ארכיון פוסטים עם התג "הזנחה"

הספר ששבר את ליבי

יום ראשון, 15 בינואר, 2012

אף אחד, אבל אף אחד, לא יגרום לויקטוריה ג'ונס להאמין שלמישהו אכפת ממנה. כנערה שנכנסה ויצאה מכמה בתי אמנה, היא למודת אכזבות.
היא בת שמונה עשרה עכשיו, ואין לה איש בעולם מלבד מרדית, העובדת הסוציאלית שהיא לא סובלת.

ויקטוריה, בדומה ללא מעט נפשות פצועות אחרות, לא ממש מחבבת בני אדם, ובעיקר – לא יודעת להתמודד איתם. הדרך היחידה בה היא מסוגלת לדבר, ולעשות זאת היטב, היא בשפת הפרחים הויקטוריאנית.
שפת הפרחים, כשמה כן היא. היא נוצרה בתקופה הויקטוריאנית ושימשה כדרך להעברת מסרים בימים בהם לא היה כל כך פשוט לדבר אחד עם השניה. כשחושבים על זה, גם היום זה לא הכי פשוט….

בכל מקרה, גם ויקטוריה מגלה שיש כמה אנשים טובים באמצע הדרך, והיא מתחילה לעבוד בחנות פרחים. מתברר שגם אנשים שאינם מכירים את שפת הפרחים מושפעים ממנה, ו-ויקטוריה מגלה שהיא טובה בעזרה לאחרים.
יש האומרים שעזרה לאחרים מביאה מזור לנפש דואבת. במקרה של ויקטוריה, היא כל כך רדופה ברגשות אשם עד שיעבור זמן רב, אם בכלל, עד שתרפה ותגלה שכן, גם לה מגיע להיות מאושרת.

בניגוד למה שכתבתי עד כה, הספר הוא לא בהכרח קלישאה גדולה. אהבתי את העובדה שהספר מחולק לארבעה חלקים:
1. קוצן פשוט (מיזנתרופיה).
2. לב בוסר.
3. טחב (אהבת אם).
4. התחלות חדשות.

אהבתי לגלות דברים לגבי פרחים: הידעתם, לדוגמה, שדבקון (Mistletoe), אותו צמח תחתיו מתנשקים בחג המולד, פירושו "דבר לא יעמוד בפני"? תודו שהפירוש של הצמח בהחלט נותן משמעות מחודשת לנשיקה 🙂 … אגב, אוהבי הלוונדר- הידעתם שלוונדר מצביע על אי אמון?

לסיכום 1, אם היה עלי ליצור זר לונדה דיפנבאום, הסופרת, הייתי שוזרת בו פעמונית (הכרת תודה), ציפורן אדומה (ליבי נשבר), מנטה (תחושת חמימות) וצבעוני (הצהרת אהבה).

לסיכום 2, מזמן לא קראתי ספר שלא רציתי שייגמר.

שפת הפרחים/ונסה דיפנבאו
The Language of  flowers/ Vanessa Diffenbaugh
מאנגלית: אורטל אריכה
כנרת, זמורה ביתן, 2011
351 עמ'

הילד האחרון

יום ראשון, 13 בנובמבר, 2011

קודם נעלמה אליסה. אחר כך נעלם אבא. ואמא?
אמא עוד קיימת, אבל לא ממש. כי מה כבר יכול להישאר מאשה שבתה נעלמת ואז גם בעלה? רק קליפה. וג'וני. אבל ג'וני הוא עצמאי בשטח. הוא יכול הכל. כמעט הכל.

ג'וני הוא ילד בן 13. למען האמת, כבר שנה שהוא לא ילד. הוא לא ילד מהיום שאחותו התאומה נעלמה, ואז הוא גילה שהעולם לא מושלם, שאבא שלו, שתמיד היה חזק, יכול להישבר ולהיעלם, ואמא שלו… אמא שלו נשברה מזמן, וברחה לסמים, לשתיה ולגבר אחר, שאם אבא עוד היה בסביבה לא היה מעז להתקרב לאמא שלו.

שנה עברה, ואיש לא מאמין שאליסה עדיין בחיים מלבד ג'וני, שבנאמנות ובאופטימיות שקיימת רק אצל ילדים, ממשיך לחפש אותה, בחיפוש מדוקדק ששוטרים יכולים רק לקנא בו.
אבל ג'וני הוא רק ילד, ולכן קלייד האנט, הבלש שחוקר את הפרשה עוקב אחריו, כי גם אצלו השאירה היעלמותה של אליסה חלל גדול.
וכשג'וני מגלה משהו, אין לקלייד ברירה והוא חייב להתערב, דבר שפותח תיבת פנדורה, ודבר לא יהיה כשהיה.

זה לא רק ספר מתח. זה יותר מזה.
יש כאן לא מעט נגיעה ברגשות של אלו שנשארו מאחור, אחרי היעלמות/חטיפה/מוות של אדם קרוב, של ילד. איך משפחה יכולה להתמודד עם משבר שכזה?
יש כאן נגיעה מאוד חדה ומדוייקת בלבו של ילד קטן, שחושב שהוא עצמאי (כי אין לו ברירה) אבל בלבו פנימה הוא רוצה, משתוקק, שמישהו יראה אותו.

פחות התחברתי לכל ענייני הרוחניקיות שמקבלת נפח מסויים בעלילה, אבל זה לא ממש הפריע.

לסיכום,

הילד האחרון/ ג'ון הארט
The Last boy/ John Hart
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
431 עמ'

רוז האחרת

יום שני, 31 באוקטובר, 2011

"מאז שהייתה תינוקת היא תמיד נראתה ילדה טובה כל כך. טובה באופן כמעט מטריד בשביל ילדה כלכך קטנה" (עמ' 14).

כמו רוז, גם סמנתה הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות.
כמו רוז, גם סמנתה נעלמה בלי שאיש שם לב.
וכמו רוז, גם סמנתה תישאר לעולם בת ארבע וקצת.

בואו נודה על האמת. אין הרבה הגיון בעובדה שקראתי במצבי הנוכחי את הספר. אולי זה נובע מהעובדה הפשוטה שאני (קצת) פסיכית, ובכל זאת, לא יכולתי שלא לקרוא את הספר הזה, בדיוק כמו שלא יכולתי שלא לעקוב אחרי ספורה של רוז.

יש אנשים שלא צריכים יותר מדי בחיים. הם לא מחפשים משהו חומרי. הם לא רוצים יותר מדי חברים. כל מה שהם רוצים, כל מה שהם עורגים לו זה שמישהו, אחד, יחיד ומיוחד, יאהב אותם.
לאורך כל חייהם שרלין וברנדן חיפשו את האדם המיוחד הזה. וכשהם מוצאים זה את זו, בזה מסתכם עולמם. אין צל צלו של סיכוי להכניס מישהו/משהו ביניהם. ואז הגיעה סמנתה.

סמנתה היפה והטובה, שבגדיה הותאמו במדוייק לצבע העגלה. סמנתה הטובה שבקושי השמיעה קול. סמנתה ה…
סמנתה המפריעה. הסרטן שמכרסם בזוגיות. הגורם הזר והמפריע.
סמנתה המסכנה, שמסיימת את חייה בצורה שאיני מאחלת לאיש (מלבד, אולי, רוני רון ומארי פיזם).

הדמיון לספור של רוז שובר את הלב. בין אם מדובר במשפחות שאינן מתפקדות, ברשויות רווחה שלא עשו את תפקידן כראוי, ובעיקר בקור הרוח של בני הזוג.
הספר מתאר לא רק את הלך הרוח של שרלין וברנדון גטריג', אלא גם, ואולי בעיקר, את הטלטלה הרגשית שעוברים האנשים במעגל השני והשלישי.
בפסיכולוגיה יש מונח הנקרא "טראומה משנית", דהיינו שאנשים שלא חוו בגוף ראשון את הטראומה חווים סימפטומים דומים לפוסט טראומה בשל קרבתם/מעורבותם באירוע (דוגמת אנשי מקצוע, בני משפחה רחוקים וכו').
מעניין היה לראות כיצד המשפט ותוצאותיו נוגע ברגשותיהם של אנשים רבים, שוב, בדומה לספורה של רוז, ילדה שמותה קירב אותה לליבם של כה רבים, ומתה מוות בודד כל כך.

את הסוף לא אהבתי. נראה היה לי שהוא מתבקש מדי, אבל ברבית הזמן הייתי חייבת להמשיך ולקרוא את הספר, קצת בדומה לחיה שנלכדת באורות המכונית המתקרבת, ויודעת שאסור לעצור, ולא יכולה שלא.

קרול טופולסקי היא פסיכולוגית המתגוררת בלונדון. "ילדה מיותרת" הוא ספרה הראשון (מאז פרסמה ספר נוסף שטרם תורגם לעברית, שכמובן שאני חייבת לקרוא).

לסיכום, לקרוא וללכת לחבק חזק חזק את העולל הפרטי שלכם.
(שוב, הסוף עצבן אותי)

ילדה מיותרת/ קרול טופולסקי
Monster Love/ Carol Topolski
מאנגלית: דפנה ברעם
הוצאת עברית, 2011
260 עמ'