ארכיון פוסטים עם התג "קטיה בנוביץ`"

הילד האחרון

יום ראשון, 13 בנובמבר, 2011

קודם נעלמה אליסה. אחר כך נעלם אבא. ואמא?
אמא עוד קיימת, אבל לא ממש. כי מה כבר יכול להישאר מאשה שבתה נעלמת ואז גם בעלה? רק קליפה. וג'וני. אבל ג'וני הוא עצמאי בשטח. הוא יכול הכל. כמעט הכל.

ג'וני הוא ילד בן 13. למען האמת, כבר שנה שהוא לא ילד. הוא לא ילד מהיום שאחותו התאומה נעלמה, ואז הוא גילה שהעולם לא מושלם, שאבא שלו, שתמיד היה חזק, יכול להישבר ולהיעלם, ואמא שלו… אמא שלו נשברה מזמן, וברחה לסמים, לשתיה ולגבר אחר, שאם אבא עוד היה בסביבה לא היה מעז להתקרב לאמא שלו.

שנה עברה, ואיש לא מאמין שאליסה עדיין בחיים מלבד ג'וני, שבנאמנות ובאופטימיות שקיימת רק אצל ילדים, ממשיך לחפש אותה, בחיפוש מדוקדק ששוטרים יכולים רק לקנא בו.
אבל ג'וני הוא רק ילד, ולכן קלייד האנט, הבלש שחוקר את הפרשה עוקב אחריו, כי גם אצלו השאירה היעלמותה של אליסה חלל גדול.
וכשג'וני מגלה משהו, אין לקלייד ברירה והוא חייב להתערב, דבר שפותח תיבת פנדורה, ודבר לא יהיה כשהיה.

זה לא רק ספר מתח. זה יותר מזה.
יש כאן לא מעט נגיעה ברגשות של אלו שנשארו מאחור, אחרי היעלמות/חטיפה/מוות של אדם קרוב, של ילד. איך משפחה יכולה להתמודד עם משבר שכזה?
יש כאן נגיעה מאוד חדה ומדוייקת בלבו של ילד קטן, שחושב שהוא עצמאי (כי אין לו ברירה) אבל בלבו פנימה הוא רוצה, משתוקק, שמישהו יראה אותו.

פחות התחברתי לכל ענייני הרוחניקיות שמקבלת נפח מסויים בעלילה, אבל זה לא ממש הפריע.

לסיכום,

הילד האחרון/ ג'ון הארט
The Last boy/ John Hart
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
431 עמ'

איזה ספר מקסים!

יום שבת, 19 ביוני, 2010

לפני כמה חודשים סיפרו לי שX, מישהו שפעם חשבתי בטעות שאני אוהבת, מאושר.
ולמרות שאני במקום מדהים, מאושרת עם נסיך אמיתי, הדבר הראשון שחשבתי היה "שלא תעז להיות מאושר, חתיכת מנוול".

מאחורי הספר המקסים הזה עומדת הכרה בעובדה פשוטה וטרגית: לא באמת משנה כמה ולאן אנחנו הולכות, דברים (ו/או גברים) תמיד ילוו אותנו, ויצוצו מהעבר.

גרייס, מורין ולולה- כל אחת חייתה בעולמה שלה, עולם שהחל להתמוטט ברגע ששמעו את הידיעה על חתונתו המיועדת של פאדי דה- קורסי.
בינינו, מי לא הייתה מתלהבת מפאדי? גבר שרמנטי, שמסוגל להביע רגשות כנים, סקסי, הרפתקן, עם עתיד מובטח בפוליטיקה.

אז למה כל הנשים מסביבו קורסות?
לולה בורחת לעיירת חוף נידחת, מרני בורחת לשתיה, וגרייס, גרייס בורחת בעיקר מעצמה.

אני אוהבת את מריאן קיז.
אני אוהבת אותה כי היא כותבת ספרים על נושאים לא קלים בצורה קלילה- תמיד יש אצלה משפחות לא מתפקדות, אלימות, אלכוהול ושאר דכאונות, אבל כל התיאורים מסביב גורמים לקורא (בד"כ קוראת) להרגיש יותר בנוח.

הפעם קיז התעלתה על עצמה בכל כך הרבה מובנים: מדובר בספר עבה. כפול מספריה הקודמים.
יש פה הומור ציני- בריטי- מושחז [קבלו טעימה לדוגמה:
" "אני לא רוצה להשוויץ," אמר
"אז יש לך טיק כזה? או תסמונת טורט?"
"מה?"
"אתה לא שולט בזה?"
🙂 " (עמ' 654) ]
אבל המסר כאן הוא מאוד ברור וגלוי לעין "מה?! גם את? חשבתי שאני היחידה!" (בשער הספר)

ספר על אהבה ותשוקה, על ידידות והקרבה, על החיים והדברים האפלים יותר, ספר שמראה שוב עד כמה אנו מוכנים לסבול למען האהבה, עד כמה יקר המחיר שאנו משלמים כשאנו מסתירים סודות, ועל השינוי שאנחנו יכולים לעשות בחיינו.

כשאביבה סיפרה עד כמה התלהבה מהספר, הנהנתי. קיז תמיד גורמת הנאה, אבל לא הייתי מוכנה למה שקרה.
את הספר התחלתי אתמול, לפני השינה. התכוונתי לקרוא פרק אחד או שניים, אבל דחיתי השינה בשעות ארוכות, רק כדי לקום השכם בבוקר ולהמשיך לקרוא, ולעזאזל המבחן שיש לי השבוע, ושאני צריכה ללמוד אליו.

לסיכום,
(כי הוא מצחיק למרות הנושא האפל, כי הוא גרם לי לרצות להגיע עכשיו לאירלנד, כי הוא מתאים לחום הזה, וכי בסך הכל- יש עוד איזה שלושה שבועות למונדיאל- והספר בהחלט מספק את הסחורה).

לקריאת הפרק הראשון.

איזה גבר מקסים/ מריאן קיז
The Charming Man/ Marian Keyes
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מטר, 2010
806 ע"מ

איך לדבר עם אלמן- המלצה חמה

יום שלישי, 5 במאי, 2009

 

"הייתה לי אישה. קראו לה היילי. עכשיו היא איננה. וגם אני".
דאג היה בן 28 כשהכיר את היילי, שהייתה אז בת 39.
האהבה ביניהם הייתה כמו בסרטים, כשמוצאים את הבחור/ה הנכון/ה ויודעים שזה זה. אז מה אם היו ביניהם שנים הבדל. אז מה אם פתאום דאג הפך להיות אב חורג לילד בן 14. אז מה. כל עוד הם ביחד, הם יכולים לעמוד בכל.
ואז היילי מתה, או כמו שדאג מגדיר את זה "היא עלתה למטוס לפגוש לקוח בקליפורניה, ואי שם מעל קולורדו הטייס החמיץ איכשהו את השמיים" (עמ` 14), והכל משתנה.
"איך לדבר עם אלמן" מספר את ספורו של דאג, שצריך להתמודד עם החיים שאחרי. הוא מתאר את הכעס שאחרי: "נראה לי מגוחך להתחיל להיות דתי עכשיו, בדיוק ברגע שאלוהים שלח סוף סוף את ידו והראה שהוא לא באמת קיים" (עמ` 18), את הגעגוע: "אותך אני מרגיש או רק את החור שנשאר במקום שהיית בו פעם?" (עמ` 37), את התחושה המוזרה בדייטים חדשים: "זה יותר ממוזר, לנשק את השפתיים שאינן של היילי, לעקוב אחר קוי המתאר הזרים של השדיים הלא מוכרים" (עמ` 51).
מלבד החיים שאחרי, דאג צריך להתמודד עם המשפחה הלא מתפקדת שלו. עם אחותו התאומה שמתמודדת עם משבר בנישואים, עם אחותו הקטנה שמתחתנת עם חברו הטוב (אחרי שנפגשו בשבעה), עם אמו ובעיקר עם אביו, שהולך ודועך לאחר שעבר שבץ מוחי: "זה כמו לראות קרוב משפחה שמת מזמן, ואני מרגיש את העצבות כמו עופרת בבטן. מעולם לא היינו קרובים במיוחד, וזה גורם לי להתגעגע אליו באופן שאני לא ממש מבין, כי איך אפשר להתגעגע אל משהו שמעולם לא היה לך?" (עמ` 98), ועם הילד שנשאר אחרי.
"איך לדבר עם אלמן" היה אחד הספרים שהצחיקו אותי בתקופה האחרונה. בעין אחת , בעין אחת . זה ספר מלא אהבה אל מי שאיננה יותר, יחד עם ציניות במידה הנכונה. זה ספר של החיים.
וציטוט אחד לסיום, דווקא לא מתחום המוות- "סקס בליוווי קריינות של בת הזוג הוא לא משהו שאני מורגל בו, ואני מגלה שההשפעה מרחיקה במקצת, וגורמת לי לתהות אם זה באמת אני ששוכב בין הרגליים שלה, כי אם כן, למה היא מוצאת לנכון לדווח לי הכל?" (עמ` 175).
איך לדבר עם אלמן/ג`ונתן טרופר
מאנגלית: קטיה בנוביץ`
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2008
300 עמ`.