כשעצרו אותו, אחד הדברים הראשונים שאמר היה "הם התחילו".
כאן מתחיל למעשה הספור.
העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, ומתארת את הימים והשנים שקדמו לירי, כמו גם את המשפט ותוצאותיו. היא מתארת את האכזריות של הילדים שהציקו לפיטר, את יחסם המתנשא במקרה הטוב, המתעלם במקרה הרע של המבוגרים מסביב, שלא עשו דבר כדי לסייע. יש כאן תיאור די מקביל של התמודדותו של פיטר עם האלימות (לא מצאתי מילה טובה בעברית לbullying). שהוא סופג, לעומת התמודדותם של הקורבנות של פיטר עם הטראומה.
עניין הירי בבתי הספר בארה"ב מעסיק מאוד את האמריקאים מאז הטבח בקולומביין. ספר נוסף בעניין הוא "חייבים לדבר על קווין" שמבחינתי הוא אחד המעולים שנכתבו בנושא, אבל בניגוד לקווין, שנראה שנולד סוציופט, פיטר מסוגל לאהוב. כל מה שפיטר היה צריך זה שמישהו יתייחס למצוקה שלו. וזה לא קרה.
Hodder, 2007
568 pp.
תגיות: בני נוער, בריונות, ג'ודי פיקו, גיל ההתבגרות, חברים, לחץ חברתי, משפחה, קולומביין, רצח
נשמע מעניין. יש אותו גם בעברית??
אני בספק אם יתרגמו
העלילה אמריקאית מדי
תודה יקירתי
שמעתי עליו דעות מצויינות אבל אני לא יודעת פיקו משתמשת בחומרים סוחטי דמעות כאלה שאחרי דקה נעלמים.
ברמת העקרון כן
הספר הזה ברמה הזו שונה משאר הספרים שלה.
חוץ מזה, לפעמים אפשר לקרוא ספרים שלא נשארים בלב….
אני מניחה שכן
אבל אז אני מחכה לתרגום 🙂 לוקח לי יום או פחות לסיים אותם ואני לא מרגישה שהתאמצתי וחירפתי נפשי לשווא :-))
לא יודעת
לפעמים אני מעדיפה לקרוא את הספרים הקלילים באנגלית. זה עוזר לי לנקות את הראש קצת….
לא מבין שפות אחרות
מקווה שיתורגם לעברית