ארכיון פוסטים עם התג "צרפת"

הדברים שאני רוצה

יום חמישי, 21 בנובמבר, 2013

הדברים שאני רוצה

"אני לא יודעת איך, אבל ידעתי.
בלי להסתכל במספרים, כבר ידעתי שזאת אני.
אחד לשבעים ושישה מיליון, וזה קרה לי." (עמ' 46)

מהרגע הראשון אהבתי אותה, את ז'וסלין. היא לא הגיבורה האולטימטיבית, אלא סתם אחת.
אשה בת 47, שחיה לה בעיר קטנה. היא מטפלת באביה, שזכרונו נפגע בעקבות שבץ קשה. נשואה לז'וסלן, אמא לשני ילדים גדולים. מנהלת חנות סידקית ובלוג בשעות הפנאי.
איך אפשר לא לאהוב אישה שמגדירה עצמה בצורה כזו: "אני מאוד אוהבת מילים. אני אוהבת משפטים ארוכים, נשימות שמתארכות עד אינסוף. אני אוהבת שהמילים מסתירות לפעמים את מה שהן אומרות, או אומרות אותו באופן אחר" (עמ' 25-26)

לכולנו יש את החלום הזה, שיום אחד נזכה בטוטו/פיס/הגרלה/ירושה. שיום יבוא והכסף שמגיע לנו, כי אנחנו באמת צריכים אותו, יגיע ויעזור לנו למממש את כל החלומות שלנו. אבל את כ-ו-ל-ם.
כמובן שהכסף לא ישנה אותנו, כי אנחנו אנשים פשוטים, לא רודפי בצע.

יום אחד ז'וסלין זוכה. לא סתם זוכה, אלא בפרס ענק. ליתר דיוק, 18, 547,301 אירו ו-28 סנט.
לכו תדעו מה לעשות בכסף הזה.

"תמיד אנחנו משקרים לעצמנו.
ברור לי, למשל, שאינני יפה. אין לי עיניים כחולות שגברים רואים בהן את השתקפות עצמם, ושבהן הם רוצים לטבוע כדי שיצללו להצילם. אין לי גזרה של דוגמנית. אני מעבות הבשר, מהמרופדות אפילו, מהסוג שתופס מושב וחצי. יש לי גוף שגבר ממוצע לא יכול להקיף ממש בזרועותיו. אין לי את החן שלא אלה שלוחשים להן משפטים ארוכים, מלווים בהתנשמויות במסווה של הברות מוטעמות. לא. אני כזאת שמזמנת משפטים קצרים דווקא, התבטאות גסה, את התשוקה בלי העור, בלי השומן הנוח.
את כל זה אני יודעת" (עמ' 9)

וזו'סלין ידעה גם שהכסף הזה יביא איתו צרות. לא סתם היא לא עשתה איתו כלום. היא ידעה.
"החבאתי את הצ'ק מתחת לסוליה פנימית של נעל ישנה. לפעמים בלילות הייתי מחכה שז'ו יתחיל לנחור כדי לרדת מהמיטה, לגשת בשקט לארון, לטמון את ידי בנעל ולהוציא את האוצר עשוי נייר. הייתי מסתגרת בחדר האמבטיה, ושם, בזמן שישבתי על האסלה, הייתי פורשת את הצ'ק ומביטה בו. המספרים עשו לי סחרחורת." (עמ' 70).

כדרך החיים, לא על כל דבר אנחנו שולטים, ובזמן שז'וסלין התלבטה מה לעשות, ההכרעה בנושא נגזלת ממנה בגסות "הייתי רוצה לשלוט בחיים שלי- אני חושבת שזאת המתנה הכי טובה שאפשר לקבל" (עמ' 37).

בנימה קטנונית- בספר עצמו הגיבורה היא ז'וסלן, אבל בכריכה האחורית היא קרויה ג'וסלין. סתם שגיאה קטנה ומעצבנת.

מחיטוט שעשיתי ברשת נראה שהספר עתיד להיות מעובד לסרט, אבל לא הצלחתי להבין יותר מזה…

לסיכום, ספר לא גדול שטומן בחובו תובנות לא מעטות על החיים, על הבחירות שאנו עושים, ועל איך אפשר לצמוח מהן. מומלץ בחום

הדברים שאני רוצה/ גרגואר דלקור
La Liste de mes envies/ Greroire Delacourt
מצרפתית: חגי שור
הוצאת כנרת, זמורה ביתן 2013
157
עמ'

קולו של רוצח

יום רביעי, 29 בפברואר, 2012

"בבוקר שבת, ה-9 בינואר 1993, בעוד ז'אן קלוד רומן הורג את אשתו ואת ילדיו, נכחתי אני עם בני משפחתי באסיפה פדגוגית בבית ספרו של גבריאל, בננו הבכור. בן חמש היה, בן גילו של אנטואן רומן. לאחר מכן יצאנו לאכול ארוחת צהריים אצל הורי ואילו רומן- אצל הוריו שלו, שאותם הרג בתום הארוחה" (עמ' 5)

כך מתחיל ספרו של קארר, המבוסס על ספור שהיה.
מעשה באחד, ז'אן קלוד שמו. כמו רבים אחרים, גם לו היו חלומות ותקוות. כמו רבים אחרים, גם אצלו לא הכל הסתדר בהתאם לרצונו, אבל בניגוד לרבים אחרים, ז'אן קלוד מעולם לא נתן למציאות, או לעובדות, לעמוד בדרכו.

מה עושה אדם שבמשך שנים ארוכות טווה לו חיים פלאיים ומלאי תוכן, כשהוא מבין שהכל עומד להתגלות? האם יבחר בדרך הוידוי הקתולי, דהיינו ברגע שאתה מתוודה אתה חוזר בתשובה, או יבחר להתחפר יותר ויותר בדמות הקורבן?

את הסוף של ז'אן קלוד אנחנו יודעים. הוא הרג את כל קרוביו, לדבריו בנסיון אצילי לחסוך מהם את הצער שבגילוי האמת. לאורך הספר כולו מנסה קארר, בין השאר דרך מקורבים לז'אן קלוד לנסות ולהבין למה.

אם תשאלו אותי, איני חושבת שכל רוצח הוא בבחינת חיה רעה שיש להשמידה. אני חושבת שכל רוצח, באשר הוא, צריך להיות כלוא מאחורי סורג ובריח כל ימי חייו (וממש לא בגרסה המרוככת הנהוגה בישראל). אבל כן מעניין אותי להבין. להבין למה אחד רוצח והשני לא. אני לא בהכרח בטוחה שיש איזושהי תשובה לוגית לעניין, ובכל זאת…

אישיותו של ז'אן קלוד מאוד הזכירה לי את אלחנן טננבאום. טננבאום אמנם לא רצח, אבל הייתה לו הכריזמה, אליבא הפרסומים עליו, לשכנע אנשים לתת לו כרצונו, ולאורך חייו האמת והשקר היו מלופפים זו בזה (שוב, לפי הפרסומים).
אולי בגלל הקישור האסוציאטיבי הזה, ואולי בגלל שבסופו של דבר ז'אן קלוד הוא בסך הכל אדם חלש אופי, אגוצנטרי, שיושב בכלא ובוכה על מות ילדיו, סיימתי את הספר בתחושת כעס וסלידה גדולה.

אני מניחה שבסופו של דבר קארר רצה להראות שרוצח הוא "סתם" אדם, ולא בהכרח חיה. אם זו המטרה- הרי שהוא הצליח.

הספר נכתב, כאמור, על מקרה אמיתי. כאן אתם יכולים לראות כתבה (ותמונה) של ז'אן קלוד, שהתכתב עם קארר במהלך המעצר והמשפט. בשנת 2002 יצא סרט על פי הספר.

לסיכום,

הצד האחר/עמנואל קארר
L'Adversaire/ Emmanuel Carrere

מצרפתית: מיכה פרנקל
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002
110 עמ'

עלובי החיים

יום ראשון, 20 בנובמבר, 2011

"כל עוד ינציחו החוקים והנהגים פינות גיהנום בתוככי החברה…. כל עוד יהיו בעולמנו עוני ובערות, לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו"
ציטוט זה מובא בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר, שיצאה בשנת 1862. מאחר וגם 150 שנה מאוחר יותר תופעות אלו עדיין קיימות, הרי שהספר עודנו כאן, נוגע לא פחות, ועם התרגום החדש והנפלא של אביטל ענבר, אפילו נוגע יותר מתמיד.

ז'אן ולז'אן, גיבור הספר, הוא אסיר לשעבר שנכלא לאחר שגנב לחם, שלאחר מאבק לא פשוט בין הכעס שלו על החברה, שזרקה אותו לכלא והפקירה אותו, לבין הטובשקיים גם בו, בוחר בטוב. הוא הופך להיות אדם עשיר, נדיב ומיטיב שאינו מצליח להמלט מהעבר. העלילה מחולקת ל-5 חלקים, כאשר כל חלק מתמקד בדמות אחרת הקשורה לחייו של ז'אן ולז'אן, שנמצא בכל אחד מהחלקים.

בין הדמויות הידועות בספר:

– פנטין, אם חד הורית שהדרדה לזנות וז'אן ולז'א אימץ ודאג לה בימיה האחרונים, ולאחר מכן אף איתר את בתה ודאג לה כבת.

– קוזט, ילדה שהושארה בהיותה בת 3 אצל משפחה זרה, שם הייתה קורבן להתעללות ולהתעמרות עד שז'אן ולז'ן חילץ אותה ואימץ לו כבת.

– ז'אבר, השוטר הפנאטי המייצג את ראיית העולם הצרה- דהיינו שחור או לבן. אצל ולז'אן תמיד יהיה האסיר, העבריין, לא משנה מה יקרה.

ובכן, קשה לכתוב על ספר כזה. בכל זאת, מדובר כאן בקלאסיקה. ובכל זאת אנסה.

כשראיתי את המהדורה החדשה היה לי ברור שאקרא אותה. לא התאכזבתי, ולמען האמת אפילו הופתעתי (מתברר שהיו קווי עלילה שלא זכרתי!).
בניגוד למה שאפשר לחשוב, דמויות הנשים אינן בהכרח חסרות אופי ונרפות (ע"ע דמותה של אפונין, נערה שמאוהבת במריוס, העתיד להיות בעלה של קוזט, ומגינה עליו בחייו), למרות שדמותה של קוזט, איך לומר בעדינות, מעצבנת וכפויית טובה: "השכחה של ז'ן ולז'ן היתה אצלה שטחית בלבד; במעמקי נפשה עדיין אהבה עד מאוד את האיש שהיה לה כאב שנים כה רבות, אבל את בעלה אהבה יותר, וזה עיוות את שיווי המשקל של לבה" (עמ' 642).

הספר מלא בביקורת חברתית על הפערים בחברה, על צדקנותם של בעלי הממון, הגם שלא תמיד העניים טובים יותר.
תמונה אידיאלית של העניים והסטודנטים היוצאים להלחם, אם תרצו, למען צדק חברתי, מתוארת היטב בתיאור מהפכת הנפל של שנת 1830: "הם היו כאחים אבל לא ידעו איש את שם חברו. יופיים של רגעי הסכנה הגדולה שהם חושפים אחווה של אלמונים" (עמ' 489).

ושני קוריוזים קטנים לסיום:
* הוגו הלאים את הגפילטע פיש! שימו לב: " הוא המציא תבשיל מופלא שרק במסבאתו ניתן לאכול כמותו, והוא "קרפיון ממולא" " (עמ' 482)
* לאחר שסיים את כתיבת הרומן יצא הוגו לחופשה, וכדי לדעת האם הצליחה מכירת הספר שלח למו"ל שלו מברק "?". המו"ל שלח בתשובה "!". 

תוספת מאוחרת: קצת באיחור התברר לי שגם תרגום זה אינו תרגום היצירה כולה, העומדת על כ-1500 עמודים.

 לסיכום, חגיגה אמיתית לאוהבי הספר. יופי של תרגום, כבר אמרתי?

עלובי החיים/ ויקטור הוגו
Les Miserables/ Victor Hugo
מהדורה מחודשת
מצרפתית: אביטל ענבר
הוצאת כתר, 2011
667 עמ'

יקירתי רציתי לספר לך

יום חמישי, 17 בנובמבר, 2011

"תגיד, ברג'ס, אתה חושב שבסך הכל, מאז יולי, כבשנו מספיק אדמה לקבור בה את כל החיילים שמתו בזמן שהם כבשו אותה?" (עמ' 263)

גברים יוצאים למלחמה. הם תמיד יוצאים למלחמה. חלק מהם גם חוזרים ממנה.
הנשים, לעומתם, בדרך כלל נשארות מאחור. הן צריכות לשמור על מראית העין. לא מעט פעמים הן עושות/פועלות לא פחות קשה, הגם שבסביבה פחות קטלנית.

זהו ספורם של שני זוגות שהחיים, ובעיקר המלחמה, הרחיקו אותם זה מזו.
ריילי מאוהב קשות בנדין, אבל פער המעמדות ביניהם מקשה על אהבתם, ולנדין קשה להחליט האם היא אוהבת אותו. בהחלטה של רגע, יותר נכון בכעס של רגע, מחליט ריילי, בן מעמד הפועלים, להתגייס לצבא ובכך גוזר למעשה לא רק את גורלו, אלא גם את גורלה של נדין.
בקרבות הקשים בחזית צרפת הוא פוגש בפיטר האריסטוקרט, שהשאיר מאחוריו את אשתו ג'וליה. היא לא מבינה למה אדם במעמדו צריך בכלל ללכת להלחם.

קשה לי להחליט לגבי הספר הזה. מצד אחד, הוא לא 'הפיל' אותי. מצד שני, עכשיו, כשאני יושבת וכותבת את הסקירה, נראה לי שהוא נגע בי יותר ממה שחשבתי.

בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ויותר ספרים שעוסקים במלחמה, או יותר נכון, בואו נודה על האמת, יוצאים כנגדה. לא משנה איזו מלחמה, מלחמות זה לא טוב. ללא ספק זהו ספר אנטי מלחמתי, אבל חוץ מזה הוא גם מתאר את ההבדל הזה, המעצבן כל כך, בין גברים לנשים.
"רציתי להגיד לך", זה בדיוק המשפט שהם היו רוצים להגיד, אבל לא אומרים. כי גברים, רק אלוהים יודע למהף לא מספרים. לא תמיד. וקשה עוד יותר לגרום להם לספר דברים משדה הקרב.
ספר על אימת המלחמה, עם תאורים שהזכירו לי לא אחת את סצינת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין":
"הרעש מחריש האוזניים של התפוצצויות היה כה פתאומי, וביקע את האוויר והאדמה, עד שכל גולגולת חבוטה וכל מח מבולבל שבתוך הגולגולת החבוטה טולטלו, וכל מחשבה שעוד נותרה בהם הושלכה בזעף החוצה. הרעש החריד את עור התוף והרעיד את הכבד, הוא חדר מתחת לעור, יצר זרמי נגד של דם בוורידים ובעורקים, ניקב בזעזועיו את תעלות הספוג הזעירות של מח העצם. הוא קפץ לבבות, שבר שיניים והדהד בסינפסות וחללים שבין התאים. החיילים נעשו חלק מהרעש, הוא הטביע אותם, ביתר אותם, הציף אותם. הם נבלעו בו. הוא נבלע בהם. הם היו רגילים לזה" (עמ' 7).
ספר שמדבר על הפער בין החזית לעורף:
"הוא לא היה בלונדון כבר שנתיים. הכל נראה לו מוזר מאוד. פגזים לא התפוצצו. איש לא ירה. לא נשמע צליל הגונג המזהיר מפני מתקפת גז. סמלים לא צעקו. האדמה הייתה נקיה ויציבה מתחת לרגליים, בלי גופות, בלי פציעות, בלי גברים מעשנים בצפיפות, בלי צחנה מתוקה של דם, בלי פגזי תאורה החולפים ככוכבים יפים בשמים. העיר היתה שקטה. היו בה נשים" (עמ' 109)
ובעיקר- ספר שמדבר על האהבה שמשנה את פניה כשהיא נצבעת בצבעי מלחמה.
אני חושבת שלא מעט (א)נשים יוכלו להתחבר לספר הזה בארץ- בין אם לתחושות הקשות של אלו החוזרים מהמלחמה, לפחדים ולחששות הפצועים, ולחיים הלא- פשוטים של הנשים שנשארו מאחור, "באיזור הבטוח", אבל בחשש נורא.

יש טריילר מקסים לספר:
 

ואפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום, כנראה שיש בספר יותר ממה שנראה….

יקירתי רציתי לספר לך/ לואיזה יאנג
My dear I wanted to tell you/ Louisa Young
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
382 עמ'

נפילה שהיא הצלחה

יום ראשון, 21 באוגוסט, 2011

אם אתם אוהבים ספורי אהבה מיוסרים וחובבי אנגליה, הספר הזה בדיוק בשבילכם.

השנה היא 1914. המקום: אנגליה, או יותר נכון- אירופה כולה.
זהו סיפורה של אירופה, של משפחות רבות באירופה, שיום אחד מצאו עצמם נקרעות בינן לבין עצמן במלחמה לא ברורה בהכרח.
זהו ספורם של אנשים שמצאו עצמם בעולם משתנה. חלקם השתנו בהתאם, חלקם ישארו (ונשארו מאחור).

אי אפשר לכתוב יותר מדי על הספר בלי להסתכן בספויילרים. די בכך שאומר כי עלילת הספר דנה בעיקרה בגורלם של שישה אנשים, המסמלים דברים שונים באירופה דאז:

* פיץ, אציל בריטי סנוב, שמאמין באמת ובתמים שדמו סמוק יותר מדמם של אחרים.
*
מוד, אחותו של פיץ, מאותן נשים "ידועות לשמצה" של תחילת המאה, שהאמינו בכוחן ובזכותן של הנשים לבחור.
*
אתל, בעברה סוכנת הבית של פין, ובהווה אישה צעירה הלוחמת למען זכויות הנשים והפועלים.
*
ואלטר, הצלע הגרמנית בסיפור. שונא מלחמות ואוהב אדם. ובעיקר אשה אנגליה אחת.
*
גרגורי, הצלע הרוסית בסיפור. מתחיל כפועל פשוט ומסיים עמוק במהפיכה הבולשביקית.
*
לב, הצלע האמריקאית, אחיו של גרגורי, שהגיע לאמריקה וגילה את החלום האמריקאי.

אני חובבת גדולה של אנגליה, ולכן נהנתי מאוד מהאווירה הסנובית הכה- אופיינית למעמדות העליונים של אנגליה.
נהנתי לא פחות מהתיאורים, הציניים ברובם, של בני המעמדות העליונים:
"פיץ כעס. אנשים מתים כל הזמן: חיילים נהרגים בקרב, מלחים טובעים בים, רכבות מתנגשות, בתי מלון מלאי אורחים ישנים נשרפים. למה אסון המכרה היה חייב להתרחש בדיוק כשהוא מארח את המלך?" (עמ'76)

"גורלי נמצא בידיהם של שני שליטים, חשב ואלטר- הצאר והקיסר. אחד טיפש והשני גריאטרי; ובכל זאת הם שולטים בגורלה
של מוד, בגורלי ובגורלם של אינספור מיליוני אירופים אחרים. איזה טיעון נגד המונרכיה!" (עמ' 189)

מי שמכיר את קן פולט, מי שאוהב את צורת כתיבתו, לא יכול לפספס את הספר הזה.
מי שטרם מכיר אותו, ואוהב רומנים הסטוריים, ובמיוחד רומנים הקשורים למדינות המרכזיות באירופה, קרי אנגליה, רוסיה וגרמניה, יהנה עד מאוד מהספר הזה.

החסרון הגדול בספר הזה הוא שהוא רק הספר הראשון בטרילוגיה. באתר של קן פולט נאמר כי הספר השני יצא בשנת 2012 ויעסוק במלחמת העולם השניה, והספר השלישי יצא ב2014 ויעסוק במלחמה הקרה.
אני אישית לא רואה את עצמי מחכה לתרגום לעברית (המשובח למדי של נורית לוינסון) של שאר הכרכים, ומן הסתם אקרא אותם בגרסת הקינדל.

לסיכום, אם לא הבנתם,
 ברבורים

נפילת ענקים/ קן פולט
Fall of giants/ Ken Follet
אנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
902 עמ'