ארכיון פוסטים עם התג "סובלנות"

ג'יהאד ושנאת יהודים

יום שבת, 21 בינואר, 2012

 "כמו מתוך הזיה, הוא צייר באוזנינו את מגדלי ניו יורק עולים בלהבות ומתמוטטים [..] הוא תיאר כיצד גורדי השחקים הופכים ללפידי ענק בוערים ונופלים אנה ואנה, וכיצד משתקפים פניה של העיר המתפרקת בשמיים המתקדרים מעליה" (עמ' 15).
ציטוט זה פותח את ספרו של מתיאס קונצל, המנסה לרדת לפשר השנאה הערבית לישראל. זה אינו ציטוט מפי עדי ראיה/ שמיעה של בן לאדן, אלא ציטוט של אלברט שפר, שר החימוש של היטלר. זוהי גם נקודת המוצא של קונצל, המנסה למצוא הקבלות בין האנטישמיות הקלאסית והתיאוריות הנאציות לבין הטרור הערבי.

"כולנו" יודעים לומר מהן הסיבות לטרור, הלא כן?
יש שיגידו עוני, יש שיגידו תחושת הקיפוח, אנטישמיות, מלחמת דת, התשובה הרי נעוצה בשאלה מיהו העונה. קונצל מציג הקשרים חדשים- ישנים לג'יהאד וטוען כי האנטישמיות היא לא מעין 'נספח זניח' של האסלאם הקיצוני, אלא שורש האידיאולוגיה שלו: "הדרך שבה יהודים נרצחים מצביעה על הסיבה שבשלה הם נרצחים. יעדי המתקפות אינם מדינאים בכירים או אנשי צבא, אלא קהל האזרחים- בלא אבחנה בין דתיים לחילוניים, בין צעירים לזקנים, בין תומכי הימין למתנגדיו. ככל שיותר אנשים נהרגים, נפצעים ונעשים לנכים, כך נחשב הפיגוע למוצלח יותר. ככל ששבבי המתכת והמסמרים שבצידה חדים יותר, ערכה עולה. כל מי שרוצח בשיטה זו מתרגם את השקפת העולם האסלאמיסטית- פאשיסטית לפעולה. האנטישמיות של השקפת העולם הזאת, המציירת את היהודים כרוע מוחלט, מייצרת בהכרח את הרצון להכרית את הרוע הזה בתבל רבתי" (עמ' 107)

ניגשתי לספר בהיסוס מה. גרמני שכותב על שנאת יהודים נשמע, איך לומר, לא מסקרן במיוחד….
הספר סוקר סקירה הסטורית של האחים המוסלמים, וזה עניין אותי (את הספר קראתי על רקע המהומות במצרים), ובניגוד לכותרת המשנה- יש לציין שמרביתו כלל אינו עוסק באירועי 11/9, ודומה שאירועים אלו הוכנסו לספר רק כי אי אפשר היה להתעלם מהם (הספר במקור, בגרמנית, פורסם ב-2002). הספר תורגם לעברית ממהדורה מורחבת באנגלית של הספר, שפורסמה בשנת 2007.

אני לא יודעת עד כמה שוכנעתי שהגי'האד האסלאמי שווה ערך לנאציזם, או יונק ממנו. המחבר נשען על תאוריות קצת קונספירטיביות לטעמי, בין השאר על העובדה שמוחמד עטא (שהתרסק במגדל הצפוני), מרוואן אל שייח'י (שהתרסק במגדל הדרומי) וזיאד ג'רח (שהתרסק בפנסילבניה, בטיסה 93) התגוררו בשנים שקדמו לאסון התאומים בגרמניה.
אין ספק שיש בספק כמה וכמה דברים שינעמו לאוזן הישראלית. קונצל יוצא כנגד הסובלנות האירופית (ולא רק האירופית)- "רבים מבקשים לחסוך מעצמם את המפגש המכאיב עם המציאות" (עמ' 21), הוא אומר, ותוהה מדוע איש לא מטיל ספק בפעולות הטרור "השאלה מדוע בשום מקום אחר בעולם אין אנשים סבורים שהמוצא ממצב נואש הוא להתפוצץ באוטובוסים או במסעדות- אפילו אינה עולה על דעתו. הוא מדחיק מתודעתו כל עובדה או שאלה שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפתו לרוגע פנימי" (שם), ומתריע מפני הסתננות אנשי הג'יהאד לתנועות לגיטימיות הנאבקות בקפיטליזם.

מן הסתם מכותרת הספר עצמה ניתן להבין שהספר מוטה לצד אחד, ולי כמובן אין בעיה עם זה, אבל בין אם התאוריה נכונה ובין אם לא, זה ספר שמעניין לקרוא, ולו כדי לדעת מיהם הגורמים החזקים (היום) במצרים ובסביבה.

ד"ר מתיאס קונצל הוא איש מדע המדינה המתגורר בהמבורג. הוא עמית מחקר ב"מרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון" באוניברסיטה העברית וחבר בהנהגת ארגון "אקדמאים למען שלום במזרח התיכון".

לסיכום,
(כי זה מעניין, אבל בכל זאת- כמה מוטה אתה יכול להיות לפני שזה יצרום?)

ג'יהאד ושנאת יהודים- על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר/ מתיאס קונצל
Jew and Jihad- Hatred, Islamism, Nazism,  and the roots of 9/11/ Mattias Kuntzel
מאנגלית: צור ארליך
הוצאת טובי, 2008
162 עמ' (כולל מפתוח)

כמה רחוק את מוכנה ללכת

יום ראשון, 9 באוקטובר, 2011

 כשרק התחלנו את טיפולי הפוריות, לא ידענו לאן נגיע.
לא ידענו כמה זמן יקחו הטיפולים, לא ידענו אם הם יצליחו, לא די בטוח שבכלל לא ידענו למה אנחנו נכנסים.

גם גיבורת הספר הזה לא ידעה לאן היא נכנסת, אבל בצורה אחרת לגמרי. כי בניגוד אלינו, היא ידעה מה היא לא רוצה. היא לא רצתה להרגיש כמו חיית מעבדה. היא לא רצתה להזריק לעצמה כל הזמן חומרים מחומרים שונים. היא לא רצתה לעבור את כל התהליך הזה, שכל מי שאי פעם עברה טיפולים מכירה אותו- כל יום יומיים מעקב זקיקים, וכדורים, וזריקות, ופעם בחודש ציפיה, ואז (בדרך כלל) אכזבה.
היא כן רצתה ילד, ובהחלטה מעוררת מחלוקת, לפחות במשפחתה שלה, היא החליטה לאמץ, או יותר נכון להירשם לאימוץ, ולהמשיך (לפרקים) בתהליכים הטיפוליים.

הידעתם שזמן האימוץ הממוצע בארץ הוא שבע שנים? הדרך "לעקוף" את התור היא לאמץ בחו"ל, או לחלופין לאמץ "ילד חריג". חריג פירושו ילד שסובל ממחלה/מצוקה (ע"ע ילדים שנולדו עם מחלות כרוניות ו/או תסמונת גמילה) או לחלופין ילדים אתיופים/ערבים. במקרה הזה אפשר לקבל ילד תוך שנה- שנתיים.

לגיבורת הספר אין שם. כולם קוראים לה "חמודה".
מי שלא מבין, "חמודה" זה השם הכי מעצבן בעולם. יקראו לך "חמודה" כשיסבירו (או לא) את הפרוצדורה הרפואית שאת אמורה לעבור, כששכן חטטן ישאל מתי כבר תהיי בהריון, כשאחותך תחשוב שאת רוצה לאמץ רק כי את מפונקת ולא עוברת את כל הטיפולים הדרושים (אינטרפציה שלי), ובעיקר- יגידו לך "חמודה, תרגעי". כי אם לא תרגעי, לא תיכנסי להריון.
כי בישראל, גם בשנת 2011, אישה מעל גיל מסויים (בעיקר אם היא יהודיה ונשואה) היא עדיין הרחם של כולנו.

אהבתי מאוד את הספר. לא תמיד הבנתי את הגיבורה. אחרי הכל, אנחנו (כמעט) בנות אותו הגיל, עברנו חלק מהתהליך שהיא עברה, והיו פרטים שלא הבנתי (טכנית בעיקר), אבל בהחלט יכולתי להזדהות עם הקושי מול צוותים רפואיים שלא מבינים שאת לא רק תיק, אלא קודם כל בן אדם. צחקתי קשות (ובעיקר מתוך הכרות אינטימית) בדיאלוגים הסזיפיים עם בן הזוג, שאתרע מזלו והוא אדם מקסים שאינו מתרגש בקלות. הכי הצחיק אותי הנסיון של "חמודה" לגרום לבן זוגה אסף לבכות באמצעות השמעת השיר (הבהחלט מעורר בכי) "בלדה לחובש". מאחר וגם לי יש בן זוג שכזה, ששמר על פאסון ובעיקר על האופטימיות וההגיון במהלך הטיפולים אני יכולה בהחלט להזדהות עם התסכול המתמשך (במיוחד כשהורמונים מעורבים).
וכש"חמודה" החליטה להפסיק עם הטיפולים וללכת על תהליך אימוץ, התחלתי לחשוב.

למזלי הרב לשמחתי הרבה, הטיפולים שלנו הצליחו תוך זמן קצר (יחסית), והעולל נכנס לחיינו בסערה, אבל אופציית האימוץ התקבלה, גם אצלי אני מודה, כויתור מהיר מדי (המחברת ציינה שזוהי התגובה האופיינית אצל מטופלות פוריות).
מצד שני, הבעיה שלנו הייתה פשוטה לטיפול, ולכן קטונתי מלשפוט. עניין אותי התהליך שעברה המספרת. כעסתי, ואני מודה שאני עדיין המומה, מכעס בני משפחתה על ההחלטה. מהדיעה הקדומה. מהכמעט שנאה שהפגינו כלפיה, כאילו באבחת החלטה אחת היא הורסת את חייהם.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי מוכנה לעשות טיפולים לפני שהייתי שוקלת אופציות אחרות. אני לא יודעת אם היה בי את האומץ לחשוב בכלל על לקחת ילד "חריג", ולא משנה האם מדובר בחריגות של צבע או של מחלה.
אני מקווה שלא אצטרך לעמוד מול הדילמה הזו.

אז מאירה ברנע- גולדברג, כמה רחוק את מוכנה ללכת? כנראה שהרבה. הרבה מאוד.

לסיכום,
(כי הנושא קרוב ללבי, כי הספר ריגש, הצחיק וגרם לי לדמוע, כי לכל אישה שמתמודדת עם הדברים הללו מגיע את כל הברבורים שבעולם)

כמה רחוק את מוכנה ללכת/מאירה ברנע- גולדברג
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
382 עמ'.

איפה הכובע של מר נחליאלי

יום שני, 1 באוגוסט, 2011

בבוקר אחד (לא) שגרתי, עמד לו דרור (ובשמו המלא צפור דרור) וראה ציפור מוזרה ברחוב. לא אחד כדרור יחמיץ הזדמנות, ולכן הוא מיהר לברר ולבדוק מהיכן מגיעה הציפור, ומהי בכלל. כך מתחיל המפגש בין מר דרור למר נחליאלי, שנדד לו ימים ארוכים עד שהגיע לארצנו החמה. הבעיה העיקרית של מר נחליאלי היא שהכובע שלו הלך לאיבוד.
דרור, כיאה לצפור מנומסת ובעלת רצון טוב, מציע למר נחליאלי עזרה. הם מחפשים את הכובע תוך כדי טיול, וכך עורך דרור הכרה למר נחליאלי עם האיזור החדש- בין אם מדובר במזרקה בעלת המים הצבעוניים או במסעדה הגדולה. בסופו של דבר הם גם מוצאים את הכובע, והכל בא על מקומו בשלום.

וידוי אישי- אני אוהבת מאוד (מאוד מאוד!) ציפורי דרור. למעשה, אם מישהו ישאל אותי איזו חיה אני, סביר להניח שזו החיה שאומר. או פרפר. אבל זה כבר לא קשור לנושא.
הספר עניין אותי כי הוא מדבר על ציפורים, ובהחלט אפשר להבין מתוך הספר את ההבדל בין צפור ששוכנת באופן קבוע בארץ, דוגמת הדרור, ומכירה את הסביבה, לבין ציפורים נודדות, דוגמת הנחליאלי.
אהבתי מאוד גם את האיורים המקסימים, וגם העולל אהב להסתכל עליהם.

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, הספר לא "קנה" אותי.
אולי זה בגלל המלל הרב בכל עמוד, אולי זה בגלל שהספר לא מחורז. נכון שישנם ספרים רבים שאינם מחורזים, אבל בשלב זה של חיי העולל, אני בהחלט מעדיפה ספרים מחורזים, ואז גם אם יש מלל רב- זה לא נשמע כך.
ואולי כי זה ספר חמוד, ולא יותר מזה. ובשפע הספרים הקיימים היום בשוק, לא מספיק שלספר יהיה גם ערך דידקטי, הוא צריך ערך מוסף יותר.

נעמה ארז (לוין) פרסמה בעבר סיפורי ילדים בכתבי עת וספרי שירה.
שלי ארז, המאיירת, היא בתה.

הספר מיועד לקטנטנים, בני שנתיים- שלוש.
לטעמי, בשל המלל הרב, אולי כדאי להתחיל בגיל שלוש.

לסיכום,
 

איפה הכובע של מר נחליאלי?/נעמה ארז
איורים: שלי ארז
הוצאת רימונים, 2011
23 עמ'