ארכיון פוסטים עם התג "הקבוץ המאוחד"

פיציריקה

יום שני, 8 במרץ, 2010

שי שונאת את השם שלה. זה שם של בן בכלל. היא כן אוהבת שקוראים לה פיציריקה, כי זה מה שהיא רוצה להיות. פיצית. בעיקר במשקל.
שי בטוחה, לא בטוחה- יודעת, שהיא שמנה. היא צריכה לרזות עשרה קילו, ולא משנה מה החברה הטובה שלה אומרת.

לילדים יש חושים חדים. הם יודעים בדיוק, אבל בדיוק, איפה לפגוע בילדים אחרים, וכך זוכה שי לכינויים נוסח "מקרר" (עמ' 32) או טענות על כך ש"הלכלוך מצטבר לך בין השומנים" (עמ' 120).
לכי תתמודדי עם זה. לכי תתמודדי עם זה כשאמא שלך כל היום עושה אירובי, כשאבא שלך עוזב את הבית, כשגיא, הילד הנחמד שפגשת באינטרנט רוצה להפגש איתך, אבל את הראית לו תמונה של חברה שלך, כי ברור שאותך הוא לא ירצה.

בעיית ההשמנה, כפי שדנתי בה לא פעם ולא פעמיים, היא בעיה מוכרת וידועה. וגם כואבת לא מעט.
בעיית ההשמנה אצל ילדים ובני נוער היא כואבת הרבה יותר, וספר בנושא עלול להיות, איך לומר, כבד או טרחני מדי.
אבל הספר הזה איננו כזה.

שי, מלבד העובדה שיש לה דימוי עצמי בגובה הדשא, היא ילדה מקסימה שאוהבת לקרוא ספרים, ומחזיקה ספריה קטנה בשירותים- "אמא טוענת שאף פעם לא שמעה על מישהו שמחזיק ספריה שלמה בשירותים, אבל אני חושבת שיש שני דברים שהכי כיף בעולם לעשות בשירותים- לחשוב על כל מיני דברים שמטרידים אותך או לקרוא משהו מעניין או מצחיק" (עמ' 45).
היא גם עסוקה בהתאהבויות, יחסי בנים בנות ובכלל יחסים בכיתה, במריבות עם אמה, בקיצור ילדה טיפוסית בגיל ההתבגרות.

ויש את הצד, שילדים (ומבוגרים) שמנים מכירים היטב. אלו המחשבות, ואל תנסו לשכנע את שי (או אותי) שהן לא נכונות, על הגרביטציה. אלו הן המחשבות שמונעות משי לטפח תקוות להיות אסטרונאוטית, כי "זה יכול להיות ממש לא נעים, אם, כשאגיע, אגלה שבגלל המשקל שלי אני יכולה לעמוד שם בקלות על שתי רגליים וכולם עוד פעם יצחקו עלי על זה שאני שמנה" (עמ' 5).
זו השנאה העצמית: "כשאני מסתכלת במראה הילדה ששם תמיד נראית לי כל כך שמנה עד שבא לי לקחת סיכה ולדקור אותה עד שתתפוצץ" (עמ' 88), וזה התסכול האינסופי כשהאם מנסה, בדרכה שלה, לעודד את הילדה לאכול אוכל בריא יותר.

טוב עשתה המחברת שלא הפכה את הספר ל"ספר מתכון להרזיה". טוב עשתה שהראתה כיצד לעיתים לחץ מצד האם להרזיה עלול לגרום לתסבוכים ולכעס.
ניכר במחברת, טליה רחימי, שהיא מכירה את הנושא. מי עוד יוכל להקדיש את הספר ל"אלוהי הילדים השמנים"?

טליה רחימי היא בלשנית ומורה לאנגלית. פיציריקה הוא ספרה הראשון.
ומי שרוצה, יכול להיות חבר של שי בפייסבוק- shai sadot.

לסיכום,
ברבורים (כי זה כתוב יפה, כי זה הזכיר לי את עצמי, וכי הוא היה מקבל חמש אם הסוף היה קצת קצת קצת שונה).

פיציריקה/ טלי רחימי
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
197 ע"מ

הילד חיים והמפלצת מירושלים

יום חמישי, 26 בנובמבר, 2009

"מעשה שהיה בירושלים העיר במפלצת זקנה ובנער צעיר"….

כך מתחיל אחד מספרי הילדים החמודים ביותר שיצא לי לקרוא, ספר שמתאים בעיקר (אבל לא רק) לירושלמים.


 
 
 
 
 
 
הילד חיים, ילדון קטן ושובב גדול, אוהב מפלצות, אבירים ושאר מרעין. העובדה שאין מפלצות בירושלים (כך הוא חושב לפחות…) לא באמת מעניינת אותו. הוא יארגן בעצמו מפלצת, ואחרי שהמוני בני ישראל יתרגשו ויסערו בעקבות גילוי "המפלצת", הוא גם יברח מהבית כדי שיחשבו שנאכל על ידה.
"ועכשיו, ברשותך, קורא נלבב
נשובה לחיים הילד השובב:
אחרי שנעלם מביתו הילד
כל העיר הייתה מבוהלת"

הספר כתוב בצורה משעשעת ומלאת הומור. מה יקרה לחיים? האם הוא אכן יפגוש מפלצת? ומה יהיה על ירושלים?

בסוף הספר יש מילון של "מילים קשות שלא מכירים" , המסביר לילדים בצורה ברורה ופשטנית מילים ערטילאיות נוסח ארנונה- "מס שמשלמים לעיריה בעלי בתים ומגרשים אבל לא בעלי מערות" (עמ` 34).

את הספר הקראתי לאחי בהיותי ילדה, אי שם בשנות ה-80`.
הוא יצא במהדורה חדשה, עם איורים מעודכנים, בשנת 2003, והוא עדיין קסום, משעשע ומצחיק.

לפני שבוע הקראתי אותו לאחיינים שלי, איתן (8) ודן (5).
שניהם אהבו את הספר.
הם הביעו עניין, צחקו במקומות הנכונים. 


מאיר שלו, שאני לא ממעריצותיו, כתב כאן ספר מקסים, מלא חרוזים והומור, שגם עשרים ושש  שנה אחרי הוצאת המהדורה הראשונה הוא עדיין מקסים ילדים.
האיורים (במהדורה החדשה, את האיורים במהדורה הישנה אני לא זוכרת) צבעונים ומעוררי חיוך.
מי שרוצה לטעום מהספר, מוזמן לקרוא את הכריכה האחורית.

 

הילד חיים והמפלצת מירושלים/ מאיר שלו
איורים: מושיק לין
הוצאת הקבוץ המאוחד, 1983
35 ע`מ.

המפלצת הפחידה אותם בהתחלה, אבל כשהצעתי להם להסתכל בליל ירח מלא ולחפש אותה בשמים, הם הסתכלו עלי בביטול של "אין מפלצות בעולם"(כנראה שבכל זאת יש הבדלים בין ילדי שנות ה-80` לילדי שנות ה-2000….).

כשהגענו לאיור ראש עיריית ירושלים והסכימו ביניהם בנחרצות ש"זה לא ניר ברקת, כי בציור הוא בלונדיני וזקן". גם איתן וגם דן טענו שלא היו רוצים להיות כמו חיים, אבל שהיו שמחים לפגוש את המפלצת.