ארכיון פוסטים עם התג "אמהות בנות"

החיים החדשים שלי

יום שני, 20 בינואר, 2014

החיים החדשים שלי

"אבא לקח איתו רק שתי מזוודות. זה העציב אותי. רציתי שייקח עוד משהו מהבית. אבא בן ארבעים וארבע, ויש לו מעט חפצים. שייקח את הכורסא שהייתה שלו. את ספל הקפה שקניתי לו ליום ההולדת לפני שנה, שייקח אותנו. שלא ילך." (עמ' 7).

היום, ככה אומרים כולם, גירושים זה לא סיפור. כ-ו-ל-ם מתגרשים. פעם זה היה בושה גדולה (ואם תשאלו את סבתא שלי, עדיין עדיף שהשכנים לא ידעו שהילד/ה התגרשו…), אבל היום זה קורה כל הזמן. אז למה לכתוב על זה בכלל??
את התשובה לשאלה למה לכתוב, תצטרכו לקבל מהסופרת. אני אוכל להגיד לכם למה לקרוא.

עמית היא נערה בת 14. ההורים התגרשו, והיא עוברת יחד עם אמהּ ועם אחותה הקטנה לעיר אחרת. הן צריכות להתחיל מחדש.
בין לבין יש פרידה מחברות קרובות, היכרות עם חברות חדשות. ויש בנים. ויש הורים, ויש גם אחות קטנה, שנראה שהיא במצוקה גדולה יותר…

נועה רום היא סופרת נוער ישראלית. לא יודעת איך היא עושה את זה, אבל היא מצליחה (ולא בפעם הראשונה) לכתוב על חיי מתבגרים ישראלים בצל מחלות/משברים שונים ומשונים. ספריה הקודמים, דוגמת "עד הבת מצווה זה יעבור" ו"כמה שאת נהדרת", מוצלחים ואני יכולה להעיד שבני הנוער (טוב, אם להודות על האמת, בעיקר בנות הנוער) נהנים מאוד לקרוא אותם.
גם הפעם היא כותבת ברגישות ובהומור, ולמרות שאני כבר מזמן מזמן לא בגיל המתאים לספר, היא קנתה אותי בדיאלוג הבא:
" "אני חייבת שיהיה לי ספר ליד המיטה כדי שאוכל לעבור את הלילה", אומרת ליהיא.
"אני צריכה ספר שיהיה צמוד אלי בתיק, שיעזור לי לעבור את היום" אמרתי" (עמ' 32).

הערה קטנה: זוהי תחילתה של סדרה חדשה תחת הכותר "החיים החדשים שלי". למען האמת, שמו של הספר הוא "המעבר".
אני הייתי מוותרת על שם הספר, "החיים החדשים שלי" קליט הרבה יותר.

לסיכום, לא רק לילדים גרושים. לא רק לבני נוער (נראה לי שהורים לילדים בגיל המתאים בהחלט יוכלו להינות)

החיים החדשים שלי- ספר ראשון: המעבר/ נועה רום
הוצא רימונים, 2013
187 עמ'

Afterwards

יום ראשון, 10 בפברואר, 2013

 

יש סופרים שאני קוראת כי אני אוהבת אותם. יש סופרים שאני קוראת כי "כולם קוראים". ויש סופרים שאני קוראת כי הם מעצבנים אותי.
כזו היא רוזמנד לאפטון. ספרה הראשון, "אחות", הצליח לעצבן אותי, בעיקר כי אני עדיין לא בטוחה שהבנתי את הסוף שלו.
כבר כשגמרתי לקרוא אותו, היה לי ברור שאקרא גם את ספרה הבא. אני חייבת לתת צ'אנס למישהי שמצליחה לעצבן אותי כל כך.

גרייס קובי היא אישה, רעיה ואם לשניים ממוצעת למדי, בת 39. היא לא מסוג האנשים שתפנו את מבטכם להסתכל אחריה. בינה לבין בעלה יש קשר טוב ואוהב, היא מסורה לילדיה (גם לג'ניפר בת העשרה שבטוחה שלא מבינים אותה), היא עובדת במשרה חלקית, ובקיצור- היא לא שונה מאמהות רבות אחרות.
עד ליום הספורט בבית הספר.

שריפה פרצה בבית הספר. מרבית הילדים לא היו בתוך המבנה, מאחר והיו ביום הספורט. אדם, בנה בן השמונה, נמצא בחוץ, אבל ג'ניפר בת השבע-עשרה לא יצאה…. בלי להסס רצה גרייס לתוך הבניין כדי להציל את בתה.
כשיגיעו, דקות מאוחר יותר, כבאי האש, הם יחלצו את גרייס מחוסרת ההכרה כשהיא מחזיקה בידיה את ג'ניפר. שתיהן סובלות מפגיעות אנושות. שתיהן בקומה.
וכמו בלא מעט סרטים הוליוודיים, מוצאות עצמן גרייס וג'ניפר מחוץ לגופן, כשהן מלוות הן את בני משפחתן ההמומים, והן את חקירת השריפה.

אני חושבת שבמידה רבה הקהל הישראלי יוכל למצוא את עצמו בספר הזה. אנשים לא מעטים בינינו גילו ברגע אחד שעולמם קרס עליהם, שבני משפחה ואנשים אהובים נפגעו בצורה אנושה ברגע אחד. יש כאן התמודדות של משפחה עם שאלות מוסריות לא מעטות- האם להשאיר אדם אהוב בחיים גם כשברור שמת מוות מוחי? כמה להיות בבית החולים ליד הרעיה והבת הפצועות אנוש, וכמה דווקא עכשיו להיות עם הבן, שנשאר ללא פגע, אבל עם פגיעה נפשית קשה.

במקביל יש כאן חקירה של ממש- האם מדובר בהצתה מכוונת, או ש"סתם" בבניין ישן שעלה באש בקלות? האם מדובר במישהו שארב לג'ניפר? האם מישהו רוצה במותה? ולמה?

אם ב"אחות" הגימיק בכתיבה היה מעבר בין זמנים שונים, כעת הגימיק הוא חוויה חוץ- גופית, או יותר נכון- נשים העומדות למות חוקרות את מותן.
כמו ב"אחות", גם כאן מדובר במותחן פסיכולוגי המדבר על הקשר בין אם לבת, בין אב לבנו, בין אח לאחות.

באופן כללי, הספר הזה היה מוצלח יותר לטעמי, והפעם גם הבנתי את הסוף שלו 😆
רוזמנד לאפטון הייתה בעברה תסריטאית, לטעמי היא בהחלט יודעת לכתוב תסריטים מעולים, אני רק לא בטוחה שזה בהכרח מוצלח גם בתור ספרים… לטעמי יש טוויסטים ועלילות שמתאימות יותר לסרטים ותוכנית טלוויזיה, אבל ככלל- יופי של ספר!

למיטב ידיעתי, הספר אמור לצאת בחודשים הקרובים בתרגום לעברית.

Afterwards/ Rosamund Lupton
Hachette Digital, 2011
320 p.

בלק אאוט

יום שני, 16 באפריל, 2012

"היום קרה דבר מעניין. מָתִי. כמה נורא, הם יגידו. כמה טרגי. היא הייתה כל כך צעירה. כל החיים עוד היו לפניה" (עמ' 7)

פתיחות של ספרים הן כמו 'בליינד דייט', לפעמים אלו שנקראות טוב יוצאות על הפנים, ודווקא הפתיחות שמקשות על הקורא הן אלו שאיתן אתה ממשיך ברומן ארוך.
הספר הזה היה מבטיחץ כל כך מבטיח, עד שאני מרגישה עדיין בטעם האכזבה.

מעשה באנני פאורס, אשה נשואה באושר, אם לילדה מקסימה בת ארבע, שסובלת מ'פוגות', דהיינו קטעי זמן אותם היא לא זוכרת. היא גם לא זוכרת למה היא מפחדת, אבל היא כל כך מפחדת, כל הזמן.
לאט לאט הזיכרון שלה חוזר, ואנו נחשפים לחייה הקודמים, טרום נישואיה. לאלימות שחוותה, לאכזריות החיים, לאהבה וגם לבחירות המוטעות יותר או פחות.
ובסופו של דבר, העבר נוקש על דלתה, והיא צריכה להתעמת איתו.

לכאורה היו פה את כל המרכיבים להצלחה.
אני אומרת לכאורה, כי עודף הקלישאות המם אותי לחלוטין. כלומר, ספר מתח טוב אמור להיות בנוי על נוסחה מסויימת, על קלישאה זו או אחרת, אבל אם עושים "סלט" של קלישאות, וכוללים בתוכו רוצח סדרתי, קונספירציה, אמנזיה, התעללות, אם מזניחה ועוד ועוד, מקבלים משהו אחר. משהו רע.

יש אנשים שאהבו את הספר, הוא נחשב לספר פופולרי, אבל אני רק רציתי שהגיבורה תמות, או שהספר יתאדה.
ובקיצור- לא לאוהבי ספרות מתח, ו/או ספרות טובה.

לסיכום, לחובבי סלטי קלישאות בלבד

בלק אאוט/ ליסה אונגר
Blackout/ Lisa Unger
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2009
334 עמ'

הספר ששבר את ליבי

יום ראשון, 15 בינואר, 2012

אף אחד, אבל אף אחד, לא יגרום לויקטוריה ג'ונס להאמין שלמישהו אכפת ממנה. כנערה שנכנסה ויצאה מכמה בתי אמנה, היא למודת אכזבות.
היא בת שמונה עשרה עכשיו, ואין לה איש בעולם מלבד מרדית, העובדת הסוציאלית שהיא לא סובלת.

ויקטוריה, בדומה ללא מעט נפשות פצועות אחרות, לא ממש מחבבת בני אדם, ובעיקר – לא יודעת להתמודד איתם. הדרך היחידה בה היא מסוגלת לדבר, ולעשות זאת היטב, היא בשפת הפרחים הויקטוריאנית.
שפת הפרחים, כשמה כן היא. היא נוצרה בתקופה הויקטוריאנית ושימשה כדרך להעברת מסרים בימים בהם לא היה כל כך פשוט לדבר אחד עם השניה. כשחושבים על זה, גם היום זה לא הכי פשוט….

בכל מקרה, גם ויקטוריה מגלה שיש כמה אנשים טובים באמצע הדרך, והיא מתחילה לעבוד בחנות פרחים. מתברר שגם אנשים שאינם מכירים את שפת הפרחים מושפעים ממנה, ו-ויקטוריה מגלה שהיא טובה בעזרה לאחרים.
יש האומרים שעזרה לאחרים מביאה מזור לנפש דואבת. במקרה של ויקטוריה, היא כל כך רדופה ברגשות אשם עד שיעבור זמן רב, אם בכלל, עד שתרפה ותגלה שכן, גם לה מגיע להיות מאושרת.

בניגוד למה שכתבתי עד כה, הספר הוא לא בהכרח קלישאה גדולה. אהבתי את העובדה שהספר מחולק לארבעה חלקים:
1. קוצן פשוט (מיזנתרופיה).
2. לב בוסר.
3. טחב (אהבת אם).
4. התחלות חדשות.

אהבתי לגלות דברים לגבי פרחים: הידעתם, לדוגמה, שדבקון (Mistletoe), אותו צמח תחתיו מתנשקים בחג המולד, פירושו "דבר לא יעמוד בפני"? תודו שהפירוש של הצמח בהחלט נותן משמעות מחודשת לנשיקה 🙂 … אגב, אוהבי הלוונדר- הידעתם שלוונדר מצביע על אי אמון?

לסיכום 1, אם היה עלי ליצור זר לונדה דיפנבאום, הסופרת, הייתי שוזרת בו פעמונית (הכרת תודה), ציפורן אדומה (ליבי נשבר), מנטה (תחושת חמימות) וצבעוני (הצהרת אהבה).

לסיכום 2, מזמן לא קראתי ספר שלא רציתי שייגמר.

שפת הפרחים/ונסה דיפנבאו
The Language of  flowers/ Vanessa Diffenbaugh
מאנגלית: אורטל אריכה
כנרת, זמורה ביתן, 2011
351 עמ'

מפתח לאבא

יום רביעי, 22 ביוני, 2011

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'