ארכיון פוסטים עם התג "פוסט טראומה"

Stolen life

יום חמישי, 28 בנובמבר, 2013

 "בקיץ 1991 הייתי סתם ילדה רגילה. עשיתי דברים רגילים. היו לי חברים ואמא שאהבה אותי. הייתי בדיוק כמוכם. עד שחיי נגזלו ממני.
במשך שמונה עשרה הייתי שבויה. הייתה שפחה של אדם שניצל אותי והתעלל בי.
במשך שמונה עשרה שנה נאסר עלי לומר את שמי. הפכתי להיום אם ואולצתי להיות אחות. במשך שמונה עשרה שנה שרדתי מצב בלתי אפשרי.
ב26 לאוגוסט 2009 קיבלתי את שמי בחזרה. שמי הוא ג'ייסי לי דוגארד. אני לא קורבן. אני שורדת.
'חיים גנובים' הוא הסיפור שלי- במילים שלי, בדרכי שלי, הזכרונות שלי."

" In the summer of 1991 I was a normal kid. I did normal things. I had friends and a mother who loved me. I was just like you. Until the day my life was stolen.
For eighteen years I was a prisoner. I was an object for someone to use and abuse.
For eighteen years I was not allowed to speak my own name. I became a mother and was forced to be a sister. For eighteen years I survived an impossible situation.
On August 26, 2009, I took my name back. My name is Jaycee Lee Dugard. I don’t think of myself as a victim. I survived.
A Stolen Life is my story—in my own words, in my own way, exactly as I remember it."

הרבה פעמים, כשאנו שומעים סיפורים של נשים/גברים/ילדות/ילדים ששרדו דברים איומים ונוראים, יש תחושה שהם מתנצלים. הם לא אמורים להתנצל. בחברה נורמלית זה אפילו לא היה עולה לדיון, אבל תמיד תהיה השאלה למה הם הגיעו למצב שהגיעו אליו. איך הם שרדו.

ג'ייסי לא כזו. היא לא מתנצלת.
"Let’s get one thing straight! My name is Jaycee Lee Dugard. I was kidnapped by a stranger at age eleven. For eighteen years I was kept in a backyard and not allowed to say my own name."

לפני כמה שנים טובות טסתי לארה"ב. וכמכורה לחדשות לא יכולתי שלא לזפזפ בין ערוצי החדשות השונים. בכולם הקרינו תמונה אחת, של ילדה קטנה ובלונדינית אחת. ג'ייסי דוגארט.

למי שלא מעודכן, ג'ייסי הייתה בת 11 כשנחטפה מול עיניו של אביה החורג.
היא חיכתה להסעה לבית הספר, הוא היה מעברו השני של הכביש על האופניים.
רכב עצר לידה בחריקה, אשה וגבר יצאו, דחפו אותה לרכב וברחו.
שנים חשדו באביה החורג, עד כדי כך שהמשפחה התפרקה. שנים עברו, ומן הסתם איש לא האמין שישמעו על ג'ייסי הקטנה שוב.

אבל ב2009 היא הופיעה, 18 שנה אחרי שנעלמה.
בני הזוג גארידו- פיליפ וננסי הואשמו בחטיפתה. עוד לא ברורים כל הפרטים, מה שכן ברור זה שבמהלך השנים נולדו לג'ייסי שתי בנות מגארידו- האחת כשהייתה בת 14, השניה כשהייתה בת 18. (עד ששוחררו, הבנות סברו כי JC היא אחותן הגדולה).

 כמו שכבר ציינתי, היא לא מתנצלת. היא כן מנסה להסביר, אני חושבת שהיא מנסה להסביר קודם לעצמה, ורק אחר כך לעולם החיצוני. באומץ רב היא כותבת. יש דברים שהיא מרחיבה עליהם יותר. יש דברים שפחות. התייחסתי בעבר לכל עניין ה"פרסום שאחרי" כשסקרתי את ספרה של נטשה קמפוש, נערה אוסטרית שנחטפה אף היא, ושנים מאוחר יותר נחלצה. JC התמודדה עם הפרסום בצורה שונה. אולי זה כי היא אמריקאית ובארצות הברית יותר מנוסים עם קורבנות חטיפה. אולי כי הגב המשפחתי היה איתן יותר. אולי כי היא כבר אמא, וחשוב לה לשמור על בנותיה (שנולדו במהלך שנותיה בשבי).

בכל מקרה, היא מתארת בכנות קורעת לב איך "אולפה", כי אין דרך אחרת לתאר את זה, להאמין שגארידו הוא היחיד שרוצה בטובתה. היא מתארת את רגעי הפחד, את רגעי האושר הקטנים (דמיינו לעצמכם להיות כלואה ימים על גבי ימים ואז לקבל המבורגר חם. דמיינו לעצמכם את האושר הזה, ואז אולי תוכלו להבין עד כמה הייתה סגורה ומבודדת), ואת הדרך הארוכה שעשתה כדי להחלים ולהשתקם.

JC השתדלה לא להיות באור הזרקורים, אבל בסופו של דבר היא הבינה שעדיף שהדברים יגיעו דרכה. היא כתבה ספר, התראיינה ראיון טלוויזיוני ארוך, ושקעה לחיים אנונימיים יותר, לצדו של בן זוג אוהב שהכירה.

ניסיתי לחשוב על מה שעברה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות כלואה ככה כל כך הרבה שנים, איך זה להיות נתונה לרחמי אחרים כל כך הרבה שנים, להיות קורבן כל כך הרבה שנים.

וחשבתי לעצמי על הרוע הזה שיש בעולם, וכמה רוע יש. ואיך אפשר לחטוף ילדה ולכלוא אותה באוהל בחצר, ולהתעלל בה, ולאנוס אותה, ולשכנע אותה שאתה היחיד שיכול להציל אותה ולכן כדאי לה להיות טובה אליך.
כמה רוע יש.
בארה"ב, אמרו במהלך שידורי החדשות, כל שנה נחטפים 58,000 ילדים על ידי אנשים שאינם קרובי משפחה. 58,000.

פיליפ גארידו היה עבריין מין מורשע. ככזה, הוא היה עם אזיק אלקטרוני ובפיקוח של קצין מבחן. אסור היה לו להיות ליד ילדים. ב-2006 התלוננו שכנים שראו אצלו בחצר ילדים. המשטרה הגיעה למקום, אבל השוטר דיבר איתו בסלון ובכלל לא נכנס לחצר.

אישה אמיצה מאוד. חזקה מאוד. לא יודעת אם אפשר להשתקם לגמרי, אבל אין ספק שהיא בדרך הנכונה.

A Stolen life/ Jaycee Dugard
Simon & Schuster, 2011
306 p.

פרנויה הכרחית

יום ראשון, 24 בנובמבר, 2013

אל הפינה האפלה ביותר

השבוע מציינים את היום הבינלאומי למלחמה באלימות כנגד נשים. לכבוד יום זה אעלה במהלך השבוע ספרים העוסקים באלימות במשפחה בכלל, ובאלימות נגד נשים בפרט.

"היום שוב חשבתי שראיתי אותו" (עמ' 333)…

קתרין הייתה צעירה ונלהבת. היא אהבה לצאת עם החברות. לשתות. לבלות. להתחיל עם גברים. כך היא גם הכירה את האהבה הגדולה של חייה, את טום. טום, שאוהב רק אותה, ורוצה אותה רק לעצמו.
"הרגשתי כאילו דלת נטרקה מול הפרצוף של קתרין הקודמת, התמימה ונטולת הדאגות. נשארתי רק אני: קתרין שפוחדת כל הזמן, קתרין שמסתכלת אחורה כדי לראות מי עוקב אחריה, קתרין שיודעת שהעתיד, ולא משנה מה הוא צופן, בהכרח לא יהיה טוב" (עמ' 227).
זה לא שהיא לא ניסתה לקבל עזרה. היא ניסתה. אבל החברות שלה לא האמינו לה, הרופאים לא האמינו לה. השוטרים לא האמינו לה. עד שהיה מאוחר מדי.

ארבע שנים מאוחר יותר, קתי היא אישה רצינית. היא יוצאת כל בוקר למקום עבודתה, משקיעה את כל לבה בעבודה, ואז הביתה. הלו"ז שלה די קבוע. היא בקושי יוצאת עם חברים, ועל ברים/פאבים/ מסעדות כמעט ואין מה לדבר.
"הבעיה היא לא לקום אלא לצאת מהבית. אחרי שאני מתקלחת ומתלבשת וחוטפת משהו לאכול, אני מתחילה לבדוק שהדירה מאובטחת לפני שאני יוצאת לעבודה. זה כמו היפוך של התהליך שאני עושה בערב, אבל איכשהו גרוע יותר, אולי מפני שאני יודעת שהזמן פועל נגדי. בבוקר אני יודעת שאני חייבת להגיע לעבודה בזמן, אז יש גבול לכמה פעמים אני יכולה לבדוק." (עמ' 19)

פעם, לפני הרבה שנים, הכרתי מישהי. היא גם הכירה מישהו. גבר חלומות. סיוטים, יותר נכון.
גם לה לא ממש האמינו. גם היא נשארה עם הגבר ההוא, פשוט כי הוא היה היחיד שנשאר. גם אצלה זה נגמר איכשהו. איכשהו היא שרדה.
אבל לשרוד זה לא ממש לחיות.
"כל הדברים האלה נועדו להשקיט את המוח שלי. כל הזמן, יומם ולילה, המוח שלי מייצר תמונות של דברים שקרו לי ושל דברים שעלולים לקרות. אני מרגישה כאילו אני צופה שוב שובו בסרט אימה, בלי לפתח עמידות כנגד הזוועות" (עמ' 34)

קתי לא מעזה לפגוש אנשים חדשים, על גברים אין על מה לדבר. היא שבויה בעברה, בצלקות שלה, בפחדים שלה. וכשסוף סוף היא פוגשת מישהו חדש, שנראה שאפשר לסמוך עליו, משהו קורה…

הספר מוגדר כספר מתח, אבל לא הייתי מגדירה אותו ככזה. בעיניי, האווירה החזקה הייתה תחושת הדחיסות, הפחד הזה, שגרם לקתי לבדוק שוב ושוב את דלת ביתה. להשאיר סימנים שרק היא תשים לב אליהם, לבדוק שוב אם מישהו לא עוקב אחריה.

אווירת הדחיסות הזו נשארה איתי ימים ארוכים אחרי שסיימתי את הספר. רק מי שהייתה שם יכולה להבין את זה, את התחושה שאת כלואה גם כשלא רואים את זה.  את הפחד המאיים והמשתק הזה, שמציף אותך כל פעם, כל הזמן. את כביכול חיה. כביכול הכל בסדר, אבל אז את שומעת משהו, מריחה משהו. נזכרת במשהו…

זהו סיפרה הראשון של אליזבת היינס, שהחלה לכתוב אותו במהלך קורס בכתיבה שלקחה בו חלק. באתר שלה היא מציינת שבאותה תקופה עסקה במסגרת עבודתה (כאנסליטית מידע במודיעין המשטרה) בכתיבת דו"ח על אלימות במשפחה.
מאז הספיקה לפרסם עוד שני ספרים (ספר נוסף עתיד לצאת בקרוב). אני בהחלט מתכוונת לקרוא גם אותם.

לסיכום,

אל הפינה האפלה ביותר/אליזבת היינס
Into the darkest corner/ Elizabeth Haynes
מאנגלית: יעל סלעשפירו
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
415
עמ'

יקירתי רציתי לספר לך

יום חמישי, 17 בנובמבר, 2011

"תגיד, ברג'ס, אתה חושב שבסך הכל, מאז יולי, כבשנו מספיק אדמה לקבור בה את כל החיילים שמתו בזמן שהם כבשו אותה?" (עמ' 263)

גברים יוצאים למלחמה. הם תמיד יוצאים למלחמה. חלק מהם גם חוזרים ממנה.
הנשים, לעומתם, בדרך כלל נשארות מאחור. הן צריכות לשמור על מראית העין. לא מעט פעמים הן עושות/פועלות לא פחות קשה, הגם שבסביבה פחות קטלנית.

זהו ספורם של שני זוגות שהחיים, ובעיקר המלחמה, הרחיקו אותם זה מזו.
ריילי מאוהב קשות בנדין, אבל פער המעמדות ביניהם מקשה על אהבתם, ולנדין קשה להחליט האם היא אוהבת אותו. בהחלטה של רגע, יותר נכון בכעס של רגע, מחליט ריילי, בן מעמד הפועלים, להתגייס לצבא ובכך גוזר למעשה לא רק את גורלו, אלא גם את גורלה של נדין.
בקרבות הקשים בחזית צרפת הוא פוגש בפיטר האריסטוקרט, שהשאיר מאחוריו את אשתו ג'וליה. היא לא מבינה למה אדם במעמדו צריך בכלל ללכת להלחם.

קשה לי להחליט לגבי הספר הזה. מצד אחד, הוא לא 'הפיל' אותי. מצד שני, עכשיו, כשאני יושבת וכותבת את הסקירה, נראה לי שהוא נגע בי יותר ממה שחשבתי.

בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ויותר ספרים שעוסקים במלחמה, או יותר נכון, בואו נודה על האמת, יוצאים כנגדה. לא משנה איזו מלחמה, מלחמות זה לא טוב. ללא ספק זהו ספר אנטי מלחמתי, אבל חוץ מזה הוא גם מתאר את ההבדל הזה, המעצבן כל כך, בין גברים לנשים.
"רציתי להגיד לך", זה בדיוק המשפט שהם היו רוצים להגיד, אבל לא אומרים. כי גברים, רק אלוהים יודע למהף לא מספרים. לא תמיד. וקשה עוד יותר לגרום להם לספר דברים משדה הקרב.
ספר על אימת המלחמה, עם תאורים שהזכירו לי לא אחת את סצינת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין":
"הרעש מחריש האוזניים של התפוצצויות היה כה פתאומי, וביקע את האוויר והאדמה, עד שכל גולגולת חבוטה וכל מח מבולבל שבתוך הגולגולת החבוטה טולטלו, וכל מחשבה שעוד נותרה בהם הושלכה בזעף החוצה. הרעש החריד את עור התוף והרעיד את הכבד, הוא חדר מתחת לעור, יצר זרמי נגד של דם בוורידים ובעורקים, ניקב בזעזועיו את תעלות הספוג הזעירות של מח העצם. הוא קפץ לבבות, שבר שיניים והדהד בסינפסות וחללים שבין התאים. החיילים נעשו חלק מהרעש, הוא הטביע אותם, ביתר אותם, הציף אותם. הם נבלעו בו. הוא נבלע בהם. הם היו רגילים לזה" (עמ' 7).
ספר שמדבר על הפער בין החזית לעורף:
"הוא לא היה בלונדון כבר שנתיים. הכל נראה לו מוזר מאוד. פגזים לא התפוצצו. איש לא ירה. לא נשמע צליל הגונג המזהיר מפני מתקפת גז. סמלים לא צעקו. האדמה הייתה נקיה ויציבה מתחת לרגליים, בלי גופות, בלי פציעות, בלי גברים מעשנים בצפיפות, בלי צחנה מתוקה של דם, בלי פגזי תאורה החולפים ככוכבים יפים בשמים. העיר היתה שקטה. היו בה נשים" (עמ' 109)
ובעיקר- ספר שמדבר על האהבה שמשנה את פניה כשהיא נצבעת בצבעי מלחמה.
אני חושבת שלא מעט (א)נשים יוכלו להתחבר לספר הזה בארץ- בין אם לתחושות הקשות של אלו החוזרים מהמלחמה, לפחדים ולחששות הפצועים, ולחיים הלא- פשוטים של הנשים שנשארו מאחור, "באיזור הבטוח", אבל בחשש נורא.

יש טריילר מקסים לספר:
 

ואפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום, כנראה שיש בספר יותר ממה שנראה….

יקירתי רציתי לספר לך/ לואיזה יאנג
My dear I wanted to tell you/ Louisa Young
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
382 עמ'

The Hour I First Believed

יום שישי, 30 באוקטובר, 2009

מה עושים כשהאדם אותו אתה אוהב, האדם איתו התחתנת ונשבעת לאהוב לנצח נצחים, נעלם פתאום ובמקומו נשארת רק הקליפה?

קיילום (Caelum) אוהב את מורין. מורין אוהבת את קירק. הם סתם עוד זוג נשוי, בנאלי ושגרתי שחי לו בקולורדו ומנסה להתמודד עם החיים.
קירק עובד כמורה בתיכון. מורין עובדת כאחות באותו תיכון.
הכל שגרתי, עד לבוקר יום שלישי, ה20 באפריל 1999.

באותו היום קיילום היה בחופש. מורין הייתה בספריית בית הספר.
שני תלמידים, דילן ואריק נכנסו חמושים לבית הספר והחלו במה שייקרא מאותו רגע ולדיראון עולם "הטבח בקולומביין". 13 אנשים (12 תלמידים ומורה אחד) נרצחו באותו היום, בעיקר באיזור הספריה.

מורין לא נרצחה. כלומר, פיזית. היא התחבאה בארון בחדר הסמוך ויצאה משם רק כשהמשטרה ביקשה ממנה לצאת. היא טוענת שהיא מתה שם, שחזרה רק קליפה. קיילום פשוט שמח שהיא ניצלה. שניהם לא מבינים עדיין איזו דרך ארוכה עומדת בפניהם.

הטבח בקולומביין הוא נושא שמעסיק מאוד את האמריקאים, מאחר והייתה זו נקודת מפנה: רק לאחר קולומביין החלו מסעות ההרג בבתי הספר, וקולומביין הפנה זרקור לתופעת הבריונות הבית ספרית (ממנה סבלו ככל הנראה הרוצחים).

בזמן קריאת הספר הנחתי, הנחה מוטעית לחלוטין שלא הסתמכה על דבר, שמדובר בספר אוטוביוגרפי, בין השאר לאור הפרטים המדוייקים למדי אודות שני הרוצחים.
הספר כאמור אינו אוטוביוגרפי (ואם הייתי טורחת לקרוא את הכריכה האחורית הייתי מבינה זאת), אבל בהחלט הוסיף לידע שלי על קולומביין.

לישראלים למודי הטראומה והשכול הספר לא יחדש יותר מדי, אם כי בהחלט יעורר הזדהות גם עם הקורבן וגם עם ספור הזוגיות שצריכה להתמודד עם הטראומה.
יש לציין שההתמודדות כאן עם הטראומה היא מעט מוגזמת לטעמי, אבל העלילה קולחת.

לקחת נשימה ארוכה- ארוכה ולקרוא.
ומי שרוצה, יכול להתחיל כבר את הפרק הראשון.

The Hour I First Believed/ Wally Lamb
Harper Collins Publishers, 2008
735 pp.