חברת בשמים, ועולמה משתנה בבת אחת, ושל אגנס, בת 23, אשתו של ויליאם.

זהו ספורן של שתי נשים. שוגר, זונה בת 19, ואגנס, אשה נשואה ומכובדת בת 23. שתיהן נאבקות למצוא את מקומן בעולם. שתיהן הגיעו לנקודת המפגש אחרי ילדות לא פשוטה: אמה של שוגר סרסרה בבתה,בעוד שאמה של אגנס העדיפה תמיד את אביה החורג (אביה הביולוגי מת כשהייתה ילדה והיא נשלחה לפנימיה רחוקה). שתיהן מנסות לברוח מהעולם אליו נקלעו. אגנס בורחת בכל כוחה (ובעיקר דמיונה) לעולם הנצרות הקתולי (לאחר שאולצה על ידי אביה החורג לעבור לכנסיה האנגליקנית), בעוד ששוגר משתדלת ככל יכולתה לנהוג כליידי, והיא משכילה יחסית. שתיהן מהוות חלק מחייו של ויליאם ראקהם היורש העשיר של חברת בשמים ידועה. אגנס התחתנה עם ויליאם בהיותה בת 17. היא הייתה נערה תמימה ומפוחדת שלא ידעה דבר על מיניות ועל גופה (וגם כיום בטוחה שהוסת הנו מחלה שתוקפת אותה), וככל הנראה לאחר הולדת בתה היחידה, סופי, היא מדרדרת רגשית ובכך למעשה מסיימת את תפקידה בחייו של ויליאם. את מרבית זמנה לאחר מכן היא מבלה כשהיא סגורה בחדרה, לאחר שהרופא טוען כי "קריאה תובענית ביותר, מרגשת ביותר, רחצות רבות מדי, שמש רבה מדי, מחוכים הדוקים, גלידה, אספרגוס, מחממי רגליים, אלה ורבים אחרים הם סיבות למצוקת רחם" (עמ` 176).

את שוגר, לעומת זאת, פוגש ויליאם לאחר ששמע בשבחה מצמד חברים שלו. הוא מגיע אליה לילה אחד, נרדם על המיטה ולמחרת לאחר שהוא שוכב איתה הוא מחליט שהוא רוצה אותה בחייו. אבל לא כאדם אלא כדבר: "היא כמעט יכולה להיות דבר שכל תכליתו להביא אותו לאורגזמה" (עמ` 177). הוא למעשה קונה אותה, מעביר אותה לדירה אחרת, כדי שתהיה רק שלו, ובכך למעשה רוכש את אחד האוצרות הגדולים של חייו, הגם שהוא אינו מודע לזה. בניגוד לאגנס, שבורחת להזיות על מלאכים וקדושים בזמן שהיא סובלת, שוגר כותבת ספר ובו פנטזיות רצחניות על אנשים שמעצבנים אותה: "אינך מזהה את זה? זה חוטם של סמור", השיבה שוגר, וסבבבה באגרופה את ראשו החד של צעיף הסמור. "אני בטוחה שבתחת שלך היצור המסכן יהנה יותר מאשר סביב צווארך" (עמ` 570).

הספר כאמור מציג את יחס החברה הפטריארכלית לנשים בלונדון הויקטוריאנית, אבל יש לומר שעל אף מעמדן הנחות של הנשים, על אף היחס המתנשא/המיני כלפיהן יש לא מעט הבלחות של הומור וציניות בהתייחסות הדמויות הנשיות לגברים מסביבן. דוגמא אחת לכך היא התייחסות אחת הזונות, אשה מכובדת לשעבר, לעבודתה בזנות: "בשביל מה אלוהים ברא כוסים, אם לא כדי להציל נשים  מלעבוד כמו חמור?" (עמ` 20). דוגמא משעשעת לא פחות היא התייחסות שוגר לויליאם:"שוגר מלטפת בידיה את הפרווה העבה שעל חזהו" (עמ` 325).

שוגר אינה אוהבת את ויליאם. בדיוק כמו שהוא משתמש בה, היא משתמשת בו. ההבדל הוא, ששוגר מודעת לשימוש שנעשה בה, וויליאם אינו נותן לשוגר את הקרדיט על תבונתה, עד שהוא פוגע בה פעם אחת יותר מדי.

אני חייבת לומר שלא אהבתי את הסוף. נשארתי עם איזשהו טעם של החמצה. למרות שהספר ארוך, ארוך מאוד, הרגשתי שבסוף הוא פשוט היה צריך לסיים, אז סיים.
כמו שכתבתי כאן, במרבית הספר יכולתי לראות את הדמויות. מעניין אם יהפכו את הספר לסרט מתישהו. אם כן, אני בטוח אראה אותו.
 
אסנת בן ברוך (הילה סגולה) הסכימה איתי.
וג`ודי ממש לא.

עלה הארגמן/מישל פייבר
מאנגלית: צילה אלעזר
ידיעות אחרונות, 2009
815 ע"מ