ארכיון פוסטים עם התג "מצרים"

ג'יהאד ושנאת יהודים

שבת, 21 בינואר, 2012

 "כמו מתוך הזיה, הוא צייר באוזנינו את מגדלי ניו יורק עולים בלהבות ומתמוטטים [..] הוא תיאר כיצד גורדי השחקים הופכים ללפידי ענק בוערים ונופלים אנה ואנה, וכיצד משתקפים פניה של העיר המתפרקת בשמיים המתקדרים מעליה" (עמ' 15).
ציטוט זה פותח את ספרו של מתיאס קונצל, המנסה לרדת לפשר השנאה הערבית לישראל. זה אינו ציטוט מפי עדי ראיה/ שמיעה של בן לאדן, אלא ציטוט של אלברט שפר, שר החימוש של היטלר. זוהי גם נקודת המוצא של קונצל, המנסה למצוא הקבלות בין האנטישמיות הקלאסית והתיאוריות הנאציות לבין הטרור הערבי.

"כולנו" יודעים לומר מהן הסיבות לטרור, הלא כן?
יש שיגידו עוני, יש שיגידו תחושת הקיפוח, אנטישמיות, מלחמת דת, התשובה הרי נעוצה בשאלה מיהו העונה. קונצל מציג הקשרים חדשים- ישנים לג'יהאד וטוען כי האנטישמיות היא לא מעין 'נספח זניח' של האסלאם הקיצוני, אלא שורש האידיאולוגיה שלו: "הדרך שבה יהודים נרצחים מצביעה על הסיבה שבשלה הם נרצחים. יעדי המתקפות אינם מדינאים בכירים או אנשי צבא, אלא קהל האזרחים- בלא אבחנה בין דתיים לחילוניים, בין צעירים לזקנים, בין תומכי הימין למתנגדיו. ככל שיותר אנשים נהרגים, נפצעים ונעשים לנכים, כך נחשב הפיגוע למוצלח יותר. ככל ששבבי המתכת והמסמרים שבצידה חדים יותר, ערכה עולה. כל מי שרוצח בשיטה זו מתרגם את השקפת העולם האסלאמיסטית- פאשיסטית לפעולה. האנטישמיות של השקפת העולם הזאת, המציירת את היהודים כרוע מוחלט, מייצרת בהכרח את הרצון להכרית את הרוע הזה בתבל רבתי" (עמ' 107)

ניגשתי לספר בהיסוס מה. גרמני שכותב על שנאת יהודים נשמע, איך לומר, לא מסקרן במיוחד….
הספר סוקר סקירה הסטורית של האחים המוסלמים, וזה עניין אותי (את הספר קראתי על רקע המהומות במצרים), ובניגוד לכותרת המשנה- יש לציין שמרביתו כלל אינו עוסק באירועי 11/9, ודומה שאירועים אלו הוכנסו לספר רק כי אי אפשר היה להתעלם מהם (הספר במקור, בגרמנית, פורסם ב-2002). הספר תורגם לעברית ממהדורה מורחבת באנגלית של הספר, שפורסמה בשנת 2007.

אני לא יודעת עד כמה שוכנעתי שהגי'האד האסלאמי שווה ערך לנאציזם, או יונק ממנו. המחבר נשען על תאוריות קצת קונספירטיביות לטעמי, בין השאר על העובדה שמוחמד עטא (שהתרסק במגדל הצפוני), מרוואן אל שייח'י (שהתרסק במגדל הדרומי) וזיאד ג'רח (שהתרסק בפנסילבניה, בטיסה 93) התגוררו בשנים שקדמו לאסון התאומים בגרמניה.
אין ספק שיש בספק כמה וכמה דברים שינעמו לאוזן הישראלית. קונצל יוצא כנגד הסובלנות האירופית (ולא רק האירופית)- "רבים מבקשים לחסוך מעצמם את המפגש המכאיב עם המציאות" (עמ' 21), הוא אומר, ותוהה מדוע איש לא מטיל ספק בפעולות הטרור "השאלה מדוע בשום מקום אחר בעולם אין אנשים סבורים שהמוצא ממצב נואש הוא להתפוצץ באוטובוסים או במסעדות- אפילו אינה עולה על דעתו. הוא מדחיק מתודעתו כל עובדה או שאלה שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפתו לרוגע פנימי" (שם), ומתריע מפני הסתננות אנשי הג'יהאד לתנועות לגיטימיות הנאבקות בקפיטליזם.

מן הסתם מכותרת הספר עצמה ניתן להבין שהספר מוטה לצד אחד, ולי כמובן אין בעיה עם זה, אבל בין אם התאוריה נכונה ובין אם לא, זה ספר שמעניין לקרוא, ולו כדי לדעת מיהם הגורמים החזקים (היום) במצרים ובסביבה.

ד"ר מתיאס קונצל הוא איש מדע המדינה המתגורר בהמבורג. הוא עמית מחקר ב"מרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון" באוניברסיטה העברית וחבר בהנהגת ארגון "אקדמאים למען שלום במזרח התיכון".

לסיכום,
(כי זה מעניין, אבל בכל זאת- כמה מוטה אתה יכול להיות לפני שזה יצרום?)

ג'יהאד ושנאת יהודים- על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר/ מתיאס קונצל
Jew and Jihad- Hatred, Islamism, Nazism,  and the roots of 9/11/ Mattias Kuntzel
מאנגלית: צור ארליך
הוצאת טובי, 2008
162 עמ' (כולל מפתוח)

כה אמר השבוי

יום שני, 17 באוקטובר, 2011

הוא היה בן עשרים, עשרים וקצת כשנשבה. טייס צעיר יחסית בארץ זרה. הוא קיווה להישאר בחיים. הוא קיווה להשתחרר מהר.
בספר קטן, 159 עמודים סך הכל, מספר לויטוב חיים שלמים. חיים שהתחילו בחמישה ביולי 1970, כשמטוסו של לויטוב נפגע, והוא (יחד עם עמוס זמיר) צנחו על אדמת מצרים.

ההתחלה הייתה כמו שכולנו קראנו עליה בספרים. מכות. השפלות. הפחדות.
"הייתי בן עשרים וחצי. כושר ההתאוששות הגופנית, היכולת המופלאה של הנעורים, עזרו לי לשרוד ולעבור בשלמות יחסית את התקופה הקשה." (עמ' 25)

כמו שכתבתי בעבר, אחרי שקראתי את הספר "חוץ מציפורים", בו פגשתי לראשונה בעמוס לויטוב, דומה כי החוויה הקשה ביותר בשבי היא הבדידות, העובדה שאדם אחד כלוא בתא קטן ונתון לחסדי אויבים אכזרים.
"כאשר מבודדים אותנו לתקופה של לא הרבה שנים, נניח שנתיים- שלוש, ניתן להשפיע באופן מהותי על תפיסת החושים ועל המושגים- מה יפה ומה לא, מה רגיל ומה חריג. בהדרגה אנו מאבדים את המידות, הקולות, הריחות של הדברים שאיננו נחשפים אליהם, וכך ניתן להשפיע בשיטתיות על טעמנו ועל תמונת עולמנו" (עמ' 75).

מעניין לקרוא את ספרו של לויטוב, ובעיקר להשוותו לספר "חוץ מציפורים" המתאר את אותה החוויה, אבל דומה שהזכרון הקולקטיבי שונה לעיתים מהזיכרון האישי.

לויטוב מדבר על הבדידות שחש גם בזמן שהיה כבר בתא יחד עם כל שאר השבויים, בדידות שנבעה בין השאר בשל גילו הצעיר. למרבית השבויים הייתה משפחה: אישה, ילדים, חברה. משהו שיכלו להתלות בו, שיכלו לחלום עליו, אבל לויטוב היה לבד. הייתה לו חברה, ממנה מיהר להיפרד באחד המכתבים הראשונים שאפשרו לו לשלוח לארץ, ובדידותו זועקת.
מצד שני, נראה שאין גבול לכושר ההסתגלות האנושי, וגם בשבי דומה שאפשר לחיות. לויטוב הצליח ללמוד הנדסה בזמן שהיה בשבי, דברים שמעולם לא הצליח ללמוד (או ללמוד כראוי) קודם לכן. אחרים למדו אנגלית, תרגמו את "ההוביט" או עיצבו רהיטים לחדר. הנקודה היא שאחרי ההלם הראשוני, אחרי שנגמרות החקירות, בסופו של דבר צריך לשרוד יום, ועוד יום, ועוד אחד. והדרך לשרוד, כך נראה, נעוצה בדברים הקטנים שאהבת לעשות, נעוצה בזכרונות שאתה עוד זוכר, ובעיקר ביכולת להתעלות מעל הכאן והעכשיו.

לויטוב רואיין פעמים רבות בחמש וחצי השנים האחרונות בהקשר של גלעד שליט. אולי הדבר נובע מכך שחלק מפרנסתו היא מהרצאות שהוא מעביר. אני מניחה שאחת הסיבות הוא הגיל הצעיר בו הוא נשבה (נפל בשבי כשהיה בן עשרים וחצי, שוחרר בגיל עשרים וארבע), שדומה לגילו של גלעד שליט (שנשבה בהיותו בן 19 ועתיד להשתחרר מחר, בגיל עשרים וארבע+). בלא מעט מהראיונות שנתן (ראיון אחד לדוגמה) הוא מדבר על היתרון של גילו הצעיר של שליט, ומקווה שהוא יחזיק מעמד.
"בשנותי בשבי חלמתי אין- ספור פעמים איך ייראה יום השחרור והימים שלאחריו. ככל שהתארך הזמן בשבי נדמה היה שזהו זה, החיים ממשיכים ואנחנו קורבן של מציאות מזרח- תיכונית רוויה מלחמות וקפריזות. כל יום שחולף מרחיק אותנו מהבית, ואני אסיר עולם עד להודעה חדשה" (עמ' 157)

ספרו של לויטוב יצא לאור בשנת 2007, וחיפשתי אותו מאז שקראתי את "חוץ מציפורים". במפתיע גיליתי שהספר יצא במהדורה חדשה בהשתתפות הוצאת מודן.
קרה המקרה, ואת הספר החלפתי בספריה ביום שפורסם על החתימה על עסקת שליט.

אני מקווה ששליט יהיה השבוי האחרון. אני מקווה שבעוד עשר- עשרים- שלושים שנה, כששליט יכתוב את זכרונותיו, השורה התחתונה שלו תהא שונה מאמירתו של לויטוב:
"באותם ימים שלאחר החזרה מן השבי, ושנים ארוכות אחר- כך, חשבתי שאילו רק לא הייתי צריך להצהיר שאני במצוקה קשה, אלא הדבר היה מובן מאליו, והיו מגלים הבנה כלפי מי שחווה טראומה קשה וזקוק נואשות לעזרה ולהדברה- לא רק של בני המשפחה, אלא בעיקר של בעלי מקצוע שמלווים אותו, תומכים בו ועוקבים אחר מצבו- היה לי קל יותר" (עמ' 159)

אני מקווה שלמדנו. אני מקווה שנדע לחבק את גלעד, אבל לא פחות מזה, שנדע לתת לו את המרחב שהוא זקוק לו, ואת העזרה שהוא זקוק לה.

לאתר של עמוס לויטוב

**יצא לראשונה בהוצאת משרד הבטחון בשנת 2007.**

לסיכום,
(כי ככה זה, יש ספרים שאי אפשר לדרג אחרת)

שקר השתיקה/ עמוס לויטוב
הוצאת מודן, 2011
159 עמ'

חוץ מציפורים

יום שלישי, 17 במאי, 2011

"הבדידות הקשה ביותר היתה בצינוק. שם סבלתי גם מאי- הוודאות הקשה כל כך. זה היה מצב, שבו שכבתי בלכלוך, וכשהייתי שומע צעדים בחוץ, לא ידעתי אם באים לתת לי חתיכת פיתה או להוציא אותי להורג" (עמ' 88).

הם היו עשרה. רובם היו אנשי חיל האוויר. היה גם מעט חי"רניקים, מעט צנחנים, ושני שק"מיסטים.
לא היה ביניהם שום דבר במשותף, מלבד העובדה שכולם היו שבויים, שכולם היו (בסופו של דבר) בתא אחד בכלא עבאסיה במצרים, ושכולם, כדי לשרוד בקשיי השבי, שנמשכו לא יום ולא יומיים, נאחזו בידיעה שבארץ יודעים שהם בחיים וידאגו לשחרר אותם.
עשרת השבויים הללו הם אותם השבויים שתירגמו את "ההוביט" במהלך השבי, פעולה שבוצעה, בין השאר, כדי שחלק מהחיילים, שלא ידעו אנגלית, יוכלו להינות מהספר.

מטבע הדברים, שבי הוא לא דבר פשוט, בלשון ההמעטה. "בהתחלת השבי שרוי השבוי בטראומה הנגרמת על ידי הנפילה בשבי והמפגש הפתאומי עם האויב, ואחר כך נוספות לכך החקירות האכזריות, אולם כאשר אתה שרוי בשבי זמן ארוך, התנאים שלך משתפרים, ומניחים אותך לנפשך, סביר להניח שנרפאים מהטראומה. מאידך גיסא,יתכן שבמקומה נוצרות טראומות אחרות, שמקורן בקשיים אחרים. הן עשויות לנבוע, למשל, מהזמן המתארך של חיים בתנאי שבי. ההתמודדות עם מצב זה מצריכה כוחות נפשיים גדולים בהרבה מהמאמץ הנפשי והפיסי, הנדרש בחקירות או בהתמודדות עם הטראומה של הנפילה" (עמ' 208).

דובר לא מעט על נפש האדם, על יכולתו של האדם להתמודד עם קשיים שמעולם לא חשב שיוכל לעמוד בהם. מתברר שגם לשבי מתרגלים. המכות והעינויים עוברים עם הזמן, ונראה שאצל חלק מהמרואיינים בספר החוויה הקשה לא הייתה בהכרח העינויים אלא הבדידות (כל שבוי היו כלואים כחצי שנה בבידוד מלא, ורק לאחר מכן הועברו לחדר משותף אחד).

בני האדם הם יצורים חברתיים, ולכן אפשר היה למצוא גם התייחסות אישית יותר בין השבוי לבין החוקר, דוגמת הציטוט הבא:"הוא היה אדם מבוגר, יחסית (בגילנו היום ,אבל אז נראה בעיני זקן מופלג), ופעם הרגיש לא טוב והוציא מהר כדורים מהכיס. למחרת הוא בא אלי לחדר בפיג'מה ואמר: "אתה רואה, גם אני פציינט פה". זה מראה שהמאמץ בחקירה אינו חד- כיווני, וגם לך יש יתרונות: אתה יכול להתיש את החוקר שלך…" (עמ' 71).

בשלב מסויים, באופן שמהדהד למציאות של ימינו בצורה מטרידה למדי, היה להם ברור שהם יצליחו לחזור לארץ רק אחרי מלחמה רצינית. והם צדקו. הם חזרו לארץ לאחר מלחמת יום כיפורים, ב-16 בנובמבר.

את הספר קראתי בסביבות יום הזיכרון. הוא עורר בי לא מעט מחשבות. הם שרדו, והגיעו לארץ, ומרביתם אף הצליחו להשתקם, אבל המחיר היה גבוה. המחשבה שמאז שנאמרה האמירה "האמת היא, שלמדינה לא היה ניסיון עם שבויים, ששהו בכלא ארבע שנים. במשרד הביטחון לא ידעו למה אנחנו זכאים ואיך לפצות אותנו" (עמ' 259), לא השתנה יותר מדי, מצמררת אותי.

עם שובם, התברר שלא הכל נשאר כשהיה. הם היו צריכים להתמודד עם פציעות קשות, עם פרידות לא קלות, עם צללים שהמשיכו לרדוף אותם.
חלקם המשיכו בשירות צבאי, חלקם מצאו מזור דווקא בחיים האזרחיים, חלקם פעילים ב"ערים בלילה", עמותת השבויים.

הספר נכתב לאחר סדרת ראיונות ממושכת שעשתה הסופרת, עמיה ליבליך, פסיכולוגית במקצועה, בין השנים 1987-1988 עם כל אחד מעשרת השבויים ועם נשותיהם בתקופת השבי. היא השתמשה גם ביומן השיחות של השבויים, בדו"חות הצלב האדום ובמכתבים שקיבלה מהשבויים ומנשותיהם.

הספר נכתב בשנת 1989, כשאיש לא העלה בדעתו ששוב יהיה שבוי ישראלי אצל האוייב במשך שנים ארוכות. איש לא העלה על דעתו שיש משהו יותר גרוע מלהיות שבוי ארבע שנים בכלא במצרים. הוא מתאר את חוויות השבויים, אבל לא פחות מכך, את חוויות הנשים שאיתן, את החוויה של אלה שנשארו מאחור, בארץ, והיו צריכות להמשיך ולהתמודד, להמשיך ולחיות.

ואלה שמות:
רמי הרפז
עמוס זמיר
עמוס לויטוב
מנחם עיני
יצחק פור
דן אבידן
מוטי בבלר
דוד לוי
מוטי כהן
אבינועם קלדס

הרצאה של רמי הרפז לגבי תרגום "ההוביט".
ראיון מנקודת מבט של אשת שבוי.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (פשוט ככה)

חוץ מציפורים/ עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1989
340 עמ'