ארכיון פוסטים עם התג "מודן"

חיות קופצות בספארי

יום חמישי, 25 באוגוסט, 2011

 

 בִיקּוּר בַּסָפָארִי הוּא הַרְפַּתְקָה נֶהֱדֶרֶת – שָׁם נִפְגּוֹשׁ בַּעֲלֵי חַיִּים מְעַנְיְנִים, וּלְכֻלָּם יֵשׁ אָזְנַיִם, עֵינַיִם, אַף וְזָנָב, שֶׁמַּתְאִימִים לָהֶם בְּדִיּוּק!

אחד הדברים שמאוד חשובים לי הוא שהעולל יאהב ויתעניין בבעלי חיים. זה עוד קצת מוקדם לקחת אותו לפינות ליטוף למיניהן, ולכן בינתיים הוא מסתפק בכלבי המשפחה, אבל הוא בהחלט סקרן ולכן מאוד שמחתי כשהגיע לידיי הספר הזה.

כל עמוד בספר מדבר על חיה אחרת, מתאר את הסממנים הייחודיים שלה ומאפשר לגעת בחיה. זהו ספר שמוגדר עם "חיות קופצות" ואני חייבת להודות שאין הנאה כמו למשוך בקרנו של הקרנף 🙂 או לגעת בזנבו של הטווס.

יש כמה חיות שלא ברורות לי שייכותן לספארי (אלא אם כן מדובר על ספארי נוסח רמת גן ולא אפריקה) דוגמת הטווס, אבל העיקר שהילד נהנה.

לגבי הגיל המומלץ- על כריכת הספר כתובה אזהרה שהוא מיועד לילדים מעל גיל 3 מאחר והוא מכיל חלקים קטנים, מצד שני בקטלוג של מודן הוא מוגדר לילדים מגיל 0-3…
אני לכשעצמי נתתי את הספר לעולל, דהיינו ילד בן 0.4 😆 . כאמור- נרשמה התלהבות גדולה, והספר מומלץ בתנאי שהילד נמצא בהשגחה מלאה (בין השאר כדי שלא יהרוס את הספר…)

לסיכום,

חיות קופצות בספארי- אף, עינים, זנבות ואזנים
איורים: פיטר טאונסנד
מאנגלית: שולמית דוידוביץ
הוצאת מודן, 2010

נפילה שהיא הצלחה

יום ראשון, 21 באוגוסט, 2011

אם אתם אוהבים ספורי אהבה מיוסרים וחובבי אנגליה, הספר הזה בדיוק בשבילכם.

השנה היא 1914. המקום: אנגליה, או יותר נכון- אירופה כולה.
זהו סיפורה של אירופה, של משפחות רבות באירופה, שיום אחד מצאו עצמם נקרעות בינן לבין עצמן במלחמה לא ברורה בהכרח.
זהו ספורם של אנשים שמצאו עצמם בעולם משתנה. חלקם השתנו בהתאם, חלקם ישארו (ונשארו מאחור).

אי אפשר לכתוב יותר מדי על הספר בלי להסתכן בספויילרים. די בכך שאומר כי עלילת הספר דנה בעיקרה בגורלם של שישה אנשים, המסמלים דברים שונים באירופה דאז:

* פיץ, אציל בריטי סנוב, שמאמין באמת ובתמים שדמו סמוק יותר מדמם של אחרים.
*
מוד, אחותו של פיץ, מאותן נשים "ידועות לשמצה" של תחילת המאה, שהאמינו בכוחן ובזכותן של הנשים לבחור.
*
אתל, בעברה סוכנת הבית של פין, ובהווה אישה צעירה הלוחמת למען זכויות הנשים והפועלים.
*
ואלטר, הצלע הגרמנית בסיפור. שונא מלחמות ואוהב אדם. ובעיקר אשה אנגליה אחת.
*
גרגורי, הצלע הרוסית בסיפור. מתחיל כפועל פשוט ומסיים עמוק במהפיכה הבולשביקית.
*
לב, הצלע האמריקאית, אחיו של גרגורי, שהגיע לאמריקה וגילה את החלום האמריקאי.

אני חובבת גדולה של אנגליה, ולכן נהנתי מאוד מהאווירה הסנובית הכה- אופיינית למעמדות העליונים של אנגליה.
נהנתי לא פחות מהתיאורים, הציניים ברובם, של בני המעמדות העליונים:
"פיץ כעס. אנשים מתים כל הזמן: חיילים נהרגים בקרב, מלחים טובעים בים, רכבות מתנגשות, בתי מלון מלאי אורחים ישנים נשרפים. למה אסון המכרה היה חייב להתרחש בדיוק כשהוא מארח את המלך?" (עמ'76)

"גורלי נמצא בידיהם של שני שליטים, חשב ואלטר- הצאר והקיסר. אחד טיפש והשני גריאטרי; ובכל זאת הם שולטים בגורלה
של מוד, בגורלי ובגורלם של אינספור מיליוני אירופים אחרים. איזה טיעון נגד המונרכיה!" (עמ' 189)

מי שמכיר את קן פולט, מי שאוהב את צורת כתיבתו, לא יכול לפספס את הספר הזה.
מי שטרם מכיר אותו, ואוהב רומנים הסטוריים, ובמיוחד רומנים הקשורים למדינות המרכזיות באירופה, קרי אנגליה, רוסיה וגרמניה, יהנה עד מאוד מהספר הזה.

החסרון הגדול בספר הזה הוא שהוא רק הספר הראשון בטרילוגיה. באתר של קן פולט נאמר כי הספר השני יצא בשנת 2012 ויעסוק במלחמת העולם השניה, והספר השלישי יצא ב2014 ויעסוק במלחמה הקרה.
אני אישית לא רואה את עצמי מחכה לתרגום לעברית (המשובח למדי של נורית לוינסון) של שאר הכרכים, ומן הסתם אקרא אותם בגרסת הקינדל.

לסיכום, אם לא הבנתם,
 ברבורים

נפילת ענקים/ קן פולט
Fall of giants/ Ken Follet
אנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
902 עמ'

פרסום גלוי דוחה קריאה!

יום חמישי, 7 ביולי, 2011


אומרים שהורים טריים הם קהל שבוי. הם בדרך כלל ילכו לפי העדר, יקנו את מה שכולם קונים.

לצערי הרב, הפעם אני צריכה להסכים עם האמירה הסטריאוטיפית הזו.

מעשה ביהלי, ילד קטן וחמוד שמחפש משהו. הוא הולך ומחפש בכל מקום. מחפש, מחפש ולא מוצא.
בדרכו הוא נעזר בחיות שעוזרות לו לחפש, בין אם מדובר בחתול, בכלב או בכבשה.
הספר עשוי מקרטון, והוא בנוי מתמונות ומכיתוב. הוא מאוד קורץ לעין והעולל בהחלט נהנה להסתכל על התמונות.
אבל אחרי שסיימתי את הספר כל כך כעסתי, נשארתי עם טעם כל כך מר בפה, שכמעט וזרקתי את הספר לפח (ובתור תולעת גאה האמינו לי שאני היא זו שבדרך כלל מוציאה ספרים מהפח).

פרסום סמוי הוא בעיה נפוצה בימינו. לכל מקום שלא נלך, כל תוכנית שלא נראה, ואתם יודעים מה- גם בלא מעט ספרים- נתקל בפרסום סמוי. אבל פרסום גלוי זה כבר משהו אחר לגמרי.
מתברר שהילד החמוד יהלי, שכל כולו נתון לחיפוש אחר משהו, מחפש באובססיביות רבה… במבה! 👿 וכדי שלא, חס וחלילה, נחמיץ את המסר- יש תמונה גדולה של החטיף, הגם שהוא אינו מוזכר בשמו.

לזכותי יאמר שזו הייתה קניה של שניה בשבוע הספר. היה לי קופון, היה מבצע, הייתי צריכה עוד ספר אחד ושולה מודן היא סופרת ילדים מוכרת, שחלק לא מבוטל מספריה קראתי.
לגנותי יאמר שאת הספר הזה לא קראתי עד הסוף טרם הקניה, אלא דפדפתי בו מעט.

אבל לעשות מעשה שכזה, ועוד לגבות מחיר מלא על הספר הוא גניבת דעת. אני מרגישה מרומה. ומאוכזבת.
אני גם (קצת) ריאלית, ומניחה שהעולל אכן יאכל במבה כשיגיע זמנו, אבל לספרים של שולה מודן יהיה קשה הרבה יותר להיכנס אלי הביתה.

לסיכום,

ורק כדי שתדעו מה לא לקנות:
איפה זה/ שולה מודן
הוצאת מודן, 2000

קרב נמרות

יום שני, 23 במאי, 2011

 

"הימנון הקרב של אמא נמרה"… מה עוד אפשר להגיד על הספר הזה שלא נאמר?
נתחיל עם זה שכשקוראים את הספר הזה ב4:30 בבוקר, יש בו קסם מיוחד:-P…לא מעט נכתב על האישה ועל התופעה.
לא מעט דיונים, ביקורות, ושלל נאצות וברכות כאחד, שדיברו על המשמעת ההולכת ונעלמת של הנוער והילדים בימינו, שדנו בשאלה "חוסך שבטו שונא בנו" וכו' וכו'.
אבל לפני שאדון בשאלה עצמה- מה דעתי על החינוך הסיני כדרך חיים, אני חייבת לציין שאחד הדברים שהרשימו אותי יותר מכל בספר הזה היה המטען הרגשי העצום של בת מהגרים.

אבל עכשיו ברצינות.
אני חושבת, וסלחו לי על הניתוח הפסיכולוגי, שהדבר העיקרי בעיני איימי צ'ואה, אפילו יותר מהחינוך הכה מדובר של בנותיה, הוא השמירה על שורשי המשפחה.
בזמן האחרון, בסיטואציות שונות לחלוטין השתתפתי בדיונים על בני מהגרים.
יש נטיה שכזו, לבני הדור הראשון, הדור שהיגר- להטמיע כמה שיותר את התרבות החדשה- במדינה בה הם בחרו לגור. דווקא בני הדור השני, אלו שנולדו בארץ החדשה, אלו שאמורים להיות, לכאורה, קשורים בכל נימי נפשם לתרבות המערבית, הם אלו שעושים את מירב המאמצים לחזור לשורשים התרבותיים הישנים. גם כאן הסיפור לא שונה בהכרח, אמי גם לא מכחישה שאחת התכונות המשמעותיות אצלה, אם לא ה-תכונה, היא העובדה שהיא סינית. או כדבריה, "כבת בכורה למהגרים סינים, אין לי זמן לאתר ולהמציא כללים משלי. יש לי חובה להביא כבוד לשם המשפחה וגאווה להורים המזדקנים. אני אוהבת מטרות ברורות, ודרכים ברורות למדוד הצלחה" (עמ' 35). והרי לכם התורה כולה- הצורך בהגדרה עצמית המבוססת על העבר, על שייכות גיאוגרפית ואתנית, חסרת ייחוד אישי ואינדיבידואלי.

אי אפשר שלא להתייחס לגישה החינוכית הנושבת בספר. אני עוד אמא צעירה, מה זה צעירה, תינוקת של ממש. יש לי רק גמד אחד קטן, שבינתיים מצליח לא רע לצלוח את קשיי ההסתגלות של זוג הורים אוהב ונרגש, ושל העקשנות הרבה שלו. אני מאמינה גדולה בגבולות, ובעת ובעונה אחת מאמינה בצורך לייחודיות ולאינדיבידואליות של כל ילד וילד. חמותי שתחיה אוהבת להגיד לי "כשיהיו לך ילדים/כשהילד יהיה גדול/כשתהיי סבתא אז תדעי…".
אני חושבת ששאלת החינוך היא שאלה עקרונית אידיאולגית, וכן, אין ספק שהדיעה משתנה במעט כשיש לך באמת ילד (שוב, בעיקר בארבע וחצי בבוקר, כשאת בטוחה שעוד שניה השכנים מזעיקים את המועצה לשלום הילד כשהילד מחליט שעכשיו, דווקא עכשיו, הוא עושה חרם על ציצי שמאל). אבל לטעמי האישי, ואני יודעת שגם כאן אני לא הכי מקורית בעולם, מדובר כאן בכמעט התעללות נפשית. יש כאן דריסה של כל רצון אישי של הילדות, ובלבד שתתאמנה לציפיות ההורים (האמא בעיקר, האבא די אימפוטנט, ומלבד מחאה בקול רפה מדי פעם הוא נותן לאמא לעשות כרצונה).

מצד שני, אי אפשר לומר שאיימי לא מבינה שהיא "קצת" הגזימה. היא מתייחסת לעצמה לא מעט בציניות שאופיינית לאנשים שמודעים לעצמם (והרשו לי להעיד שמודעות אינה מונעת בהכרח מחזרה על שגיאות..): "לא הפריע לי לשנות את החלומות שהיו לי בשביל קוקו- רציתי רק שתהיה מאושרת. בסופו של דבר הבנתי שקוקו אינה אלא בעל חיים, עם פוטנציאל פחות לאין שיעור מזה של סופיה ולולו. אמנם נכון שיש כליבם ביחידות חבלה או גילוי סמים, אבל זה בסדר גמור בשביל רוב הכלבים להיות נטולי מקצוע או אפילו חסרי כישורים מיוחדים" (עמ' 109).

אבל למה לדון רק בדברים הרעים?
הדבר שהכי הכי משך את לבי בספר, הסיבה שבגללה המשכתי לקרוא את הספר הייתה ההערכה הגבוהה והחיבה המיידית כמעט שרכשתי ללולו, בתה הצעירה של אמי.
לולו, לטענת אמה, היא תמצית כל הרע בנוער המערבי הנוכחי- היא מרדנית, עקשנית, לא פועלת לפי רצון ההורים, והגרוע מכל (ומזה תתחלחל כל אם פולניה) מוכנה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
אבל לולו בעיניי היא גם תמצית הפלא האנושי- ילדה קטנה, שחיה במשפחה מאוד מאוד שמרנית, שלומדת מגיל אפס שעליה להתנהג בצורה מסויימת, שלא מקבלת גיבוי בבית להתנהגות אחרת ובכל זאת- מוכנה לעמוד על שלה ולא פחות מזה, מוכנה לשלם את המחיר.
אחד הדברים שתמיד אמרו לי כשעצבנתי מבוגר אחראי היה "הלוואי שהילדים שלך יצאו כמוך". נכון לרגע זה, חוששתני, הגמד אכן דומה לי, אבל לולו בהחלט דומה לאמה (ומכאן קרב הנמרות)- עקשנית, עומדת על שלה ולא נותנת לעובדות ו/או לעולם לבלבל אותה:
"הרוח הורידה את הטמפרטורה לעשים מעלות מתחת לאפס, והפנים שלי כאבו מהשניות המעטות של החשיפה לאוויר המקפיא. אבל הייתי נחושה בדעתי לגדל ילדה סינית צייתנית-במערב, צייתנות מתקשרת לכלבים ולחלוקה מעמדית, אבל בתרבות הסינית הצייתנות נחשבת לאחת המעלות הטובות הנעלות ביותר- גם אם זה יהרוג אותי. "את לא יכולה להישאר בבית אם את לא מקשיבה לאמא, " אמרתי בקפידה. "אז מה, את מוכנה להיות ילדה טובה? או שאת רוצה לצאת החוצה?"
לולו יצאה החוצה. היא הביטה בי בהתרסה.
אימה מעורפל החלה לחלחל לגופי. לולו לבשוה רק סוודר, חצאית קפלים דקה וגרביונים. היא חדלה לבכות והיתה שקטה להחריד.
"טוב, בסדר – החלטת להתנהג יפה," אמרתי במהירות. "את יכולה להיכנס עכשיו"
לולו טילטלה את ראשה."  (עמ' 23)
רק כדי שתבינו, לולו הייתה אז בת שלוש.

לסיכום,
 ברבורים (כי הספר ממש עצבן אותי, ואלמלא לולו שהעלתה יותר מפעם אחת חיוך על פני, הייתי נוטשת אותו מזמן)

לדף הספר בהוצאה.

הימנון הקרב של אמא נמרה/ איימי צ'ואה
Battle hymn of the tiger mother/ Amy Chua
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מודן, 2011
221 עמ'

(לא) לאמהות בלבד

יום חמישי, 19 במאי, 2011

כמו כל אמא טריה הצטיידתי גם אני בשלל הספרים שאומרים לך בדיוק, אבל בדיוק, מה אמור להתרחש בכל דקה, ובכל שניה בחיי התינוק החדש.
כמו כל אמא טריה, גם אני הבנתי, תוך שעתיים בערך, שבין הספרים לבין המציאות יש אי אלו פערים, ואז התחלתי לשאול את עצמי מי באמת תוכל לספר לי את האמת…
"המידע שלמעשה הייתי באמת זקוקה לו, לא היה זמין: למשל, כיצד לשמור על חוש ההומור כשאת מתגוררת בבית לא ממוזג בחודש יולי ותאריך הלידה המשוער חלף שבועיים קודם לכן; איך מרגישים בזמן התכווצויות שנגרמות על ידי פיטוצין- כאילו מישהו מרסק לך את השיניים בפטיש; האם כדאי להביא כרית אוויר מהבית להגנה עצמית בשעה שהמיטה שלך מוסעת במהירות עצומה לכיוון חדר הניתוח, שבו עומדים לבצע בי ניתוח קיסרי בהול" (עמ' 22).

הספר "אמהות חושבות" בנוי בדיוק על הנישה הזו- "כל מה שרצית לדעת, ביקשת לדעת, התחננת לדעת,ואף אחת לא טרחה לספר לך..". מונולוגים של נשים. אמהות בהווה, אמהות בעבר, נשים שהחליטו שהן לא רוצות להיות אמהות, ובקיצור- כל הקשת הנשית.

כי למרות שמזהירים אותך מהפעם הראשונה שבה האוצר שלך, משוש ליבך, ישתין עלייך (פיזית) בקשת, אף אחד לא מבין את תחושת הלחץ בשניה שבה את מבינה שזה הולך לקרות, ולא ממש מצליחה למנוע את זה: "באותו רגע יש לי בעיה אחת- מה לעשות עם התינוק הערום עד שבעלי ישוב מהמשימה שאליה נשלח? באותו רגע ניקי מפסיק ליילל, מביט בי בתשומת לב ופניו מאדימות. "אוי, לא!" אני אומרת. אני מרימה אותו בתנועה נואשת וחושבת "מגבת!". אני שועטת לכיוון ארון המגבות, אך הוא ריק משום שדחיתי את מטלת הכביסה. אני מניחה את ניקי על הרצפה, דוהרת אל חדר השינה ונוברת בטירוף בסל הכביסה. אני שולפת בתחושת ניצחון מגבת ישנה וחוזרת אל ניקי. הוא מביט בי קורן מאושר. מסתבר שאיחרתי" (עמ' 124).

הספר מדבר על לא מעט חוויות שנשים חוות, בין אם טובות ובין אם רעות- החל מהאושר שמציף אותך כשמניחים עלייך בפעם הראשונה את התינוק שלך, וכלה בדכאון שמציף כל תא בגוף שלך, כשאת מבינה שחייך לעולם לא ישובו להיות כמו שהיו.

אז למה לקרוא את הספר הזה?
בגלל משפט אחד, שעשה לי את היום ואת השבוע כולו, והגדיר בצורה הטובה ביותר את מצבי הנוכחי: "ללדת ילד פירושו להחליט שלבך יתהלך לצמיתות מחוץ לגופך" (עמ' 233).

לסיכום,
(ולא, זה בהחלט לא לנשים בלבד- גם הנסיך התגלגל מצחוק בסיטואציות אלו ואחרות)

אמהות חושבות- נשים כותבות את האמת על אמהות/ עורכות: קמיל פרי וקייט מוזס
Mothers who think/ Edited by Camille Peri and Kate Moses
מאנגלית: יעל זיסקינד- קלר
הוצאת מודן, 2006
243 עמ'

לדבר מהבטן, או: גם זו דרך לבשר לאומה :)

יום שלישי, 9 בנובמבר, 2010

"הדבר הקטן הזה בבטן הולך ומשתלט לי על החיים. זה התחיל מהאוכל, והלך והתרחב לתחומי חיים נוספים. כמו בסרט ה"הנוסע השמיני"- מתיישב יצור בתוך הגוף, ומתחיל לנהל אותו" (עמ' 30)

איש לא מכין אותך לרגע הזה, שבו את מגלה שאת בהריון. לא משנה כמה זמן חלמת על זה, כמה זמן עבדת והתאמצת כדי להגיע לשלב הזה, לא משנה אם ההריון היה מתוכנן או לא, שום דבר לא מכין אותך לרגע בו את מגלה שזה חיובי… את בהריון.

השלב הבא בו המודעות וההבנה לא בהכרח חופפים הוא שלב הלידה (ולא, עוד לא הגעתי לשלב הזה- אני עוד משתדלת להדחיק אותו:roll: ): מה, התינוק קטן הזה הוא שלי?? מה, אני אמא????

אף אחד לא מכין אותנו באמת להיות אמהות. לא משנה כמה קורסים לקחנו, לא משנה כמה ספרים קראנו, לא משנה מה עשינו, יש דברים שצריך לחוות כדי להבין.

ספרה של נועה ברקת, "מבטן ומלידה", נועד להשלים במקצת את החסר, ולשתף בחחיות הלידה ותחילת ההריון.
הספר דן בסוגים שונים של הריון ולידה, כולל לידות בבית, לידות והריונות שהסתיימו במוות, הריונות מרובי עוברים ועוד.

הספר מיושן במקצת (יצא בשנת 2002) אבל למרות שאנחנו (שהרי הנסיך הוא חלק מזה) "רק" באמצע הדרך, הספר בהחלט 'הכניס' אותי לעניינים.
מצד שני, זה לא ספר שנשאר איתי לנצח. חיפשתי הרבה יותר חיבור רגשי, הרבה יותר עצות אבל נראה לי שהכיוון העיקרי בספר היה יותר לשאלת ה"איך ללדת" מאשר לשאלת ה"איך עוברים את זה".

לסיכום,
 לבעלות עניין בלבד.

לדף הספר באתר ההצאה.
לאתר של
נועה ברקת

מבטן ומלידה- נשים מדברות על הריון ולידה/ נועה ברקת
הוצאת מודן, 2002
195 עמ'

בקצרה

שבת, 12 ביוני, 2010

1. האמת הפשוטה והלא כל כך נחמדה 👿

הוצאת מודן הוציאו לא מזמן ספר חדש של דיוויד באלדאצי, העונה לשם "האמת הפשוטה".  הכל טוב ויפה, אבל לא פורסם בשום מקום אני לא נתקלתי בשום מקום באיזשהו ציון קטנטן המצביע על כך שמדובר בהוצאה מחודשת של ספר שיצא כבר בארץ בשנת 2001.
פייר, התאכזבתי. מה חשבתם, שלא נשים לב?

2. בהמשך לפוסט על הEvrit

ביום רביעי האחרון הייתי ביום עיון שנערך במכללת דוד ילין. אחת הדוברות בכנס הייתה גב' סימה שמעוני, ספרנית בספריה האזורית מטה אשר (היא גם בעלת בלוג קיוון הרוח), שדיברה ארוכות אודות הקינדל.
כמו שכבר ציינתי אני לא ממש נגד הקידמה, ואין לי ספק שבסופו של דבר קינדל (או מכשיר ישראלי כלשהו) יגיעו אלי- אני חייבת להודות שהרצאתה של גב' שמעוני בהחלט עוררה אצלי תאבון גדול לקינדל.
לאותה גב' יש חזון מאוד מאוד קיצוני לטעמי- היא טוענת כי בעתיד הקרוב למדי (גם אם לא מחר בבוקר), הוצאות הספרים תפסקנה להוציא ספרים מודפסים, כי מרבית האנשים יעברו לקורא אלקטרוני. אני טענתי מנגד כי נכון להיום, כל הקוראים האלקטרונים מאלצים למעשה את הקונים להיות במעין "גטו"- קינדל עובד רק עם ספרים שרוכשים באמאזון (וזו בעיה יחסית קטנה, כי באמאזון יש משלל ההוצאות), אבל אני מתקשה לראות איך בEvrit נוכל לקרוא ספרים מהוצאת "זמורה ביתן" ו"מודן".
בכל מקרה, מבחינתי החזון שלה היה אפוקליפטי למדי. ומאוד עצוב. 😥

גן הקיץ- רצוי לוותר

שבת, 12 ביוני, 2010

אם יצטרכו לתאר אותי, אחד הדברים שיגידו עלי זה שאני רומנטיקנית ללא גבולות, ושלנצח אלך שבי אחרי קלישאות וסיפורים קטשיים.

זו הייתה הסיבה שהתאהבתי כל כך בטרילוגיית הספרים  של פאולינה סיימונס.
גם אני הייתי צועדת כמו טטיאנה, כך אני רוצה לקוות, ומחפשת את אהובי הנסיך (או אלכסנדר, במקרה של טטיאנה). גם אני הייתי רוצה לשחרר אותו מהשבי במבצע הרואי.
גם הנסיך שלי, כך אני מאמינה, היה צועד בשבילי בלנינגראד הנצורה כדי להביא לי אוכל. גם הוא היה עושה הכל כדי להשאיר אותי בחיים.

אז איך הגעתי למצב שבו אני אומרת לעצמי שחבל שטטיאנה לא השאירה את אלכסנדר במחנה השבויים?
איך הגעתי למצב שבו אני אומרת לעצמי שחבל, שהאהבה הזו היא לא מה שהייתה פעם?
איך הגעתי למצב שבו אמרתי לעצמי "נו באמת", והבנתי שיש גבול לקיטשיות?

כי הפעם, אולי בגלל שהזמנים השתנו, אולי כי אלכסנדר עכשיו לא במלחמה באמת, אבל נשאר בה נפשית זמן ארוך, הדברים לא כל כך מוצלחים.
אני לא מדברת על תקופת ההסתגלות של אלכסנדר, ואני לא מדברת על הזכרונות והסיוטים, אני מדברת על ההתנהגות.

אלכסנדר הופך להיות גבר פרימיטיבי ששונא שאשתו עובדת, שלא מוכן שהילדים יתנגדו לדעתו, וכל פעם שטטיאנה מנסה לדבר איתו, הוא משתיק אותה ב(עוד)סקס פרוע.
אולי אני נאיבית, אולי הבעיה היא שאני מהדור הלא נכון, אבל איכשהו קסמו של אלכסנדר הלך והועם במהלך הספר השלישי.

זו לא כל הבעיה שלי עם הספר. יש לי בעיה חמורה עם העלילה עצמה- מילא תאורי המין שהולכים ומתרבים (תמיד אפשר ללמוד משהו חדש 😉 ) אבל- – –  עכשיו ספויילר, כך שמי שלא מעוניין אנא עברו פסקה.

זהירות! ספויילר!!

מתי יודעים שיש בעיה בעלילה? כשממחזרים צרות.
מילא שטטיאנה מצליחה לאתר איכשהו את אלכסנדר במחנה שבויים ולהציל אותו. מילא. נקרא לזה כוחה של האהבה.
אבל שאנתוני, בנם של טטיאנה ואלכסנדר, יפול בשבי בויטנאם ואלכסנדר יצליח להציל אותו? זה כבר היה יותר מדי בשבילי….

נגמר הספויילר!!

לסיכום,
(רק כי אני זוכרת חסד נעורים, ורק כי גם הסוף ממחיש שהייתה שם אהבה גדולה).
לרומנטיקנים בלבד. וגם זה בערבון מוגבל. אני הייתי מפסיקה לקרוא אחרי "אלכסנדר וטטיאנה".

גן הקיץ/ פאולינה סיימונס
The Summer Garden/ Paulina Simons

מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2010

888 ע"מ

קרוב מדי הביתה

יום שני, 22 במרץ, 2010

בפרבר שקט ורגוע, בעיר שקטה, נרצחת לילה אחד משפחה שלמה. אבא. אמא. ילד.
משפחה שקטה. אין שום דבר שיכול לעורר איזושהי מחשבה שאי פעם דבר כזה יקרה. השכנים לא שמעו שום דבר.
נשמע מוכר?
רק שהפעם לא מדובר במשפחת אושרנקו, אלא במשפחת לנגלי.

משפחת לנגלי חיה חיים שלווים בעיר שלווה העונה לשם האופטימי (והאירוני גם יחד) פרוֹמיס פולז.
אבל גיבורי הספר אינם משפחת לנגלי, שהרי הם נרצחים די בהתחלה, אלא בדומה לחיים עצמם, עדי הראיה והאנשים שנשארו מאחור.

דרק קאטר, בן ה-17, היה חברו הטוב ביותר של אדם לנגלי, הקורבן הצעיר ביותר בטבח.
דקר הוא גם החשוב המיידי והעיקרי ברצח, וכך צריכים הוריו להתמודד בתחילה "רק" עם הפחד מהפשע הנורא שהתבצע לא רחוק מהם, ולאחר מכן גם עם האשמה שדבקה בדרק.

חיכיתי לספר הזה לא מעט, במיוחד לאחר שקראתי את ספרו הקודם של ברקלי, "בלי לומר שלום".
לצערי, בסופו של הספר נזכרתי למה התעצבנתי על ספרו הקודם- הסוף מתפספס.

ברקלי נוהג ליצור הררי קונספירציות, דבר שאותי לפחות מעייף למדי, וקצת מוריד מערך העלילה, כך שגם צדק שיכולתי להזדהות איתו, הופך להיות טרחני במקצת, וחבל.
מצד שני, היו לא מעט קטעים שהתחברתי אליהם, דוגמת "שקענו בהתעלסות אילמת שנולדה לא מתוך תשוקת בשרים כלשהי, אלא בשל הצורך להרגיע את עצמנו ולומר שאנחנו עדיין חיים, שיש לנו זה את זה, ושאנחנו יכולים לתקשר בצורה האינטימית ביותר ומודעים לכך שבכל רגע נתון, בלי כל אזהרה, הכל יכול להסתיים" (עמ' 64).
והכי חשוב- לזכור שזה קורה גם בארץ, וההתמודדות עם השכול ועם הרשע שנמצא מעבר לפינה, היא משהו שלצערי אנחנו מכירים.

לסיכום, ספר מתח חביב. לא מעבר.
(כי לא רציתי אופרת סבון, אלא ספר מתח)

קרוב מדי הביתה/לינווד ברקלי
To close to home/Linwood Barclay
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת מודן, 2009
368 ע"מ

הולדת רוצח

יום שני, 7 בדצמבר, 2009

 

"בימים שאנו מדברים בהם עמד בערים סרחון שאנו, גברים ונשים מודרניים, איננו יכולים לשער אותו בדמיוננו. ברחובות עמד סירחון הצואה, בחצרות עמד סירחון השתן, בחדרי המדרגות סירחון העוף המרקיב וחריוני העכברושים, במטבחים סירחון הכרוב המקולקל ושומן הכבש; מבחדרים הלא מאווררים עמד סירחון האבק המעופש, בחדרי השינה סרחון הסדינים המשומנים, הנוצות הלחות וניחוחם החריף- מתקתק של סירי הלילה" (עמ` 7).
איך נולד רוצח?
ז`ן בטיסט גרנוי נולד לאם שלא רצתה בו. היא כל כך לא רצתה בו עד שהשאירה אותו במקום בו ילדה אותו, בינות דוכני דגים מסריחים. נקמתו בה הייתה שצרח כל כך עד שהיא נתפסה על ידי האנשים הזועמים, וראשה נכרת באחת מככרות העיר.
כך הועבר גרנוי לטיפולה של מינקת, שמהר מאוד הודיעה שאין היא רוצה לטפל בו.
כך נזרק לו הילד מאמו, למינקת, לכנסיה ולבסוף לבית יתומים שם לא זכה לאהבה (אבל גם לא ליותר מדי התעללות).
חטאו הגדול של גרנוי, עד לאותו רגע, היה העובדה שלא היה לו ריח. שום ריח. לא ריח תינוקות, לא ריח זיעה, לא ריח צואה.
אולי כדי לפצות על כך, חוש הריח שלו היה מפותח ביותר. מגיל צעיר יכול היה להפריד כל ריח לחלקיקים, ואת הריחות היה אוצר בנפשו, עד שבמקום רגשות היו לו רק ריחות, והוא רצה עוד ועוד מהם.
אז מה הופך אדם לרוצח?
האם העובדה שאיש לא רצה בו? או שעוד בהיותו נער צעיר נמכר כשוליה לפושט עורות?
האם יש איזושהי סיבה הגיונית לשאלה למה אדם הופך להיות רוצח?
גרנוי, במוחו הקודם, הולך ומתרחק מהאנושות. בתחילה הוא עדיין חלק ממנה, חלק מזערי החי בשוליים, עובד כשוליה במקומות ביזאריים ונוראים.
הוא רואה פתח תקווה ועובר לעבוד אצל אחד הבשמים הידועים והותיקים בפריז, ומתחיל לרקוח בשמים נפלאים.
אז הוא גם מבין לעומקה את מקור הבעיה שלו: לא רק שהוא חסר ריח, ולכן אנשים אינם בוטחים בו ומתרחקים ממנו, אלא שהוא גם רגיש מאוד לריחות, ולכן בסופו של דבר האנושות עצמה, הציביליזציה, מכבידה עליו.
בסופו של פרק חיים זה הוא מתרחק לחלוטין מהאנושות, מתבודד בלבו של הר נידח במשך שבע שנים ויוצא ממנו הרבה פחות אנושי והרבה יותר ממוקד מטרה.
אפשר בהחלט לומר שכל מה שגרנוי רוצה זו אהבה.
האדם שאינו יודע להרגיש, דוגמת גרנוי, פונה לדבר היחיד שהוא מבין בו: ריח. גרנוי מחליט ליצור בושם שיעורר באנשים אהבה כלפיו.
כך הופך גרנוי ל"אדם שהיה מן הדמויות המחוננות והמתועבות שחיו בימים ההם, שלא ידעו שום מחסור בדמויות מחוננות ומתועבות" (עמ` 7).
מה הופך אדם לרוצח? מה גורם לאדם לחזור ולרצוח שוב ושוב ושוב?
אולי זו התחושה הזו, "החדווה. כאילו נולד בפעם השנייה, לא, לא שנייה אלא ראשונה, שכן עד כה לא התקיים אלא קיום של חיה, ומודעותו העצמית הייתה מעורפלת במידה שאין למעלה ממנה. אבל היום הנה הוא ניחש ויודע סוף סוף מי הוא באמת: גאון, לא פחות מזה" (עמ` 41).
אני תוהה האם יש מתכון להצמחת רוצח, או שמא בסופו של דבר מדובר בבחירה חופשית של האדם.
גרנוי אינו אנושי לחלוטין. אין לו רגשות והוא פועל בצורה מכנית כמעט ולכן לא ממש ניתן להזדהות איתו, או לשנוא אותו לחלופין.
בסופו של דבר, המממ, בואו נאמר שגרנוי מקבל את מה שרצה. אוהבים אותו. מאוד מאוד אוהבים אותו.
פטריק זיסקינד, מחבר הספר, נולד בשנת 1949 בגרמניה. זהו ספרו המפורסם ביותר, אחריו כתב עוד מספר ספרים וביניהם "ספורו של מר זומר" (תורגם לעברית ב1992) ו"על אהבה ומוות" (תורגם לעברית ב2009). הוא נרתע מפרסום ותקשורת, אינו מופיע בציבור ומסרב לקבל פרסים. גם לבכורת הסרט "הבושם" לא הופיע.
לספר הגעתי בזכות הספר "כמו רומן", שם מתואר כיצד הקריא מחבר הספר, דניאל פנק, את "הבושם" לתלמידיו. זה לא הספר האכזרי ביותר בעולם, אבל מן הסתם לא ממש מתאים לגיל ההתבגרות. Ann of Green Gables הגדירה את הספר כ"בושם, המתפוגג כעבור מספר שעות". עתליה וגל אהבו אותו, דיאנה חשבה שהדמיות מתוארות באירוניה, ואורי התלהב.
כמו שאפשר להבין, זה לא ספר שנשארים אדישים אליו.
והסרט? את הסרט עוד לא ראיתי, אבל הטריילר מסקרן ביותר.
מומלץ לבעלי אף עמיד, ולב חזק.
הבושם-ספורו של רוצח/פטריק זיסקינד
Das Parfum/Patrick Suskind
מגרמנית: ניצה בן ארי
הוצאת מודן, 1988
222 עמ'