ארכיון פוסטים עם התג "חינוך"

הסוד הגדול

יום שלישי, 27 במאי, 2014

כריכה

"יהלי רץ למיטה והתכסה עד מעל לראש
בחוזקה עצם עיניים וניסה לא לחשוש
הוא קיוה שבבוקר, כאשר יקום
הכל ישוב למקומו כאילו לא- כלום"

כל אחד מאיתנו מפשל לפעמים, ובתכל'ס, כולנו היינו מעדיפים להתחבא מדי  פעם עד יעבור זעם.
יהלי הוא הילד הקטן במשפחה שאי אפשר להגדיר אותה כפחות ממושלמת. אמא נגנית מפורסמת, אבא טייס, אח גדול שחולם להיות מדריך בצופים. תחביב משפחתי משותף שיש להם הוא צפיה בכוכבים באמצעות טלסקופ.

לילה אחד התעורר יהלי משנתו והלך להציץ בכוכבים. משהו הפחיד אותו והוא נבהל  וכתוצאה מכך נשבר הטלסקופ. יהלי לא סיפר לאיש וחזר למיטה.
למחרת בבוקר, כשכל המשפחה שאלה מה קרה, יהלי שתק.
וכל מי שהסתיר בחייו סוד, בין אם קטן ובין אם גדול, יודע עד כמה הסוד מכביד ומבודד…

הסוד
אני משתדלת להעביר לעולל את המסר שהוא יכול לספר לנו הכל. שמותר. אני כן מבינה את החשש לספר, וכך גם אמו של יהלי, שברגישות מצליחה להרגיע את חששותיו, כך שהוא מרגיש מספיק בטוח לספר את האמת.

כשסיפרתי לעולל (בן 3) את הספר, הוא הביע אמפטיה ליהלי, אבל ציין שהוא היה מספר לאמא (נקווה שהוא אכן מתכוון לזה).
העולל הבין את הספר וצחק במקומות המתאימים, ואני אהבתי את המסר.

את הספר כתבה ואיירה אינה דוידוביץ', שזהו ספרה הראשון.
האיורים עצמם מקסימים, ראו לדוגמה את יהלי מתעורר באי- רצון משינה, שהזכיר לי איורים של פעם…
יהלי קם

לסיכום,

הסוד של יהלי/אינה דוידוביץ
איורים: אינה דוידוביץ
הוצאת אוריון, 2014
עמ' לא ממסופרים

קרב נמרות

יום שני, 23 במאי, 2011

 

"הימנון הקרב של אמא נמרה"… מה עוד אפשר להגיד על הספר הזה שלא נאמר?
נתחיל עם זה שכשקוראים את הספר הזה ב4:30 בבוקר, יש בו קסם מיוחד:-P…לא מעט נכתב על האישה ועל התופעה.
לא מעט דיונים, ביקורות, ושלל נאצות וברכות כאחד, שדיברו על המשמעת ההולכת ונעלמת של הנוער והילדים בימינו, שדנו בשאלה "חוסך שבטו שונא בנו" וכו' וכו'.
אבל לפני שאדון בשאלה עצמה- מה דעתי על החינוך הסיני כדרך חיים, אני חייבת לציין שאחד הדברים שהרשימו אותי יותר מכל בספר הזה היה המטען הרגשי העצום של בת מהגרים.

אבל עכשיו ברצינות.
אני חושבת, וסלחו לי על הניתוח הפסיכולוגי, שהדבר העיקרי בעיני איימי צ'ואה, אפילו יותר מהחינוך הכה מדובר של בנותיה, הוא השמירה על שורשי המשפחה.
בזמן האחרון, בסיטואציות שונות לחלוטין השתתפתי בדיונים על בני מהגרים.
יש נטיה שכזו, לבני הדור הראשון, הדור שהיגר- להטמיע כמה שיותר את התרבות החדשה- במדינה בה הם בחרו לגור. דווקא בני הדור השני, אלו שנולדו בארץ החדשה, אלו שאמורים להיות, לכאורה, קשורים בכל נימי נפשם לתרבות המערבית, הם אלו שעושים את מירב המאמצים לחזור לשורשים התרבותיים הישנים. גם כאן הסיפור לא שונה בהכרח, אמי גם לא מכחישה שאחת התכונות המשמעותיות אצלה, אם לא ה-תכונה, היא העובדה שהיא סינית. או כדבריה, "כבת בכורה למהגרים סינים, אין לי זמן לאתר ולהמציא כללים משלי. יש לי חובה להביא כבוד לשם המשפחה וגאווה להורים המזדקנים. אני אוהבת מטרות ברורות, ודרכים ברורות למדוד הצלחה" (עמ' 35). והרי לכם התורה כולה- הצורך בהגדרה עצמית המבוססת על העבר, על שייכות גיאוגרפית ואתנית, חסרת ייחוד אישי ואינדיבידואלי.

אי אפשר שלא להתייחס לגישה החינוכית הנושבת בספר. אני עוד אמא צעירה, מה זה צעירה, תינוקת של ממש. יש לי רק גמד אחד קטן, שבינתיים מצליח לא רע לצלוח את קשיי ההסתגלות של זוג הורים אוהב ונרגש, ושל העקשנות הרבה שלו. אני מאמינה גדולה בגבולות, ובעת ובעונה אחת מאמינה בצורך לייחודיות ולאינדיבידואליות של כל ילד וילד. חמותי שתחיה אוהבת להגיד לי "כשיהיו לך ילדים/כשהילד יהיה גדול/כשתהיי סבתא אז תדעי…".
אני חושבת ששאלת החינוך היא שאלה עקרונית אידיאולגית, וכן, אין ספק שהדיעה משתנה במעט כשיש לך באמת ילד (שוב, בעיקר בארבע וחצי בבוקר, כשאת בטוחה שעוד שניה השכנים מזעיקים את המועצה לשלום הילד כשהילד מחליט שעכשיו, דווקא עכשיו, הוא עושה חרם על ציצי שמאל). אבל לטעמי האישי, ואני יודעת שגם כאן אני לא הכי מקורית בעולם, מדובר כאן בכמעט התעללות נפשית. יש כאן דריסה של כל רצון אישי של הילדות, ובלבד שתתאמנה לציפיות ההורים (האמא בעיקר, האבא די אימפוטנט, ומלבד מחאה בקול רפה מדי פעם הוא נותן לאמא לעשות כרצונה).

מצד שני, אי אפשר לומר שאיימי לא מבינה שהיא "קצת" הגזימה. היא מתייחסת לעצמה לא מעט בציניות שאופיינית לאנשים שמודעים לעצמם (והרשו לי להעיד שמודעות אינה מונעת בהכרח מחזרה על שגיאות..): "לא הפריע לי לשנות את החלומות שהיו לי בשביל קוקו- רציתי רק שתהיה מאושרת. בסופו של דבר הבנתי שקוקו אינה אלא בעל חיים, עם פוטנציאל פחות לאין שיעור מזה של סופיה ולולו. אמנם נכון שיש כליבם ביחידות חבלה או גילוי סמים, אבל זה בסדר גמור בשביל רוב הכלבים להיות נטולי מקצוע או אפילו חסרי כישורים מיוחדים" (עמ' 109).

אבל למה לדון רק בדברים הרעים?
הדבר שהכי הכי משך את לבי בספר, הסיבה שבגללה המשכתי לקרוא את הספר הייתה ההערכה הגבוהה והחיבה המיידית כמעט שרכשתי ללולו, בתה הצעירה של אמי.
לולו, לטענת אמה, היא תמצית כל הרע בנוער המערבי הנוכחי- היא מרדנית, עקשנית, לא פועלת לפי רצון ההורים, והגרוע מכל (ומזה תתחלחל כל אם פולניה) מוכנה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
אבל לולו בעיניי היא גם תמצית הפלא האנושי- ילדה קטנה, שחיה במשפחה מאוד מאוד שמרנית, שלומדת מגיל אפס שעליה להתנהג בצורה מסויימת, שלא מקבלת גיבוי בבית להתנהגות אחרת ובכל זאת- מוכנה לעמוד על שלה ולא פחות מזה, מוכנה לשלם את המחיר.
אחד הדברים שתמיד אמרו לי כשעצבנתי מבוגר אחראי היה "הלוואי שהילדים שלך יצאו כמוך". נכון לרגע זה, חוששתני, הגמד אכן דומה לי, אבל לולו בהחלט דומה לאמה (ומכאן קרב הנמרות)- עקשנית, עומדת על שלה ולא נותנת לעובדות ו/או לעולם לבלבל אותה:
"הרוח הורידה את הטמפרטורה לעשים מעלות מתחת לאפס, והפנים שלי כאבו מהשניות המעטות של החשיפה לאוויר המקפיא. אבל הייתי נחושה בדעתי לגדל ילדה סינית צייתנית-במערב, צייתנות מתקשרת לכלבים ולחלוקה מעמדית, אבל בתרבות הסינית הצייתנות נחשבת לאחת המעלות הטובות הנעלות ביותר- גם אם זה יהרוג אותי. "את לא יכולה להישאר בבית אם את לא מקשיבה לאמא, " אמרתי בקפידה. "אז מה, את מוכנה להיות ילדה טובה? או שאת רוצה לצאת החוצה?"
לולו יצאה החוצה. היא הביטה בי בהתרסה.
אימה מעורפל החלה לחלחל לגופי. לולו לבשוה רק סוודר, חצאית קפלים דקה וגרביונים. היא חדלה לבכות והיתה שקטה להחריד.
"טוב, בסדר – החלטת להתנהג יפה," אמרתי במהירות. "את יכולה להיכנס עכשיו"
לולו טילטלה את ראשה."  (עמ' 23)
רק כדי שתבינו, לולו הייתה אז בת שלוש.

לסיכום,
 ברבורים (כי הספר ממש עצבן אותי, ואלמלא לולו שהעלתה יותר מפעם אחת חיוך על פני, הייתי נוטשת אותו מזמן)

לדף הספר בהוצאה.

הימנון הקרב של אמא נמרה/ איימי צ'ואה
Battle hymn of the tiger mother/ Amy Chua
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מודן, 2011
221 עמ'

זה לא הם אשמים, זה החינוך- אי המלצה

יום רביעי, 10 בפברואר, 2010

יש אנשים המאמינים שאין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם.
יש אנשים המאמינים, שיש ילדים שנולדים רעים, כי יש דבר כזה רוע (ע"ע קווין).

ברמת העקרון, אני נוטה לקבל את האמירה שאין דבר כזה ילדים רעים. אני מאמינה שילדים נולדים חפים מכל רוע, והם מאמצים תכונות שונות ומשונות מהחברה בה הם משתמשים.
ממקום זה הגעתי לספר "בראשית היה חינוך".

בבסיס הספר עומדת הטענה לפיה "הטלת מומים גופניים, ניצול הילד ורדיפתו בתקופות קודמות התחלפו ככל הנראה בעת החדשה בהדרגה באכזריות נפשית, שמלבד זאת עברה מיסטיפיקציה בזכות המילה השוחרת טוב: חינוך" (עמ' 22). או במילים פשוטות יותר: זה לא הם אשמים, אלא החינוך שהם קיבלו.

אליס מילר משתמשת במונח "פדגוגיה שחורה", חינוך המבוסס על השלטת פחד ויראה. היא מתבססת במחקרה על ספרים שיצאו בנושאי חינוך, בעיקר במאה ה17 וה18, המטיפים לחינוך אלים, הטוענים כי "אי ציות [להורים-הערה שלי] כמוהו כהכרזת מלחמה על מעמדכם. בנכם חפץ לגזול מכם את השלטון, ואתם מוסמכים לגרש אלימות באלימות כדי לחזק את תדמיתכם, שבלעדיה שום חינוך לא יפעל עליו" (עמ' 34).

לטענתה, הורים עלולים לפגוע בצורה קשה בילדיהם, גם אם לא קוראים לזה התעללות. היא מדברת על חינוך קפדני ומדוקדק, שאינו מתיר לילד לחוש דבר, לא כל שכן תחושות שליליות דוגמת כעס, פחד או שנאה, כלפי הוריו.
בסופו של דבר רגשות שליליים אלו, ובאופן כללי חינוך שכזה, הוא הוא הגורם למצבי קיצון אלימים שונים בחברה. כדוגמה היא מנתחת שלושה מקרים: ספורה של כריסטיאנה פ., היטלר ודמות אלמונית לקהל הישראלי, ירגן ברטש, רוצח ילדים סדרתי.

מילר עוסקת בספרה בחינוך שניתן בגרמניה, ומתברר שכל השמועות על החינוך היקה הקפדן והקריר היו נכונות. היא יוצאת חוצץ כנגד העובדה שמבוגרים אינם מוכנים לשמוע את סבלם של הילדים, אבל גם כאן היא 'פוטרת' זאת באמירה שזו הדרך בה הם התחנכו, והם אינם מכירים דרך אחרת.

מעניינת העובדה, שכמו במחקרים פסיכולוגים רבים אחרים, גם כאן מוכיחה מילר כי יש הבדל מגדרי באגרסיביות הנוצרת בעקבות התעללות בילדות: נשים (ע"ע כריסטיאנה פ.) נוטות להפנים האלימות ולפגוע יותר בעצמן (זנות, סמים וכו'). גברים נוטים להחצין את האלימות יותר (ולהפוך לתוקפנים, רוצחים וכו').

ככלל, הספר מעניין. מצאתי עצמי לא פעם ולא פעמיים מהנהנת בראשי בהסכמה, אבל בה בעת נעתי בחוסר נוחות בכסא.
אני מניחה שמדובר כאן ב'מלכוד 22', אין אפשרות לצור פרופיל פסיכולוגי לאדם בלי לחוש מעט אמפתיה, אבל קשה לי עם העמדה לפיה החינוך אשם, ותו לא.

יש לא מעט אנשים שחוו ילדות קשה, התעללות והזנחה. לא כולם הפכו להיות אלימים. לא כולם הפכו להיות רוצחים סדרתיים ו/או נרקומנים ו/או זונות. בשלב כלשהו, לכל אדם יש בחירה. וכאן מוטלת האחריות גם (ולא רק) עליו.

אליס מילר, פסיכואנליטיקאית, ספורת וציירת, נולדה בשנת 1923 בפולין והיגרה לשוויץ. ספרה המפורסם ביותר הוא "הדרמה של הילד המחונן".

לסיכום, יש ספרים מוצלחים יותר לטעמי. לחובבי מילר.

(כי הוא עצבן אותי, כי אני לא מקבלת תירוצים)

בראשית היה חינוך/אליס מילר
מגרמנית: אדם טננבאום
הוצאת דביר, 2010
335 ע"מ